אונייה טרופה או טרופת אונייה הם שרידי אונייה שהושלכה לחוף או שקעה למצולות. לפי אנג'לה קרום, סופרת וכתבת מדעית שהתמחתה בהיסטוריה של הארכאולוגיה התת-ימית, נכון לינואר 1999 היו ברחבי העולם כשלושה מיליון אוניות טרופות^[1] (הערכה זו אושרה על ידי אונסק"ו^[2][3] וארגונים אחרים^[4]). להבדיל מאונייה טרופה, ספינת רפאים הוא מצב שבו צוות האונייה מת, או נטש את הספינה, והספינה נסחפת במים, ללא שליטה, כשהיא צפה.

שרידי אוניות טרופות הם מקור משיכה ועניין לארכאולוגים ימיים מכיוון שהם משמרים מידע היסטורי: לדוגמה, מחקר על שריפתה של מרי רוז חשף מידע על יורדי הים, הלוחמה והחיים במאה ה-16. אוניות צי מלחמה טרופות, אשר נהרסו במהלך קרב ימי, נחקרות כדי למצוא פרטים על האירוע ההיסטורי. מחקרים כאלה יכולים לחשוף מידע רב על הקרב שהתרחש. חלק מן התגליות הן ספינות אוצר, לעיתים קרובות מתקופת הקולוניאליזם האירופית, אשר טבעו במקומות מרוחקים מיישוב והותירו עדויות מעטות, כמו האונייה בטאוויה. אוניות טרופות בעידן המודרני, כמו האסון הסביבתי שגרמו מכליות הנפט Prestige(אנ') או Erika(אנ'), מעוררים עניין בעיקר בגלל הפגיעה הפוטנציאלית שלהן בסביבה. יש אוניות טרופות ששרידיהן מיועדים לדרבן צמיחת שוניות, כמו Adolphus Busch ו־Ocean Freeze. אוניות טרופות רבות, מהעת החדשה ומזמני עבר, מהוות אתרי צלילה ספורטיבית.

אוניות טרופות רבות לא אבדו בים אלא ננטשו או הוטבעו, רבות מהן הם כלי שיט קטנים יותר, כגון ספינות דיג. אלה עלולים להוות סכנה בנתיב שיט^[5] ולעיתים הן נמשות מן המים ומועברות לאתר שבו אינן מהוות סכנה.^[6]

בין הגורמים הבולטים לאובדן אוניות בשוגג נמצא תכנון לקוי של אונייה, משא אונייה שאוחסן בצורה לא נכונה, טעויות ניווט וטעויות אנוש אחרות המובילות להתנגשויות (עם ספינה אחרת, קו החוף, קרחון וכו'), מזג אוויר גרוע, שריפה. סיבות להטבעה מכוונת של ספינה כוללות: כוונה ליצור שונית מלאכותית, הרס אונייה בעת קרב, התקפות פיראטיות, מרד או חבלה, שימוש בכלי השיט כמטרת אימון צבאי, או הטבעת אונייה המסכנת נתיב שיט.

גורמים רבים קובעים את מצב השימור של אונייה טרופה:

• חומרי הבנייה של הספינה
• כיסוי הריסות האונייה בחול או סחף
• מליחות המים בהם נמצא גוף האונייה
• רמת ההרס אשר הייתה כרוכה באובדנה
• האם חלקים מן האונייה או מטענה נימשו מן ההריסות
• האם גוף האונייה נהרס כדי לפנות נתיב שיט
• עומק המים באתר האונייה הטרופה
• עוצמת זרמי הגאות או פעולת הגלים באתר הטביעה
• החשיפה לתנאי מזג אוויר על פני השטח באתר הטביעה
• נוכחותם של בעלי חיים ימיים המוסיפים להתדרדרות מצב הספינה
• חומציות ומאפיינים כימיים אחרים של המים באתר האונייה

רכיבי עץ של אונייה טרופה החשופים למים מתפוררים במהירות. לעיתים קרובות חלקי העץ היחידים של ספינות שנותרו מאה שנים לאחר טביעתן הם אלה שנקברו בסחף או בחול זמן קצר לאחר הטביעה.

מצבו של גוף אונייה טבועה העשוי פלדה וברזל, משתמר בהתאם לעובי הדופן ועשוי לשמור על מבנה הספינה במשך עשרות שנים. כאשר מתרחשת קורוזיה, תהליך המואץ לעיתים בהשפעת גאות ושפל ומזג אוויר, המבנה קורס. חלקי אונייה מתכתיים בעלי דופן עבה כמו תותחים, דודי קיטור או מכל לחץ של צוללת שורדים לרוב היטב מתחת למים למרות קורוזיה.

מדחפים, מעבים, צירים ופתחי יציאה בנויים באוניות רבות ממתכות לא ברזליות כמו פליז וארד ואינן מתכלות בקלות.

ספינות טרופות בכמה אגמי מים מתוקים, כמו האגמים הגדולים של צפון אמריקה, נותרו שלמות לאורך שנים ארוכות עם התדרדרות מועטה במצבן. בכמה אזורי ים, בעיקר בהמפרץ הבוטני והמפרץ הפיני, המליחות נמוכה מאוד, ושברי אוניות בני מאות שנים השתמרו במצב סביר. עם זאת, חיידקים המצויים במים מתוקים גורמים לעץ על ספינות להירקב מהר יותר מאשר במי ים, אלא אם המים דלילים בחמצן.^[7] שתי ספינות טרופות, USS המילטון ו־USS סקורג', נחו על קרקעית אגם אונטריו מאז שטבעו במהלך סערה אלימה ב-8 באוגוסט 1813, במהלך מלחמת 1812 ונמצאו במצב "טוב להפליא" 200 שנה אחר כך.^[8]

אוניות טרופות מתכלות בדרך כלל במהירות במי ים. יש לכך מספר סיבות:

• מתכות על בסיס ברזל מתכלות הרבה יותר מהר במי ים בגלל המלח המומס הקיים במים; יוני הנתרן והכלוריד מאיצים כימית את תהליך חמצון המתכות, בו מתכות ברזליות מחלידות. תהליכים כאלה בולטים על ספינות טרופות במים עמוקים, כגון טיטניק (טבעה 1912), לוסיטניה (טבעה ב-1915), וביסמרק (טבעה ב-1941). גוף עץ שאינו מוגן נאכל במהירות על ידי תולעי ספינות ובעלי חיים אחרים המצויים במים עם מליחות גבוהה יותר, כמו האיים הקריביים.^[9]

מספר דוגמאות להרס חמור של אונייה בעת האובדן הן:

• אונייה שנסחפה לחוף, שונית או סלעים במהלך סערה, המכונה "החפה" (למשל, Royal Adelaide)
• התנגשות עם ספינה אחרת (למשל, אנדריאה דוריה)
• פיצוץ קטסטרופלי (למשל, HMS Hood), דודי קיטור באוניות מתפוצצים לעיתים קרובות במהלך טביעה, כאשר מים מכסים אותם.
• אש בוערת זמן רב בגוף הספינה טרם טביעתה (למשל, אקילה לאורו)
• פריצת מים לחלל האונייה אם היא מאבדת את כושר הציפה ושוקעת (למשל, טיטניק ובריטניק); באוניות משא עם סוגי מטענים מסוימים (למשל, עפרת ברזל) הן עלולות להישבר כאשר הן שוקעות במהירות ופוגעות בקרקעית ים סלעית
• אונייה הנפגעת במהלך פעולה מלחמתית, הפצצה מן האוויר, פגיעת טיל, או טורפדו העלולים לגרום להרס רב לפני טביעה (למשל, Italian battleship Roma ו־HMS Barham)

לאחר אובדן האונייה, בעלי כלי השיט עשויים לנסות למשות ולהציל חלקים יקרי ערך מהספינה ואת המטען שלה. פעולה זו עלולה לגרום לנזק נוסף.

ספינות טרופות במים רדודים ליד נתיבי שיט עמוסים נהרסות או נגגרות לאתר אחר כדי להפחית את הסכנה לכלי שיט אחרים. במפות שיט, קיים סימון לספינות טרופות באזורים רדודים עם ציון עומק המים מעל לחלק הגבוה ביותר בספינה.

על קרקעית הים, שרידי האונייה מתפרקים באיטיות בכוחות המופעלים על ידי פעולת הגלים וזרמי גאות ושפל. כמו כן, במים בעלי תכולת חמצן גבוהה יותר תהליך הקורוזיה יואץ. אוניות טרופות בעומק רב יותר, החשופות פחות לזרמי ים ונמצאות במים עם תכולה נמוכה יותר של חמצן במים, משתמרות טוב יותר.

קור קיצוני (כגון באגם הניזון מקרחונים, מימי הקוטב הצפוני, האגמים הגדולים וכו') מאט את התפרקות חומרים אורגניים באוניות. תופעות של ריקבון, קורוזיה והצטברות אורגניזמים ימיים מעוכבת במידה רבה במים קרים.^[10]

ספינות טרופות רבות תורמות לזיהום הים, בעיקר בזיהום נפט משמעותי.^[11] סקר משנת 2005 על ספינות טרופות מאז 1890 מצא כי למעלה מ-8,500 משרידי אוניות שטבעו עדיין עשויים להכיל נפט.^[12] לדליפת נפט יכולה להיות השפעות הרסניות על סביבות ימיות וחופיות כמו גם על דיג. בנוסף להיותם רעילים לחיים ימיים, פחמימנים ארומטיים רב-טבעתיים (PAHs), המצויים בנפט גולמי, קשים מאוד לניקוי, ויוצרים משקעים בסביבה הימית הנותרים לאורך שנים.^{[13] [14]}

מקור זיהום סביבתי של ספינה טרופה עשוי להיות גם במטען שנשאה או אמצעי לחימה שהיו עליה,^[11] כגון נפלי תחמושת או כלי נשק כימיים.^[15] בשנת 1942 הוטבעה ספינת מכמורת גרמנית V 1302 John Mahn, בים הצפוני,^[16][17] שעה שעל סיפונה פצצות עומק רבות שלא התפוצצו ואשר מנעו את הריסתה ללא סיכון.^[16] דגימות שנלקחו מאתר הטביעה והמשקעים הסמוכים הדגימו מתכות כבדות כמו ניקל ונחושת, פחמימנים ארומטיים רב-טבעתיים, ארסן וחומרי נפץ בסביבה הימית הקרובה, ששינו את האקולוגיה המיקרוביאלית המקומית.^[14]

שברי ברזל ופלדה חשופים לקורוזיה, שהיא מהירה יותר במי ים רדודים שבהם המליחות גורמת לקורוזיה גלוונית, תכולת החמצן גבוהה ותנועת הגלים מקיימת את רמת החמצן במים. במים עמוקים יותר ובמים שקטים פוחתים שיעורי הקורוזיה. שיעורי הקורוזיה של ברזל ופלדה פוחתים גם כאשר בטון, שכבות מוצקות של חלודה או שכבות של אורגניזמים ימיים מפרידים בין המתכת למי הסביבה, ומעודדים התפתחות שכבה של תחמוצת שחורה יציבה יחסית במים דלילי חמצן.^[18]

ספינות ששוקעות על קרקע חולית, כאשר השִׁדְרִית נחה על הקרקע, נוטות לשקוע בחול בעומק דומה לזה שבו הן היו שקועות במים. חלקי האונייה העליונים נוטים להתפרק תחילה, ואחריהם הסיפונים וקורות הסיפון, ודפנות גוף הספינה שאינן נתמכות על ידי מחיצות. החרטום והירכתיים עשויים להישאר שלמים יחסית למשך זמן רב יותר מכיוון שהם בדרך כלל בנויים מחומרים עבים יותר. חלקים הבנויים ממתכת עבה כגון דוודים, מנועים, משאבות, כננות, מדחפים, צירי מדחף, ציוד היגוי, עוגנים ואביזרים כבדים אחרים, מחזיקים מעמד זמן רב יותר ויכולים לספק תמיכה לגוף הנותר, או לגרום לו להתפרק מהר יותר. אוניות טרופות הנחות הפוך על קרקעית ים יכולים להיות יציבים יחסית, אף שהסיפונים העליונים בדרך כלל קורסים תחת העומס והמכונות והאביזרים נופלים. מצבם של גופי אוניות טרופות הנחים על צידם על קרקעית הים נוטים להתפרק במהירות, מכיוון שהעומסים המופעלים על גוף האונייה הם מעבר לעומס המתוכנן שאליו נבנו, ודפנות גוף הנתמכות בצורה גרועה קורסות. שברי אונייה הנחים על קרקעית ים סלעית נוטים להישבר מעל ומסביב לסלעים במהירות יחסית. גופי צוללות שטבעו ישרדו זמן רב יותר מכיוון שהן בנויות הרבה יותר חזק כדי לעמוד בעומסי העבודה של לחץ חיצוני.^[18]

לספינה טרופה עשוי להיות ערך במספר מובנים:^[18]

• מורשת תרבותית
• אתר לצלילות כפעילות פנאי ואטרקציה תיירותית
• ערך מדעי, חינוכי וכלכלי
  • כשוניות מלאכותיות
  • ערך כספי של מטען ורכיבים שניתנים להצלה

לעיתים נעשים ניסיונות להציל ספינות טרופות, במיוחד אוניות שטבעו בעשרות השנים האחרונות, כדי לשקם את הספינה או חלקה, להציל את מטענה או את הציוד שלה. דוגמה לכך הייתה ניסיונות הצלת הצי הגרמני בסקפה פלו בשנות ה-20 וה-30.

דיני אוניות טרופות מספקים מענה לשאלות משפטיות המתעוררות במצבים אלה, הבולטת שבהן היא שאלת הבעלות. מבחינה חוקית אוניות טרופות מחולקות לשתי קבוצות ל-wreccum maris (רכוש שנשטף לחוף לאחר שספינה נטרפה) ו־adventurae maris (רכוש שעדיין בים),^[19] אלה זוכים להתייחסות שונה על ידי חלק מהמערכות המשפטיות, אך לא כולן.

לעיתים קרובות קיימת משמעות משפטית שונה לגוף האונייה הטרופה ולמטענה. לדוגמה, בהליך המשפטי הבריטי בעניין הלוסיטאניה [1986] QB 384 נקבע כי שרידי כלי השיט עצמו הם בבעלות חתמי הביטוח ששילמו פיצוי על אובדן כלי השיט כאובדן מוחלט מכוח כלל התחלוף, אך הנכסים על סיפון האונייה עדיין שייכים לבעלים המקוריים שלו או ליורשיהם.

עם זאת, כלי שיט צבאיים נותרים תחת תחום השיפוט – ומכאן הגנה – של הממשלה שאיבדה את הספינה, או הישות היורשת אותה. מכאן, שהצוללות הגרמניות במלחמות העולם הראשונה והשנייה שטבעו עדיין שייכות מבחינה טכנית לממשלת גרמניה, אם כי גרמניה הנאצית (הממשלה באותה תקופה) אינה קיימת עוד. כלי שיט צבאיים רבים מוגנים גם מעצם היותם קברי חיילים.

עם זאת, מערכות משפטיות רבות מכירות בזכויות אלה המצילים ספינה טרופה, או מטענה, כגוברים על זכויות הבעלים המקוריים של האונייה או מטענה. ככלל, ספינות טרופות לא היסטוריות נחשבות כרכוש הנתון למציל. על פי החוק הימי הבינלאומי, עבור ספינות טרופות שננטשו לזמן מסוים, ניתן להניח שהבעלים המקורי איבד כל תביעה למטען. כל מי שמוצא את הריסות הספינה יכול להגיש עליה תביעת הצלה ולהטיל עיקול על הכלי, ולאחר מכן לבצע פעולת הצלה, בבחינת "המוצא, זוכה".^[20]

חלק מהמדינות טוענות לזכויות על כל שברי הספינות בתוך המים הטריטוריאליים שלהן, ללא קשר לאינטרס של הבעלים המקורי או המציל.^[21]

מערכות משפטיות מסוימות רואות בספינה טרופה ומטענה כרכוש נטוש, אם לא נעשה ניסיון להציל אותם תוך פרק זמן מסוים. החוק האנגלי התנגד בדרך כלל לתפיסה זו (בעידוד תעשיית ביטוח ימי חזקה במיוחד, הטוענת לזכויות על ספינות טרופות בגינן שילמה למבוטחים), גישה דומה התקבלה בגרסאות שונות באוסטרליה^[22] ובנורווגיה.^[23]

בתי המשפט האמריקאיים לא היו עקביים בפסיקתם ביחס לזכויות על ספינות טרופות, ברמת המדינות וברמה הפדרלית.^[24] לפי החוק הדני, כל הספינות הטרופות בנות יותר מ-150 שנים שייכות למדינה אם לא ניתן למצוא את בעליהן.^{[דרוש מקור]}בספרד, ספינות טרופות עוברות לחזקת המדינה אם לא ניצלו תוך 3 שנים.^{[דרוש מקור]} בפינלנד, כל הרכוש על סיפון ספינות טרופות בנות מעל 100 שנה עובר לחזקת המדינה.^{[דרוש מקור]}

בשנת 2001 גובשה האמנה לשמירה על המורשת התרבותית התת-ימית שנחתמה על ידי מדינות רבות.

מדיה וקבצים בנושא אונייה טרופה בוויקישיתוף