תולדות הכיעור, Apocalypse Postponed, Come si fa una tesi di laurea, המטוטלת של פוקו, Misreadings, שם הוורד
פרסים והוקרה
פרס צ'זארה פבזה (2011) פרס סטרגה (1981) אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (1996) פרס אוסטריה לספרות אירופית (2001) פרס נסיך אסטוריאס לתקשורת ולמדעי הרוח (2000) אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר מפקד מסדר האמנויות והספרות קצין בלגיון הכבוד
אחד מפרסומיו הראשונים, "היצירה הפתוחה" (Opera Aperta ,The Open Work) מ-1962, דן בהבחנות שבין מרחבי משמעות שנוצרים בטקסטים: אקו הבחין בין טקסטים "פתוחים" שמעודדים קיום פרשנויות רבות (כגון "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס), לבין טקסטים "סגורים" שמכוונים את הקורא לעבר טווח מצומצם של משמעויות (כגון "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי). עבודה זו קירבה את אקו אל קבוצת היוצרים האיטלקיים "Gruppo '63", שהתעניינה ביכולת ליצור מרחב קומבינטורי של הבעות ביצירה ספרותית ופלסטית (בדומה לחבורת אוליפו הצרפתית).
עיסוקיו של אקו בתחומי התקשורת מסמנים את המעבר שחל בכתיבתו האקדמית. עבודותיו הבאות, ובעיקר "תפקידו של הקורא" (The Role of the Reader) ו"תאוריה של הסמיוטיקה" (Theory of Semiotics) הן ניסיון ליצירתן של מתודות כלליות לניתוח טקסטים, ללא הבחנה בין "תרבות גבוהה" ו"נמוכה". מתקופה זו זכו למעמד מיוחד בעיקר שני חיבורים: הניתוח הסטרוקטורלי של סרטי ג'יימס בונד[1] וההקדמה שחיבר אקו עבור הוצאתו האיטלקית של הקומיקס "פינאטס".
גישתו הטקסטואלית של אקו יוצרת דו-שיח עם התאוריה האסתטית מבית מדרשו של בנדטו קרוצ'ה (Croce) ועם השתלשלויותיה ההיסטוריות, בעיקר אלו שבאו לביטוי בתנועת הביקורת החדשה. עבור אקו, משמעותו של טקסט אינה נקבעת על ידי הטקסט "כפי שהוא לעצמו". עם זאת, הדגש שהושם על ידי התאורטיקנים של הביקורת החדשה על מרחב משמעויות ופרשנויות מקבילות הוא רכיב חשוב בתאוריות של אקו: עבורו הקורא מייצר פרשנות, או פרשנויות, מתוך המרחב האופייני שהטקסט מכונן.
בספרו "בחיפוש אחר השפה המושלמת" הביע תמיכה בשפה הבינלאומית אספרנטו, אם כי לא דיבר אותה.
חיבורים מאוחרים יותר מסמנים מעבר נוסף בכתיבתו של אקו - מפתיחתו של הטקסט לחופש פרשני פונה אקו אל הדרכים שבהן הטקסט יוצר צמצום מבני של דרכי הקריאה האפשריות ("פרשנות ופרשנות יתר" - Interpretation and Over-Interpretation). כדי לבסס עמדה זו נדרש אקו ל"קורא האידיאלי", קורא שמשחזר מערכות קשרים מקסימליות בפרשנותו לטקסט. אקו גיבה את מחקריו אלו בהתעמקות במכניזמים "עודפים" של קריאה ובפרשנויות "פרנואידיות", כאשר בכך הוא מציב גבולות לחופש הקריאה. במסגרת זו ערך אקו מחקר היסטורי ותאורטי של ההנחות הפרשניות העומדות בבסיסן של פרשנויות "לא-לגיטימיות", כפי שאלו משתקפות בכתבים אוקלטיים ובטקסטים עם אג'נדות פוליטיות חריגות.
הדים לעבודותיו התאורטיות מצויים גם בסוגת הכתיבה הבאה שבה התנסה - הרומן הספרותי. הרומן הראשון של אקו, "שם הוורד" (1980; Il Nome della Rosa). על ספר זה זכה בפרס הספרותי האיטלקי הבכיר פרס סטרגה, המקביל לפרס מאן בוקר בשפה האנגלית וגם בפרס מדיסיס לסופר זר לשנת 1982. רומן זה הוא המשך אינטגרלי לכתיבתו האקדמית של אקו: הנושאים העיקריים ברומן מתמקדים בהקבלה בין הבלש ובין הקורא, ובדרכם של השניים לכפות על המציאות, או על הטקסט, נרטיבים "מוגזמים"[2]. הספר תורגם לכ-30 שפות ומכר למעלה מ-10 מיליון עותקים[3]. הוא גם עובד לסרט מצליח בכיכובו של שון קונרי ב-1987[4].
