מחבר רומנים הוא מחבר או סופר הכותב רומנים. מחברי רומנים לעיתים קרובות כותבים גם יצירות מסוגות אחרות, בתחומי הסיפורת והעיון. חלק ממחברי הרומנים עובדים למחייתם בכתיבת רומנים ויצירות דמיוניות אחרות, בעוד שאחרים עוסקים בזה כמשרה צידית בנוסף לעיסוק העיקרי שלהם, ושואפים בסופו של דבר לכתוב רומנים למחייתם. רוב מחברי הרומנים נאבקים לפרסם את רומן הביכורים שלהם, שלאחר פרסומו הם לרוב ממשיכים לכתוב ולפרסם יצירות שכתבו, אבל יש מעט מאוד מחברי רומנים שהופכים לידוענים ספרותיים, ובכך זוכים ליוקרה או להכנסה ניכרת מיצירתם.

מחברי רומנים יכולים להגיע ממגוון רקעים ומעמדות חברתיים, ולעיתים קרובות החינוך במסגרתו חונכו והסביבה החברתית שלהם מעצבים את תוכן היצירות שלהם. זה מעצב את תוכן היצירות שלהם. תאוריית ההתקבלות, ביקורת ספרות המתייחסת אליה, ועצם כך שמחברי רומנים משלבים ביצירות חוויות אישיות ודמויות שמוכרות להם באופן אישי, יכולים להביא לכך שחייו האישיים וזהותו של המחבר יהיו קשורים לתוכן הבדיוני של הרומן. מסיבה זו, הסביבה שבה חי מחבר הרומנים והדרך בה היצירות שלו מתקבלות על ידי ציבור הקוראים והוצאות ספרותיות יכולים להיות מושפעים מהדמוגרפיה או הזהות של המחבר. באופן דומה, לחלק מהסופרים יש זהויות יצירתיות הנגזרות מההתמקדות שלהם בז'אנרים שונים של סיפורת, כגון פשע, רומן רומנטי או רומנים היסטוריים בדיוניים.

מחבר רומנים (באנגלית: Novelist) הוא מונח הנגזר מהמילה רומן (באנגלית: Novel) שמשמעותו "כותב רומנים". המילון האנגלי של אוקספורד מכיר גם בהגדרות נוספות למחבר רומנים, שהופיעו לראשונה במאה ה-16 ובמאה ה-17 והתייחסו גם ל"חדשן" (באנגלית: innovator) במחשבתו או באומנותו; "אדם שמציג משהו חדש או מעדיף חידוש" או "אדם חסר ניסיון; טירון." המילון האנגלי של אוקספורד מייחס את המשמעות העכשווית העיקרית של "מחבר רומנים" כפי שהופיעה לראשונה בספר " East-India Colation " משנת 1633^[1]. על פי גוגל המונח "מחבר רומנים" מופיע לראשונה במסד הנתונים של Google Books ביצירה משנת 1521.^[2]

ההבדל בין סופרים מקצועיים וחובבים הוא לרוב היכולת של המחבר לפרסם יצירות. רבים מתייחסים לכתיבת רומנים כתחביב, אך הקשיים בהשלמת יצירות בדיוניות בקנה מידה גדול ואיכותי מונעים את השלמתם של רומנים. לאחר שמחברים השלימו כתיבה של רומן, הם ינסו לעיתים קרובות לפרסם אותו. תעשיית ההוצאה לאור דורשת שלרומנים יהיה פוטנציאל שיווקי ריווחי, לכן סופרים רבים בוחרים להוציא לאור את הרומן שכתבו בעצמם, כדי להיות בשליטה על העריכות מה שלא בהכרח מתאפשר על ידי המו"לים. הוצאה עצמית היא אופציה קיימת וגם הוצאת רהב, במסגרתה ספר שיוצא לאור דורש תשלום של הסופר. בשתי אופציות אלו, בניגוד לנעשה במסגרת תהליך הוצאה לאור על ידי הוצאת ספרים כמו שהיה נהוג בעבר, פעולות כמו הפצה וקידום של הספר הן באחריות של המחבר. עליית האינטרנט והספרים אלקטרוניים הפכו את ההוצאה העצמית להרבה פחות יקרה ולדרך ריאלית עבור סופרים לממש הכנסות מהיצירה.

סופרים שונים מיישמים שיטות שונות לכתיבת הרומנים שלהם, תוך הסתמכות על מגוון גישות לעורר יצירתיות.^[3] יש קהילות מסוימות המעודדות חובבי כתיבה לתרגל כתיבת רומנים כדי לפתח פרקטיקות ייחודיות. לדוגמה מיזם שהתבסס באינטרנט, חודש הכתיבה הלאומי, מעודד אנשים לכתוב רומנים של 50,000 מילים בחודש נובמבר, כדי לתת לסופרים הזדמנות להתאמן בהשלמת יצירות שלהם. באירוע המיזם בשנת 2010 השתתפו למעלה מ 200,000 איש שכתבו ביחד למעלה מ-2.8 מיליארד מילים.^[4]

למרות שבהרבה מיקרים סופרים לא מפרסמים את הרומנים הראשונים שלהם בגיל צעיר יחסית, הם כן מתחילים לכתוב כבר בגילאים הצעירים. לדוגמה איאן בנקס החל לכתוב כבר בגיל אחת עשרה. הוא סיים את הרומן הראשון שלו, "The Hungarian Lift-Jet", בגיל 16 ורומן נוסף, "TTR" (המכונה גם "The Tashkent Rambler") בשנה הראשונה שלו באוניברסיטה. עם זאת, הוא היה בן שלושים לפני שפרסם את הרומן הראשון שלו ב-1984.

כמענה לקושי בכתיבת רומנים ראשונים ובפרסום מוצלח שלהם, במיוחד בגיל צעיר, יש מספר פרסים לסופרים צעירים ולסופרים שהוציאו ספר ביכורים כדי לעודד יצירות יוצאות דופן של סופרים צעירים שזהו ספרם הראשון. למשל בישראל, פרסי שר התרבות והספורט בתחום היצירה הספרותית העברית לסופרים בראשית דרכם ולהוצאת ספרי ביכורים לאור.

בשוקי ההוצאה לאור הבריטיים והאמריקאים רוב המחברים מקבלים רק מקדמה כספית קטנה לפני פרסום רומן הביכורים שלהם; במקרים נדירים בהם צפויה הדפסה גדולה ונפח מכירות גבוה, המקדמה יכולה להיות גדולה יותר.^[5] עם זאת, ברגע שמחבר ביסס את עצמו הוא לעיתים יכול להרוויח הכנסה קבועה כל עוד הוא נשאר כותב פרודוקטיבי. בנוסף, סופרים רבים, אפילו כאלו שכבר פרסמו ספרים, בדרך כלל עובדים בעבודות צידיות הקשורות למקצוע הכתיבה כגון הוראת כתיבה יוצרת במוסדות אקדמיים, או ישאירו את כתיבת הרומנים כתחביב משני בנוסף לעבודתם.^[6]

סופרים מעטים בלבד הופכים לסלבריטאים ספרותיים או מתעשרים מאוד ממכירת הרומנים שכתבו. דוגמאות לכך כוללות סופרים כמו ג'יימס פטרסון, שהיה הסופר בעל השכר הגבוה ביותר ב-2010, שהרוויח 70 מיליון דולר, והעפיל הן על סופרים אחרים והן על מחברי ספרי עיון.^[7] מיליונרים ספרותיים מפורסמים אחרים כוללים שמות כמו ג'יי קיי רולינג מחברת סדרת הארי פוטר, דן בראון מחבר הספר צופן דה וינצ'י, הסופר ההיסטורי ברנרד קורנוול ומחברת דמדומים סטפני מאייר.

ישנן גישות תאורטיות לביקורת ספרות שמנסות לחקור את השפעתו הבלתי מכוונת של המחבר על יצירתו; שיטות כמו תיאוריה פסיכואנליטית או לימודי תרבות, מניחות שהיצירה המופקת על ידי סופר מייצגת חלקים בסיסיים בזהות של המחבר. מילן קונדרה תיאר את המתח בין זהותו של הסופר עצמו לבין העבודה שמפיק המחבר במאמר בניו יורקר שכותרתו "מהו סופר?"; הוא אומר ש"הכנות של הסופר קשורה למוקד השפל של המגלומניה שלו [...] העבודה היא לא פשוט כל מה שסופר כותב - מחברות, יומנים, מאמרים, אלא היא תוצאה סופית של עבודה ארוכה על פרויקט אסתטי[ ...]הסופר הוא המאסטר הבלעדי של יצירתו.^[8]

מבחינה היסטורית, מאחר שלכתיבת רומנים נדרשו השכלה ברמה מסוימת וכמות מסוימת של שעות פנאי, רוב הסופרות והסופרים הגיעו מהמעמד הבינוני הגבוה או המשכיל. עם זאת, במאה העשרים נהיה נפוץ שגם אנשים עובדים פרסמו רומנים, כמו למשל

ב. טראוון, אגנס סמדלי ניקולאי אוסטרובסקי ועוד. בבריטניה של שנות ה-50, הוקמה קבוצת סופרים בשם "הגברים הצעירים הזועמים", שכללה את הסופרים אלן סיליטו וקינגסלי איימיס, שהגיעו ממעמד הפועלים וכתבו בנושאים הקשורים לתרבות הפועלים.^[9][10]

ישנם מחברי רומנים הכותבים עבור קהל מעמד הפועלים למטרות פוליטיות, המאופיינים כחברי "מעמדות הפועלים וחיי מעמד הפועלים; אולי מתוך כוונה ליצור תעמולה". ספרות כזו, הנקראת לעיתים ספרות פרולטרית, עשויה להיות קשורה לאג'נדות פוליטיות שונות ולהיתפס כ"מכשיר של מהפכה". עם זאת, המסורת הבריטית של ספרות מעמד הפועלים, בניגוד למסורות הרוסיות והאמריקאיות, לא קיבלה השראה מיוחדת מהמפלגה הקומוניסטית, ושורשיה בתנועה הצ'ארטיסטית ובסוציאליזם, בין היתר.

סופרים מסווגים לעיתים קרובות לפי השתייכותם הלאומית, דבר המצביע על כך שרומנים מקבלים סגנון מסוים על סמך הזהות הלאומית של המחברים. לדוגמה, בספרות האמריקאית, סופרים רבים יצאו ליצור את "הרומן האמריקאי הגדול", או רומן המגדיר את החוויה האמריקאית בזמנם. סופרים אחרים עוסקים פוליטית או חברתית בזהותם של בני לאום אחרים, וכך עוזרים להגדיר את הזהות הלאומית הזו. לדוגמה, המבקר ניקולה מינוט-אהל סבור כי הגיבן מנוטרדאם של ויקטור הוגו סייע ביצירת הזהות הפוליטית והחברתית הצרפתית באמצע המאה התשע-עשרה בצרפת.^[11]

חלק מהסופרים הופכים ממש לקשורים עם מקום או אזור גאוגרפי מסוים ולכן מקבלים זהות מבוססת מקום. למשל, ניתן לתאר את הרומנים של תומאס הרדי כ"אזוריים" בגלל האופן שבו הוא עושה שימוש באלמנטים מסוימים ביחס לחלק ממערב אנגליה באזור ממלכת וסקס. סופרות בריטיות אחרות שאופיינו כסופרות אזוריות, הן האחיות ברונטה, מרי ווב, מרגיאד אוונס וג'רינט גודווין הקשורות לגבול הוולשי מבחינה אזורית. לעומת זאת, ג'ורג' אליוט מזוהה במיוחד עם אזור המידלנד הכפרי, ואילו ארנולד בנט הוא הסופר של מחוז סטפורדשייר. באופן דומה, ניכרת תרומתו של הסופר והמשורר וולטר סקוט ביצירת זהות מאוחדת לסקוטלנד. הרומנים של סקוט היו בעלי השפעה ביצירת זהות סקוטית שהחברה הבריטית מהמעמד הגבוה אימצה.

בספרות אמריקאית, הקונספט של ספרות אזורית יצר את התופעה שז'אנרים רבים של רומן הקשורים לאזורים מסוימים מגדירים לעיתים קרובות את הדרך בה יתקבל הסופר או יצירתו על ידי קהל הקוראים. לדוגמה, בכתיבת "רומנים מערביים", הסופר זיין גריי תואר כ"סופר מגדיר מקום", שיצירתו נקשרה בתודעה האמריקאית לתיאורי המרחב של אזור מערב אמריקה.^[12]

באופן דומה, יצירתם של סופרים כמו מארק טוויין, ויליאם פוקנר, יודורה ולטי ופלאנרי או'קונור מתוארת ככתיבה במסגרת מסורת מסוימת של ספרות הדרום, שבה נושאים הרלוונטיים לדרום קשורים לזהות של הסופרים שחיברו את היצירות. בנוסף למרכיב הגאוגרפי של הספרות הדרומית, נושאים מסוימים הופיעו בגלל ההיסטוריה הדומה של מדינות הדרום בכל הקשור לעבדות בארצות הברית, מלחמת האזרחים האמריקנית ותקופת השיקום. התרבות השמרנית בדרום הובילה גם להתמקדות חזקה של סופרים שמוצאם מהדרום במשמעות המשפחה, הדת, הקהילה, השימוש בניב הדרומי וחיבור למקום.

באמריקה הלטינית, מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20 הייתה פעילות של תנועה ספרותית בשם קריוליסמו או קוסטומבריסמו, שנחשבה כשווה ערך לאזוריות ספרותית אמריקאית. היא אופיינה בסגנון ריאליסטי בו השתמשו המחברים כדי לתאר את הסצנות, השפה, המנהגים והנימוסים של מדינת המוצא של המחברים, בדרך כלל תיאור של המעמדות הנמוכים והאיכרים. התנועה הובילה ליצירת ספרות מקורית המבוססת על האלמנטים הטבעיים של היבשת. היא הושפעה מאוד מהמאבקים לעצמאות מספרד.

סופרים לרוב יוערכו בביקורת עכשווית על סמך המגדר שלהם או ההתייחסות שלהם לנושאים הקשורים למגדר. במידה רבה, זה קשור להשפעות של ציפיות תרבותיות ממגדר על השוק הספרותי, קהל הקוראים והסופרים.^[13][14] הביקורת הספרותית, במיוחד מאז עלייתה של התיאוריה הפמיניסטית, שמה לב לאופן בו נשים, מבחינה היסטורית, חוו מערך שונה של ציפיות כתיבה המבוססות על המגדר שלהן.^[14]

מעמדם של נשים בשוק הספרותי יכול לשנות את השיח הציבורי על סופרים ומקומם בתרבות הפופולרית, ולהוביל לוויכוחים על סקסיזם. לדוגמה, בשנת 2013, הסופרת האמריקנית אמנדה פיליפאצ'י כתבה מאמר מערכת בניו יורק טיימס שקורא תיגר על הסיווג של סופרות אמריקאיות בוויקיפדיה בקטגוריות נפרדות מסופרים גברים, מה שגרם לכמות משמעותית של סיקור עיתונות שתיאר את הגישה הזו של חלוקה לקטגוריות בוויקיפדיה כסקסיסטית. לטענתה של פיליפאצ'י, הייצוג הציבורי של סופרות נשים בקטגוריה נפרדת דוחק ומגדיר סופרות כמוה מחוץ לתחום של "מחברי רומנים אמריקאיים" הנשלט על ידי גברים.^[15] עם זאת, פרשנים אחרים, הדנים במחלוקת, מציינים גם כי על ידי הסרת קטגוריות כמו "סופרות נשים" או "סופרות לסביות" מהתיאור של מיעוטים מגדריים או מיניים, יכולת הגילוי של אותם מחברים צונחת עבור אנשים אחרים החולקים את הזהות הזו.^[16]

באופן מסורתי, תעשיית ההוצאה לאור הבחינה בין סיפורת ספרותית, יצירות שזוכות להערכה ספרותית גדולה יותר, לבין "סיפורת ז'אנר", רומנים שנכתבו במסגרת ציפיות של קהל היעד שנוטה לקרוא סוגות מסוימות, ופורסמו כמוצרי צריכה.^[17] הסופרת קים רייט, לעומת זאת, מציינת שגם מוציאים לאור וגם סופרים מסורתיים פונים לעבר ספרות ז'אנר בגלל הפוטנציאל של זה להצלחה כלכלית ותגובות נלהבות בדרך כלל של מבקרים.^[17]

יש מיעוט של מחברים המתחילים בסיפורת ז'אנר ועוברים לפרסומים "ספרותיים" יותר; רייט מתארת סופרים כמו סטיבן קינג כחריג ולא כנורמה^[17] מבקרים וסופרים אחרים המגינים על היתרונות של ספרות ז'אנר מצביעים לעיתים קרובות על קינג כדוגמה לגשר על הפער בין ז'אנרים פופולריים לכשירות ספרותית.^{[18] [19]}

גם מבקרי ספרות וגם כותבי רומנים מטילים ספק בתפקיד שממלאים רומנים בחברה ובאמנות. לדוגמה, יודורה ולטי כתבה ב-1965 במאמר "האם חייבים לצלוב את הרומנים?" על ההבחנה בין סופרים המדווחים על המציאות על ידי כך שהם לוקחים "את החיים כפי שהם קיימים, לא כדי לדווח עליהם, אלא כדי ליצור חפץ (...) היצירה המוגמרת עשויה להכיל בתוכה את החיים האלה, ולהציע אותם לקורא" ועל עיתונאים, שתפקידם לפעול כ"צלבנים" הדוגלים בעמדות מסוימות, ומשתמשים במלאכתם ככלי פוליטי.^[20] באופן דומה כתב ראלף אליסון במאמר "חברה, מוסר והרומן" על הסופר, כבעל צורך "ליצור מחדש את המציאות בצורות שהחזון האישי שלו לובש בזמן שהוא משחק ונאבק עם האשליה החיה".^[21] עם זאת, אליסון מתאר גם סופרים מהדור האבוד, כמו ארנסט המינגוויי, שאינם מנצלים את מלוא המשקל וההשפעה המוסרית העומדים לרשותם ככותבי רומנים, ומצביע על מארק טוויין והרמן מלוויל כדוגמאות טובות יותר.^[21]

כאשר היא מגדירה את תיאור תפקידה של הסופרת המודרניסטית במסה "סיפורת מודרנית", הסופרת וירג'יניה וולף טוענת לייצוג של החיים שאינם מעוניינים בפרטים הספציפיים הממצים המיוצגים בריאליזם לטובת ייצוג "מספר עצום של רשמים" שנוצרו על יד ניסיון חיים.^[22] הגדרתה בחיבור זה סייעה להגדיר את התנועה הספרותית של הספרות המודרניסטית. היא טוענת שהסופר צריך לייצג את "החיים כהילה זוהרת, מעטפת שקופה למחצה המקיפה אותנו מתחילת המודע ועד סופו. האם אין זו משימתו של הסופר להעביר את הרוח המשתנה הזו, הלא ידועה והבלתי מוגבלת הזו, כל סטייה או מורכבות שהיא עשויה להפגין, עם כמה שפחות התערובת של זר וחיצוני?"^[22]

• מחבר
• דִמיון
• סיפר
• סיפור סיפורים

מדיה וקבצים בנושא מחבר רומנים בוויקישיתוף