אהרן אברהם קבק

אהרן אברהם קבק
אהרן אברהם קבק בשנות ה-20
אהרן אברהם קבק בשנות ה-20
לידה 28 בדצמבר 1881
סמרגון, בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בנובמבר 1944 (בגיל 62)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ליטא עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ביאליק (1943) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שלט מעלות קבק בשכונת בית הכרם בירושלים

אהרן אברהם קַבָּק (א. א. קבק; גם קאבאק; כ"ט בכסלו ה'תרמ"ד, 28 בדצמבר 1881, סמורגון – ב' בכסלו התש"ה, 18 בנובמבר 1944) היה סופר עברי ארץ-ישראלי יליד רוסיה הלבנה.

ביוגרפיה

אהרן אברהם קבק נולד בסמורגון שבפלך גרודנו (ליטא), בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס) בשנת 1881[1], לרב נתן קלונימוס מן העיר וישיי שבפלך סובאלק, אשר לצד בקיאותו התורנית (כתב ספר פירוש לספרו של הרמ"א "תורת חטאת") התמצא בספרות רוסית ותרגם משירי לרמונטוב לעברית. אהרן אברהם קיבל חינוך מסורתי ב"חדר" ובישיבה. בצעירותו עבר לאודסה, ופנה להשכלה. סיפורו הראשון במגמה ציונית, "המעפיל", פורסם ב"השילוח" לזכר הרצל, שנפטר זמן מועט קודם לכן, ושנה לאחר מכן, בשנת ה'תרס"ה, יצא לאור בהוצאת "תושיה" הרומן שלו "לבדה".

אחרי מהפכת 1905 יצא לאיסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית, שם שהה זמן-מה ושלח מאמרים וסיפורים ל"הזמן", ליומון היידי "דער פריינד" ולשבועון הציוני "דאס אידישע פאלק".

בשנת 1911 עלה לארץ ישראל ועסק בהוראה זמן קצר בגימנסיה הרצליה בתל אביב. ב-1914 יצא ללמוד באוניברסיטת ברלין, ומשבאו אותות המלחמה עבר לשווייץ ולמד באוניברסיטת לוזאן במשך כל שנות המלחמה, והוסמך לדוקטור לפילוסופיה. לאחרי המלחמה חזר לארץ ישראל, השתקע בירושלים ונמנה עם מייסדי שכונת המורים והסופרים בית הכרם. היה מורה לספרות עברית שנים רבות בגימנסיה העברית רחביה.

בזמנו נחשב לאחד המספרים הפופולריים ביותר בספרות העברית. ספרו הידוע ביותר היה "במשעול הצר", שאותו רקם בצעידתו הלוך ושוב במשעול הצר שהוליך מרחוב ביאליק בבית הכרם לחורשת ביתו של חיים שלי[2]. ספרו "בחלל הריק" זכה בפרס ביאליק בשנת תש"ג (1943).[3] בכתיבתו ניסה קבק להתמודד עם בעיות ההווה, ובסיפוריו עיצב שפע של דמויות, אירועים ותמונות הווי. להצלחה רבה במיוחד זכה ברומנים ההיסטוריים שלו, שבהם הוא מוכיח כושר יצירתי רב.

קבק נפטר ב-18 בנובמבר 1944 בירושלים, ונקבר בהר הזיתים.

אשתו, שרה פייגה (נפטרה ב-1950‏[4]), שאותה נשא בשנת 1911, הייתה אחותם של חיים טשרנוביץ ("רב צעיר") ושמואל טשרנוביץ (אביה של ימימה אבידר-טשרנוביץ).

בשנת 1959 נקרא על שמו רחוב בירושלים.[5]

יצירתו


פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

מספריו

תרגומים

  • רחוב החתול הצד דגים, מאת יולן פלדש הוצאת "רימון", 1940
  • האדום והשחור, רומן מאת סטנדל .עם מבוא מאת סטיפן צויג (ירושלים: מצפה, תרפ"ט) 3 כר'.

עריכה

  • מאסף סופרי ארץ ישראל: לספרות ולדברי מחשבה, בהוצאת המפעל העצמי של אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל - "החברה למפעלי הספרות העברית" בע"מ, שנת ת"ש. (יחד עם אליעזר שטיינמן)

לקריאה נוספת

  • בצרון יב (תש"ה) – חוברת אב–אלול הוקדשה לקבק.[8]
  • משה אונגרפלד, 'בין א. א. קבק לח. נ. ביאליק', מאזנים 20, 3–4 (1965), 300–303.
  • א. אונגרפלד, 'הסופר א.א. קבק, כ"ה שנה לפטירתו', הצופה, כ"ה בכסלו תש"ל, עמ' 6.
  • יעקב צור, 'במחיצתו של קבק', בצרון סה (תשל"ד), 223–231.
  • אהרן אברהם קבק, 'איגרות' (לפ. לחובר - לי. ח. ברנר - ליעקב פיכמן - לג. שופמן - לאשר ברש) מאזנים לט (תשל"ה), 382–387.
  • יוסף אורן, 'הרומן ההיסטורי הראשון של קבק' (שלושים שנה למותו), מאזנים לט (תשל"ה), 376–381. (על "שלמה מולכו")
  • שמאי גולן, 'אפיפניות ביצירתו של א.א. קבק', ירושלים: מאסף לדברי ספרות ט-י (תשל"ה), 251–257.
  • אברהם שאנן, 'קבק על קבק', משא 40 (תשל"ו), 1.
  • שמואל ורסס, 'המבקר א.א. קבק', מאזנים מב (תשל"ו), 26–37.
  • רות שנפלד, 'א"א קבק בתורת מבקר הפרוזה בת-זמנו', בתוך: נורית גוברין (עורכת), פלס: מחקרים בביקורת הספרות העברית: מאסף לזכר ש"י פנואלי, תל אביב: מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, תש"ם 1980, עמ' 195–213.
  • רות שנפלד, 'הרומן האודיסאי של א"א קבק: על ’סיפור בלי גיבורים’', מחקרי ירושלים בספרות עברית ט (תשמ"ו), 215–238. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • מלכה שקד, 'בין תליה לתחיה: יחסים בין-מוטיביים וארגון המשמעות ברומן האחרון של א.א. קבק', בצרון 37–38 (תשמ"ח), 58–74. (על "תולדות משפחה אחת")
  • שרה האופטמן, דרכי העיצוב הפיגורטיבי של הגבור המודרני ביצירות א.א. קבק, דיסרטציה, אוניברסיטת בר-אילן, תש"ן 1990.
  • קציעה עלון, 'נוצרים, יהודים ו"אחרים": עיון במורשת הספרותית של אברהם אהרון קבק ושל שלום אש', תיאוריה וביקורת 26 (2005), 175–199. (על "במשעול הצר"; גרסה מקוונת)
  • צבי סדן, 'נשבה בקסמיו של האיש מנצרת: א.א. קבק, "במשעול הצר"', עתון 77 312–313 (תשס"ו), 22–24, 53.
  • אילת נגב, א. א. קבק: אמא קראה לו "בעל הרומנים", מתוך שיחות אינטימיות תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה
  • Werner Weinberg, 'Kabak’s connections with America,' American Jewish Archives 22, 2 (1970), 166-173.
  • Norman Tarnor, 'Aharon A. Kabak: the heroic quest,' Jewish Book Annual 40 (1982), 120-126.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אהרן אברהם קבק

מפרי עטו:

מתרגומיו:

הערות שוליים

  1. ^ לפי יעקב צור (טשרנוביץ), בן גיסו של קבק, נולד קבק בשנת 1883 (מקור: יעקב צור, במחיצתו של קבק. בארכיון גנזים, אוסף 589 (קבק, א.א.), סימול כ-39525).
  2. ^ מסיבת יובל לא"א קבק בשכונת בית הכרם, בעיתון דבר, 23 בפברואר 1941. "הנה הוא המשעול הצר מאחורי חורשת ביאליק, שם ביקש ישו את דרכו" שם, עמ' 3
  3. ^ חתני פרס ביאליק לשנת תש"ג, דבר, 6 בינואר 1944.
  4. ^ שרה־פייגה קבק, דבר, 19 בדצמבר 1950.
  5. ^ רחובות בירושלים ע"ש קבק וכרמון, דבר, 5 במרץ 1959.
  6. ^ ראו ביקורות: רבקה גורפיין, "במשעול הצר" לא. א. קבק, דבר, 21 בפברואר 1938; שלום קרמר, אמונה ואמנות, דבר, 15 במרץ 1940; מ. תמרי, "במשעול הצר", דבר, 14 באפריל 1950.
  7. ^ ראו ביקורת: ר., בעולם הרגש, דואר היום, 22 בינואר 1926.
  8. ^ ראו ביקורת: י. י–ב, "בצרון" לזכרו, דבר, 9 בנובמבר 1945.


הקודם:
שאול טשרניחובסקי, חיים הזז 		פרס ביאליק
1943 		הבא:
שלמה צמח, יהודה קרני