פאטי היא הדודה-רבא של השחקנית והזמרת האמריקאית פטי לופון, זוכת פרסי הטוני והגראמי.
חייה
פאטי בתפקיד מרגריטה ב"פאוסט", 1875.
נולדה בשם אדלה חואנה מריה פאטי להורים איטלקים שעבדו במדריד, ספרד. אביה היה סיצילאני ופאטי הייתה איפוא מלידתה נתינה של ממלכת שתי הסיציליות. בהמשך נשאה דרכון צרפתי מנישואיה. הוריה היו זמרים, טנור וסופרן ואחיותיה, קרלוטה ואמליה, היו גם הן זמרות. בילדותה עברה המשפחה לניו יורק; פאטי גדלה ברובע הברונקס ובית הוריה עודנו ניצב שם. פאטי שרה כזמרת מקצועית מילדותה והתפתחה לסופרן קולורטורה. הסברה היא, שגיסה, מוריס שטראקוש, תרם לפיתוח טכניקת השירה שלה, אך פאטי, כמו זמרות רבות אחרות, טענה שהטכניקה שלה היא פרי לימוד עצמי.
התפתחות
אדלינה פאטי בתפקיד ליידי הרייט ב"מרתה" של פלוטו, גלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון
אדלינה פאטי הופיעה לראשונה באופרה, בתפקיד הראשי ב"לוצ'יה די למרמור", באקדמיה למוזיקה בניו יורק, בשנת 1859, כשהייתה בת 16.
בשנת 1861, בת 18, הוזמנה להופיע בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון, לשיר בתפקיד אמינה ב"לה סונאמבולה" של בליני. הצלחתה הגדולה הניעה אותה לקנות בית בלונדון, שאותה עשתה לבסיסה כשיצאה לכבוש את אירופה. הופעותיה כאמינה בפריז ובווינה בשנים הבאות זכו לתהילה דומה.
ב-1862 שרה את Home, Sweet Home מאת בישופ בבית הלבן לפני אברהם ומרי לינקולן, שהתאבלו על מות בנם וילי במחלת הטיפוס. הזוג לינקולן התרגש עד דמעות וביקש הדרן. השיר הזה נקשר בשמה של אדלינה פאטי והיא ביצעה אותו פעמים רבים כהדרן מבוקש.
הקריירה של פאטי נחלה הצלחות בזו אחר זו. היא שרה בארצות הברית, בכל רחבי אירופה, כולל חלק גדול מרוסיה, ובדרום אמריקה. בכל מקום שהופיעה חוללה התלהבות כללית בציבור והתפעלות מצד מבקרי מוזיקה.
יופייה הצעיר הקנה לה נוכחות בימתית מצודדת. בשיאה היה לה, על פי התיאורים, קול סופרן יפהפה, בעל צלילות פעמונית כשל ציפור-שיר והיא הצטיינה הן בתפקידי נערות תמימות כמו "צרלינה" בדון ג'ובאני ו"רוזינה" בספר מסביליה והן בתפקידי קולורטורה מפורסמים כמו לוצ'יה די למרמור ו"לה סונאמבולה", כמו גם תפקידים ליריים ב"פאוסט" של גונו ורומיאו ויוליה.
כזמרת נודעה פאטי כנטולת הרפתקנות במידת מה, שתוכניות הקונצרטים שלה הורכבו בקביעות מאותן נעימות נושנות, בייחודHome Sweet Home, ששרה שוב ושוב לקהל מעריצים מתמוגג. עם זאת, הייתה שחקנית מרשימה בתפקידים ליריים, שדרשו רגשות עמוקים, כמו "ג'ילדה" בריגולטו, "ליאונורה" באיל טרובטורה, "סמיראמידה" ו"ויולטה" בלה טרוויאטה. ככל שהבשיל קולה והתבגר, קיבלה על עצמה תפקידים כבדים יותר באופרות כמו "האפריקאית", "ההוגנוטים" ואאידה. בסך הכל, עם היותה שמרנית ונרתעת מהרפתקנות (היא נמנעה בקביעות משירת תפקידי וריזמו), היה לה רפרטואר גדול ומגוון.
מספרים, שכאשר ביצעה אריה מתוך "הספר מסביליה" בנוכחות המלחין, ג'ואקינו רוסיני, בלוויית קישוטים ותוספות משלה, מחא רוסיני כף ואמר, "איזה יופי - מי כתב את זה?"
הצלחה כספית
לגדולתה של פאטי היה אחראי לא רק קולה, אלא גם החוש העסקי המחודד שלה. בשיאה, דרשה תשלום של $5000 ללילה, בזהב, לפני ההופעה. החוזים שחתמה כללו כתנאי, ששמה יופיע בראש רשימת האמנים ובאותיות גדולות מכל שם אחר בצוות. עוד נאמר בחוזים, שאם כי היא "רשאית להשתתף בכל החזרות, אין היא חייבת להשתתף ולו בחזרה אחת." האמרגן המפורסם, "קולונל" מייפלסון, מספר בזכרונותיו על אישיותה קשת העורף של פאטי והחוש העסקי החריף שלה. מספרים, שהיה לה תוכי שאותו אילפה לצרוח, "מזומנים! מזומנים!" בכל פעם שמייפלסון נכנס אל החדר. כל אלה נסלחו לה, משום שמילאה אולמות.
אף כי דרשה שכר גבוה, היא ידעה גם לגלות נדיבות כלפי אלה שמזלם לא שפר כשלה. נאמר עליה, כי לא קרה שמישהו פנה אליה בבקשת עזרה ולא נענה.
מסעה האחרון בארצות הברית, ב-1903, היה כישלון הן מבחינה אישית והן בעיני הביקורת. מאז ואילך הגבילה את עצמה לקונצרט מזדמן פה ושם, או להופעות פרטיות בתיאטרון הקטן שבנתה בבית האחוזה שלה בדרום ויילס.
בהופעתה האחרונה בווינה הציגה אדלינה פאטי לפני הקהל את הכנר היהודי הצעיר ברוניסלב הוברמן, לאחר ששמעה את נגינתו והתפעלה ממנה. הקהל ומבקרי המוזיקה היו שותפים להתפעלותה, כשנפרדו מן הזמרת והתוודעו אל הכוכב החדש.
פאטי ערכה כמה הקלטות פונונגרף בשנות השישים לחייה, כאשר קולה, לכל הדעות, לא היה עוד במיטבו אך עדיין מרשים. ההקלטות מצביעות על אישיות תוססת ועל קול חזה מפותח, מפתיע בעוצמתו, כהה בגונו ומצטיין בסלסוליו. ההגיה שלה עודנה מעולה ובסך הכל, תקליטיה חדורים חן ומוזיקליות, שמהם אפשר להבין מדוע יכלה להשיג את הסכומים שדרשה בשיא הקריירה שלה. הדעות חלוקות בשאלה, עד כמה הויבראטו הנשמע בכמה מן ההקלטות נובע מן הטכניקה של פאטי או שהוא תוצר לוואי של טכניקת ההקלטה הפרימיטיבית. המלווה שלה בהקלטות, לנדון רונלדס, כתב: "למשמע הצלילים היפים שבקעו מן האפרכסת, היא נכנסה לאקסטזה! היא הפריחה נשיקות אל האפרכסת ואמרה שוב ושוב, Ah! Mon Dieu! Maintenant je comprends pourquoi je suis Patti! Oh oui! Quelle voix! Quelle artiste! Je comprends tout! [אה! שככה יהיה לי טוב! עכשיו אני מבינה למה אני פאטי! או, כן! איזה קול! איזו אמנית! עכשיו אני מבינה הכל!] כה נאיבית וכנה הייתה התלהבותה, שהעובדה ששבחיה נסבו על קולה היא נראתה לכולנו נכונה ובמקומה."
חיים אישיים
חייה האישיים של פאטי לא צלחו כחייה המקצועיים, אף כי לא הרי-אסון כחייהן של זמרות אופרה רבות. היא נישאה שלוש פעמים: לראשונה, ב-1868, לאנרי דה רוז'ה דה קאהוזאק, מרקיז דה קו (1826–1889). הנישואים קרסו תוך זמן קצר; שני בני הזוג ניהלו רומנים ובית המשפט אישר לדה קו פירוד בשנת 1877 וגירושין ב-1885. פירוק הנישואים היה כרוך במרירות רבה ועלה לפאטי במחצית מהונה.
פאטי חיה עם הטנור ארנסטו ניקוליני (1834–1898) במשך שנים רבות, עד שהגירושין מדה קו איפשרו לה להינשא לו בשנת 1886; הנישואים האלה נמשכו עד מותו ולכאורה היו מאושרים, אבל ניקוליני השמיט את פאטי מצוואתו, מעשה שאפשר להסיק ממנו מתח בשנים האחרונות.
נישואיה האחרונים של פאטי, בשנת 1899, היו לרולף צדרסטרום (1870–1947), ברון שוודי שחצן ונוקדן, אך יפה תואר, שהיה צעיר ממנה בשנים רבות והטיל מגבלות חמורות על חיי החברה של פאטי. הוא צמצם את צוות העובדים בביתה מ-40 ל-18 אבל העניק לה את המסירות והחנופה שהייתה זקוקה להן.
לאחר פרישתה מן השירה השתקעה פאטי בעמק סוונסי בדרום ויילס. בשנת 1918 העניקה את בניין "גן החורף" שבאחוזתה לעיריית סוונסי. הבניין נבנה מחדש ושמו שונה ל"ביתן פאטי". אדלינה פאטי נפטרה באחוזתה שבוויילס וכעבור שמונה חודשים נקברה ליד אביה בבית הקברות פר לשז בפריז.
לקריאה נוספת
"Adelina Patti: Queen of Hearts" by Cone, Frederick. New York, Hal Leonard, 2003
"The Reign of Patti" a minor classic written by her friend the music critic Herman Klein
"The Mapleson memoirs; the career of an operatic impresario, 1858-1888" by Mapleson, James Henry (Harold Rosenthal, Editor) New York, Appleton-Century, 1966
_(cropped).jpg)
.svg){kind=logo}
