בעבר תוכנן להשתמש במי אגן הירדן להשקיית הנגב ובקעת הירדן, והזרמת מי ים מהים התיכון לים המלח לייצוב פני הים תוך רתימת הפרש הגבהים לבקע הירדן ולים המלח ליצירת אנרגיה הידרואלקטרית. בעת האחרונה בודקים בהקמת המיזמים מטרות נוספות כגון: התפלת מי ים, ייצוב או הרמת פני ים המלח, חיזוק השלום האזורי על ידי יצירת שיתוף פעולה בין גורמים בעלי עניין בים המלח. בעקבות דיון ציבורי נרחב בנושא בעבר, נקבע השם "תעלת הימים" כשם כולל למיזמים אלה.
גורמי איכות הסביבה מצביעים על סיכונים סביבתיים גדולים הטמונים בפרויקטים. הסיכונים הם: ערבוב מי הימים עלול לגרום לשינוי דרמטי בים המלח, חדירת מי ים למי התהום לאורך תוואי המובלים, שינויים גדולים בים האדום כתוצאה משאיבת מימיו, והשפעות על הים התיכון כתוצאה מפעילות מפעלי ההתפלה. הסיכונים הסביבתיים נבדקו (בשנים 2009–2012) על ידי קבוצות מומחים שהתמנו על ידי הבנק העולמי והוגשו דו"חות שקבעו: לא יהיו שינויים בים המלח בהזרמה לים של עד 400 מיליון מטרים מעוקבים בשנה; יש אפשרות למנוע חדירת מי ים למי התהום לאורך תוואי המובלים על ידי תכנון מוקפד ובנייה בסטנדרטים של מובלים באזורים סייסמיים רגישים; לא יהיו שינויים גדולים בים האדום בגלל ההיקף המצומצם יחסית של השאיבה מהים.
הקמת תעלת הימים נמנעה בגלל מספר גורמים: ריבוי הרעיונות של התעלות; המספר הרב של גורמים חזקים התומכים בהם והמתנגדים להם; הסיבוך הפוליטי עם מספר מדינות, הנמצאות בסכסוך, השותפות באזורים הגאוגרפיים שהתעלות אמורות לעבור בהם; היקף ההוצאות הכרוך בהקמתן; היעדר מקורות מימון ברורים; והסיכונים הכרוכים בהקמתן.
ב-9 בדצמבר2013 נחתם מזכר הבנות בין ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית להסדרת נושאי מים התלויים ועומדים בין המדינות, חלוקת המים של מפעל התפלה שיקום בעקבה בין ישראל וירדן והנחת צינור להובלת התמלחת של מפעל ההתפלה לים המלח. בפברואר 2015 הפך מזכר ההבנות להסכם בין הצדדים[1]. הנחת הצינור והובלת התמלחת לים המלח נועדה לסילוק התמלחת מאזור מפרץ אילת ולבחינת תוצאות הערבוב של מי הימים בים המלח. פרויקט זה עשוי להיות השלב הראשון להקמת תעלת הימים מים האדום לים המלח. בשנת 2021, הודיעו הירדנים על ביטול פרויקט תעלת הימים[2][3].
עמק הירדן, ים המלח והערבה הם חלק מבקע גאולוגי גדול הנקרא הבקע הסורי-אפריקני. חלקים גדולים של הבקע שבתחומי ארץ ישראל נמצאים מתחת לפני הים. (מפלס פני הכנרת הוא כ-210- מטר מתחת לפני הים, ומפלס פני ים המלח הוא כ-430- מטר). הבקע נמצא בסמוך לים התיכון ולים האדום ועמקים מחברים אותו אליהם, עמק יזרעאל לים התיכון והערבה לים האדום. הבקע הוא אגן סגור וזורם בו נהר הירדן שנשפך אל ים המלח. במשך התקופות הגאולוגיות השונות מילאו כמה גופי מים חלקים שונים של הבקעה. עקב חדירת מי הים התיכון לבקע דרך עמק יזרעאל ושינויים באקלים נוצרה בבקע לפני כמה מיליוני שנים ימה מלוחה גדולה מהכנרת עד חצבה הנקראת "ימת הלשון", שבשיאה הגיעה לגובה 180 מ' מתחת לפני הים. הימה נסוגה ולפני 25,000 שנים התחיל האזור להיראות כפי שנראה היום. מפלס ים המלח השתנה במשך אלפי השנים האחרונות מ-360- עד 400- מטר בהתאם לשינויים ברמת המשקעים באגן הניקוז. בדוח של הבנק העולמי מאוגוסט 2011 נמסר כי ללא נקיטת צעדים מתאימים יתייצב מפלס ים המלח על 550- מטר בתוך 150 שנה, לעומת כ-427- מטר בשנת 2013 ושטח האגם יצטמצם בשליש ויהיה 450 קמ"ר[4].
הרכב מי ים המלח שונה מאוד מהרכב מי ים רגילים. במי ים המלח יש פי 10 יותר מלחים מאשר במי הים (340 גרם מלחים לליטר לעומת 35 גרם לליטר). השוני הוא גם בהרכב המלחים. בים המלח יש יותר מגנזיום, סידן ואשלגן ופחות נתרן וגופרית מאשר במי הים. הרכב המלחים של ים המלח גורם להגברת הכדאיות של הפקת האשלגן ותרכובות הברום ממימיו. ערבוב מי הימים גורם להיווצרות גבס. עד שנת 1979 מי ים המלח היו משוכבים בהתאם לריכוז המלחים. החל בשנה זו החל תהליך היפוך שנתי בשיכוב מי הים. בשכבה העליונה של הים שבה לעיתים המליחות יורדת מתחת ל-100 גרם לליטר יש נוכחות של אצות ויצורים חד-תאיים.
הבקע הוא ייחודי מבחינה אקלימית, קרקעית ונופית. האקלים בבקע הירדן הוא חם מאוד ויבש, והקרקע היא תערובת של שטחי גיר, גבס ומלח עם אדמת סחף משני צידי הבקע. עקב זרימת הנהרות מאגן הניקוז הגדול היו שטחי הבקע מעובדים על ידי בני האדם מתקופות קדומות. בבקע יש מפעלי השקיה גדולים כגון תעלת הע'ור-עבדאללה בגדה המזרחית של הירדן ושטחי עיבוד נרחבים בעמק בית שאן, הגדה המערבית של הירדן הדרומי, דרום מזרח ים המלח, נאות הכיכר והערבה. הנופים הייחודיים של הבקע, האיכות המיוחדת של מי ים המלח והשפעתם הרפואית היו הבסיס לתעשייתתיירות מפותחת באזור ים המלח. ההרכב הכימי של מי ים המלח והאקלים החם והשחון היו הבסיס להקמת תעשיית הפקת אשלג, ברום ומגנזיום.
הבקע ואגן הניקוז שלו נמצאים בידי מספר ישויות פוליטיות: ירדן, ישראל, לבנון, סוריה והרשות הפלסטינית. המדינות הגובלות משתמשות כמעט בכל הזרימה השנתית בנהרות, וכתוצאה מכך כמויות המים המגיעות לים המלח הן נמוכות ביותר (כ-350 מיליון מטר מעוקב לשנה - מלמ"ש). בשל התנאים האקלימיים המדבריים השוררים באזור ים המלח, האידוי השנתי ממנו עולה על 1,000 מלמ"ש. תנאים אלה, וכן שאיבת מימיו בידי מפעלי האשלג, יצרו מצב שבו חסרים לייצוב מפלסו של ים המלח כ-700 מלמ"ש, וכתוצאה מכך יורד מפלסו בקצב של כמטר עד מטר וחצי לשנה.
מיזמי תעלת הימים
המבנה הגאולוגי של הבקע וים המלח, המבנה הגאופוליטי של האזור ומבנה משק המים האזורי, יצרו את הרקע למיזמים רבים. גורמים רבים ניסו לרתום את האזור כמכשיר למימוש מטרות אסטרטגיות:[5]
הציונות ראתה במי הירדן אפשרות להפרחת הדרום השחון וברום הבקע והאיוד הגבוה שלו אפשרות להטיית מי ים, הזרמתם לים המלח ויצירת אנרגיה חשמלית.
אנשי משק המים האזורי ראו בתנאים בבקע אפשרות להתפלת מים במפעלים אזוריים לטובת חיזוק השלום.
אנשי תעשייה ראו בים המלח אפשרות למימוש חזון של תעשיית ייצוא, חיזוק המשק ויישוב אזורי ספר.
אנשי תיירות ראו בים המלח מרכז תיירות עולמי.
אנשי איכות הסביבה חיפשו מיזמים להצלת הירדן וים המלח והסביבות הטבעיות שלהם.
חלופה לתעלת סואץ
תוכניות לחיבור הים התיכון והאוקיינוס ההודי היו קיימות עוד מתקופת מצרים העתיקה[6]. אחת מהאפשרויות דיברה על אלטרנטיבה לתעלת סואץ דרך מצרים על ידי חפירת תעלות ומילוי הבקע במי ים. הוצעו שתי תוכניות, האחת בידי קצין הצי הבריטי ויליאם אלן בשנת 1850/1, והשנייה בידי גנרל צ'ארלס גורדון בשנת 1883. הם הציעו לחפור תעלות בערבה ובעמק יזרעאל ולנצל את העובדה שבקע הירדן נמצא מתחת לפני הים ולמלא אותו במי ים. התוכניות נתקלו בהסתייגויות רבות: פינוי האוכלוסייה הקיימת בבקע הירדן, והפסד מקורות המים ואדמות חקלאיות[5]. בשנות השלושים של המאה העשרים הציע האדריכל-מהנדסמשה יצחק בלוך הצעה דומה למשרד המושבות הבריטי[דרוש מקור]. לאחר הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים ביולי 1956, שוב עלתה תוכנית לכריית תעלה אלטרנטיבית בשטח ישראל[7].
אספקת אנרגיה
אלטנוילנד
"...לפניהם השתרע ראי התכלת של ים המלח. רעם משק ושאון כביר נשמע – מי התעלה המובאים בתעלה מן הים התיכון ונופלים במורד לעמק. ... נודע, כי ים המלח הוא המקום העמוק בכל מקומות כדור הארץ; ...רעיון פשוט היה להשתמש בהבדל הענקי הזה של שני השטחים לעשותו למקור הכח. לתעלה הזאת יש כח חמשים אלף סוסים. ...על השפה הצפונית ששם עמדו, ...ואמנם זה היה מעשה אֵלים אדירים, עוז והדר בנפול המים מן הַיָעוֹת של ברזל אל גלגלי הנד להניעם תנועות איומות בכוחן. ומשם העבירו את הכח הטבעי השובב והכָּבוּשׁ אל מחוללי הזרם החשמלי, והזרם נכנס לתוך החוטים ויעבור על פני הארץ, על פני הארץ העתיקה החדשה, ויפריחנה, ויעש אותה לפרדס ולנוה לאנשים אשר היו לפנים עניים, חלשים, אובדי עצות ותועים..."
המסלול שהציע מקס בורקארט, 1899כריכת ספרו של שמחה בלאס מ-1944
מבנה בקע הירדן והיותו מתחת לפני הים העלה את הרעיון לחפירת תעלת מי ים מהים התיכון דרך עמק יזרעאל לים המלח, ולניצול הפרשי הגובה להפקת חשמל. האידוי הגבוה של מים מים-המלח יאפשר הזרמה של מי ים לאגן בכמות שנתית השווה לכמות הגבוהה שמתאדה בשנה. מפעלי החשמל של בקע הירדן וים המלח היו צריכים לאזן את מי הירדן שיילקחו להשקיית הדרום השחון ולהפקת חשמל לתעשייה שיסייעו לתהליך יישוב הארץ במסגרת המפעל הציוני.
רעיון תעלת הימים זכה להתייחסות רבה בקרב הוגים ציוניים. הדמות הציונית הראשונה המזוהה עם רעיון תעלת הימים הוא התעשיין והיזם הציוני יוהאן קרמנצקי. עדות לכך מופיעה בקטע מיומנו של בנימין זאב הרצל, ידידו הקרוב של קרמנצקי, מיום 23 באוגוסט1896[9]: "עם המומחה לחשמל קרמנצקי שוחחתי ארוכות. .... לחופי ים–המוות עתיר המלחים אפשר להקים תעשיות גדולות לחומרים כימיים. את המים המתוקים הזורמים לשם עכשיו יהיה אפשר להטות ולהשתמש בהם לשתייה. תחליף לזרימה - להעביר מים מן הים התיכון דרך תעלה שבחלקה תהיה תת–קרקעית, בגלל האזור ההררי (אטרקציה עולמית), ואילו את הפרש הגובה בין שני הימים אפשר לנצל ככוח מניע להפעלת מכונות (מפל מים). הרבה אלפים של כוחות–סוס ...". רעיון תעלת הימים שבה את לבו של הרצל, והוא התייחס לכך בספרו "אלטנוילנד" (1902), שבו מתוארת חפירת תעלה שתזרים מים מהים התיכון לים המלח[10].
מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1899 פותח הרעיון על ידי המהנדס מקס בורקארט. בהצעתו של בורקארט מופיע פירוט של כריית תעלה שתוביל את מי הים התיכון לים המלח במסלול: מהים התיכון דרך עמק יזרעאל, עמק בית שאן ובקעת הירדן לים המלח. רעיון דומה הועלה על ידי מומחה לשימור קרקע וולטר קליי לאודרמילק. תוכניות הנדסיות מפורטות מוקדמות של המוביל הארצי, בשילוב עם תוכניות לתעלה מהים תיכון לים המלח, הובאו על ידי המהנדסים שמחה בלאס (1944) וג'יימס בנג'מין הייס (James Benjamin Hays) מרשות עמק טנסי (1946). בתוכנית של בלאס מובאים מי הים מנקודה דרומית לעכו דרך תעלות ומנהרה (מתחת להרי הגליל התחתון) עד הכנרת (שתומלח, לאחר שמי הירדן יופנו להשקיה) ומשם דרך שורת אגמים מלאכותיים לים המלח[11].
בנושא האנרגיה פרסם מכון ירושלים את נתוני יצור האנרגיה הצפויים עבור שבע הצעות למימוש תעלת הימים. מהנתונים עולה, כי הזרמה של מיליארד מטר מעוקב לשנה במסלולים שהוצעו, צפויה לייצר עד 718 מיליון קוט"ש לשנה[12]. כמות אנרגיה זו אינה גדולה במונחים של היום, ומשתווה לכ-1.4% מהאנרגיה שסופקה על ידי חברת החשמל לישראל בשנת 2010[13].
כמות האנרגיה החשמלית שתתקבל בכל מימוש מעשי של תעלת הימים, כתוצאה מהפרשי הגבהים בין הימים, מוגבלת על ידי כמות המים שתעבור את הפרש הגובה בין הימים. במצב שבו גובה מפלס ים המלח יציב, יש איזון בין כמות המים הנכנסים והיוצאים מים המלח, וההערכה היא שבגלל אידוי מוגבר שיתלווה להזרמה המתוכננת, יהיה צורך בהזרמה של כ-1.2 מיליארד מטר מעוקב לשנה בממוצע על מנת לאזן ולייצב את גובה המפלס[14]. לכן, ובהתאם לכמות מים זו, צפוי שהאנרגיה שתתקבל במצב שבו גובה המפלס יציב, תהיה מוגבלת ללא יותר מכ-1.3 מיליארד קוט"ש בשנה בממוצע[15]. אם יתאפשר להעלות את המפלס, אפשר יהיה להפיק אנרגיה נוספת, של לא יותר מכמיליארד קוט"ש לעלייה של מטר בגובה המפלס, כתוצאה מהזרמה נוספת. אך בכל מקרה העלאה זו מוגבלת עד לרום 405- שהוא הרום שמעבר לו מוצפים מתקני השאיבה והבריכות של המפעלים, ולכן גם האנרגיה שתתקבל כתוצאה מהעלאת המפלס מוגבלת בהתאם. האנרגיה שתתקבל בפועל בכל יישום של תעלת הימים, כתוצאה מהפרשי הגבהים בין הימים, צפויה להיות נמוכה מהערכים שהוזכרו, עקב הפסדי אנרגיה בהתאם למימוש. למשל, נצילות הפקת החשמל של מפעלים הידרואלקטריים בראשית שנות ה-2000 עומדת על כ-90%[16]. כמו כן, ייתכנו הפסדי אנרגיה בהובלת המים את הדרך הארוכה בין הימים: בחלק מההצעות הוצע לשאוב את המים לגובה, ואז להוריד אותם במדרון, דבר המלווה בהפסדי אנרגיה גם כתוצאה מנצילות השאיבה. דרדור המים מטה בשיפוע ללא הפקת אנרגיה, ילווה בהפסדי אנרגיה כתוצאה מאיבוד גובה. קצב קבלת האנרגיה, מוגבל גם עקב שיקולי ההפעלה של התעלות ועקב שיקולי איכות סביבה, שלפיהם הגבהת המפלס באופן מהיר תפגע בים המלח[12].
חברת ים תיכון-ים המלח
לאחר המהפך בבחירות לכנסת התשיעית ביולי 1977, החליט שר האוצר החדש שמחה ארליך לקדם פרויקט להקמת "תעלת ימים" לצורכי הפקת אנרגיה. הוא יזם הקמת ועדת היגוי שעסקה בבדיקות ובמחקרים הנדסיים וכלכליים על היתכנות הפרויקט. ארליך אף פנה לממשלת גרמניה בבקשה לסיוע במימון הפרויקט[17]. לאחר שנה של דיונים הוחלט להקפיא את הפרויקט עקב חוסר תקציב[18]. בשנת 1980 החליטו שר האוצר יגאל הורביץ ושר האנרגיה יצחק מודעי לחדש את עבודת ועדה ההיגוי[19], ולהטיל עליה להמליץ על תוואי[20][21]. על הוועדה הוטל לבדוק שלושה נתיבים חלופיים. נתיב צפוני לאורך עמק יזרעאל ומשם דרומה דרך בקעת הירדן, נתיב מרכזי בין פלמחים לצפון ים המלח ונתיב דרומי בין רצועת עזה לדרום ים המלח[22][23]. ב-24 באוגוסט 1980, קיבלה ממשלת ישראל החלטה להקים את התעלה בנתיב הדרומי. נתיב המתחיל מדרום לעיר עזה נכנס למנהרה באורך שישה קילומטר, אחר כך בתעלה פתוחה העוברת מדרום לבאר שבע, לתוך אגם מלאכותי ומשם במנהרה באורך כ-80 קילומטר עד לים המלח סמוך לעין בוקק[24][25]. לצורך הקמת התעלה הוחלט על הקמת "מנהלת תעלת הימים", השר מודעי החליט שחברת החשמל תנהל את הפרויקט בראשות רחבעם זאבי[26], אך חברת מקורות טענה שהיא זו שצריכה להוביל אותו[27]. בנוסף חל עיכוב באיוש התפקידים הבכירים במנהלת[28].
לבסוף הוחלט על הקמת "חברת הים התיכון ים המלח בע"מ", שתגייס את התקציב למימונו של הפרויקט, שהוערך בכ-800 מיליון דולר[29], באמצעות מפעל הבונדס באירופה וארצות הברית[30][31][32]. ב-28 במאי 1981, נערך טקס תחילת כריית התעלה במעלה יאיר, בנוכחות ראש הממשלה מנחם בגין[33]. במהלך המחצית השנייה של 1981 החברה פרסמה מכרזים ראשונים לביצוע קידוחי בדיקה בתוואי המנהרה המתוכננת[34].
ההחלטה על הקמת תעלת הימים הביאה לגינויים ומחאה בקהילה הבינלאומית, מאחר שהיא נוגדת את המשפט הבינלאומי, בין השאר לאור זה שהיא תוכננה לעבור ברצועת עזה ובגלל השפעות אפשריות על ממלכת ירדן השותפה בים המלח, שהסכמתה לכריית התעלה דרושה, לפי המשפט הבינלאומי. בין השאר גינו את הפרויקט ממשלות מצרים ובריטניה[35][36]. גם העצרת הכללית של האומות המאוחדות קיבלה החלטה שכריית התעלה נוגדת את המשפט הבינלאומי, וקראה לישראל להימנע מכרייתה[37]. באוקטובר 1982 הודיע משרד האוצר שיש לבדוק שוב את כדאיות הפרויקט, לאחר שעלותו הייתה כפולה מהצפוי בתחילה והוערכה בכ-1.3 מיליארד דולר[38]. בפברואר 1983 הגישה חברת הים התיכון ים המלח את התכנון המפורט של הפרויקט, שלפיו עלותו גדלה לכ-1.4 מיליארד דולר[39]. במאי החליט שר האוצר יורם ארידור להקציב רק 5 מיליון דולר לחברה, לטובת המשך בדיקות ההיתכנות, אך עדיין לא להתחיל בפועל בעבודות[40]. אך משרד האנרגיה ביקש להמשיך בפרויקט[41] במקביל התברר שמשרד האוצר השתמש ב-100 מיליון דולר שגייס הבונדס לטובת הפרויקט לצרכים אחרים[42][43]. במהלך השנים 1983 ו-1984 עסקה החברה בחפירת מנהרת בדיקה סמוך לים המלח, מטרת המנהרה הייתה למצוא נקודה בתוואי המתוכנן, שבה הסלע יציב וחזק מספיק לבניית תחנת הכוח התת-קרקעית. עד ספטמבר 1984 נחפרה המנהרה לעומק של כ-250 מטר[44]. בנובמבר 1984 פרסם מבקר המדינה דווח ביקורת חריף על הפרויקט. מסקנתו הייתה שאין כדאיות כלכלית לפרויקט וש"חברת ים תיכון ים המלח" סילפה את הנתונים האמיתיים[45]. בעקבות הדו"ח החליטה ממשלת ישראל על הפסקת הפרויקט[46], והחברה נסגרה בסוף שנת 1985[47].
התפלה והספקת מים אזורית
העובדה שארץ ישראל עשירה במקורות מים בצפון ושחונה בדרום הייתה הרקע לתוכניות העברת המים מהצפון לדרום במובל גדול (המוביל הארצי). מתכננים ובראשם לאודרמילק ובלאס תכננו בשנות ה-40 של המאה ה-20 להוביל את מי הצפון במוביל מים גדול למישור החוף והנגב ולחפור תעלה מהים התיכון להוביל מי ים לים המלח דרך עמק יזרעאל או באזור הצפון. הובלת מי הים נועדה לפצות את מאזן המים, למנוע ירידת המפלס של ים המלח ולהפיק חשמל. המתכננים הציעו להקים את רשות עמק הירדן שתפריח את בקעת הירדן משני צידי הירדן ותפתח תעשייה כימית בים המלח. בשנות ה-50 החזון התגשם והמוביל הארצי קרם עור וגידים. מי הכנרת הובלו לנגב והירדנים בנו תעלת מים להשקיית בקעת הירדן המזרחי – תעלת עבדאללה. התעלה הצפונית להובלת מי הים התיכון לבקעת הירדן ולים המלח לא בוצעה והטיפול במפלס ים המלח לא מומש. לאור התוכניות הישראליות, הירדניות והסוריות להעברת מים מאגן הירדן התעורר בשנות ה-50 סכסוך מים אזורי. בתיווך אמריקני הוצעה תוכנית ג'ונסטון להבנה שקטה בין הצדדים בנושא המים האזורי.
בנוסף לתוכניות להובלת מים בין אזורים הקשורים לאגן ים המלח והירדן תוכננו גם תוכניות אזוריות גדולות להתפלת מים. התוכניות משלבות את האפשרות לייצר אנרגיה באגן ים המלח עם תוכניות להתפלת מים והובלת התמלחת לים המלח. רעיונות נוספים היו להתפלת מים לחופי הים התיכון (אולי בחדרה) או בעמק בית שאן, הובלת המים המותפלים לכנרת, שימוש בכנרת כמאגר מים מרכזי לאזור וחלוקת המים למדינות האזור. מפעל מים זה יקצה כמויות מתאימות של מים שפירים או תמלחת ממפעל ההתפלה בעמק בית שאן, להזרמה לים המלח. התוכנית בגלגוליה השונים נמצאת על הפרק כבר עשרות שנים. היא הוצעה למדינות השכנות אך נדחתה על ידן.
חלק מהתוכניות שהוצעו היו להשתמש בעומד ההידרוסטטי בבית שאן ובים המלח כדי ליצור ישירות את האנרגיה הדרושה להתפלה. השימוש בעומד ההידרוסטטי להתפלה עשוי לחסוך הוצאות אנרגיה בתהליך ההתפלה. השימוש בתהליך זה היה בבסיס הרעיונות לתעלות הימים של הים האדום - ים המלח בשנות התשעים של המאה הקודמת ופרויקט בית שאן.
פרויקט נוסף העוסק בהתפלת מים בקנה מידה אזורי הוא פרויקט 'מובל השלום' להובלת מי ים מהים האדום לים המלח (ראה להלן המסלול הדרומי). פרויקט זה משתמש בעומד ההידרוסטטי לייצר אנרגיה לרשת החשמל ומשתמש בחשמל מהמערכת לצורך ההתפלה. התמלחת הנוצרת בתהליך ההתפלה תשמש לייצוב ירידת מפלס ים המלח. המים המותפלים יספקו את צריכת המים בעמאן, הערבה, אגן ים המלח ואזור יריחו. הפרויקט יסייע לירדן להתגבר על המחסור הגדול במים הצפוי בשנים הקרובות[14].
קידום שלום אזורי
האתגרים שעומדים בפני ישראל וירדן לטיפול בבעיות אזוריות והיתרונות באיחוד כוחות יצרו את הרקע לחיפוש פרויקטים משותפים בעמק בקע הירדן. הממסדים הפוליטיים של שתי המדינות האמינו ששיתוף פעולה הדוק בכלכלה ובתחומים סמוכים עשוי להזין התקדמות לקראת שלום או לשריין את מצב השלום לאחר השגתו. הצדדים סימנו כיעד משותף את מפעלי הפיתוח האינטגרטיבי של עמק בקע הירדן (JRV). בשנת 1993 הוקמה ועדה משולשת של ירדן, ארצות הברית וישראל כדי ללוות את תהליך ההכנה והביצוע של התוכניות והפרויקטים בעמק בקע הירדן. בשנת 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן הכולל את סעיף 20 העוסק בפיתוח משותף של בקעת הירדן. הוועדה המשולשת, בראשות חדדין מירדן, בנבנשתי מישראל וורסטנדיג מארצות הברית, הכינה מסמך של "תחומי תפקיד" (TOR) לבדיקת תוכנית פיתוח לעמק בקע הירדן והפרויקטים הכלולים בו. הוועדה פנתה לבנק העולמי לסייע בעריכת הבדיקה. הפרויקט המרכזי של בדיקת הבנק היה פרויקט תעלת הימים מהים האדום לים המלח עם מפעל התפלה גדול של 850 מיליון ממ"ק לשנה. בנוסף לפרויקט תעלת הימים היו עוד 110 פרויקטים במרחב שבין הים האדום ועמק בית שאן. בשנת 1997 הגישה חברת "הרזה" מארצות הברית את הדו"ח המסכם שהמליץ על הקמת תעלת הימים והפרויקטים הנלווים לפיתוח עמק בקע הירדן[48]. מדינת ישראל קיבלה את הדו"ח שנגע לפיתוח המשולב של עמק הבקע, אולם לא קיבלה את הדו"ח של תעלת הימים. לצורך ביצוע חלק מהפרויקטים הוקמו ועדות מיוחדות, אולם מרביתם התעכבו ואלו שבוצעו בפועל היו קטנים.
בניתוח לאחר מעשה מתברר שהפעילות של שיתוף פעולה אזורי נתקלה בקשיים גדולים שבלמו את היקף וקצב שיתוף הפעולה. בין הגורמים הבולמים ניתן לציין את הגורמים הפוליטיים של חוסר אמון בתהליך השלום ונחיצותו; גורמים ביטחוניים שחששו מפני החשיפה לסיכונים המתלווה לפעילות כלכלית משותפת או פתיחה חופשית יותר של הגבולות; אינטרסים של עובדים או גורמים בענפים שהיו נחשפים לתחרות עם גורמים כלכליים מעבר לגבול; פעילות של משרדי הממשלה שבטריטוריה שלהם היו הפרויקטים; ופעילות של משרד האוצר שחשש מפריצה תקציבית אפשרית הגלומה בפרויקטים חדשים. הגורמים השותפים בירדן נבלמו: על ידי הדעה שהפרויקטים מקדמים נורמליזציה עם ישראל לפני שהבעיה הפלסטינית נפתרת; על ידי גורמים כמו האחים המוסלמים שהתנגדו לתהליך השלום ונלחמו עם מבצעי הפרויקטים; ועל ידי הבירוקרטיה[48].
הפיתוח האינטגרטיבי של עמק בקע הירדן ותעלת הימים מהים האדום (ראה להלן המסלול הדרומי) המשיך להיות נושא לדיונים עם ירדן והיה במרכז פעילות המשרד לשיתוף פעולה אזורי בראשות פרס בשנים 1999–2001. לאחר מכן המשיך המשרד לקדם את הנושא. במרץ 2007 יזם השר פרס החלטת ממשלה לקידום מיזם "עמק השלום", שכלל את "מובל השלום" מהים האדום, וכן פרויקטים נוספים בתחום התחבורה, אזורי התעשייה ומפעלי תיירות. החל משנת 2007 פועלת ועדה משולשת של ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית כדי לבדוק היתכנות "מובל השלום" מהים האדום לים המלח שבין מטרותיו קידום השלום האזורי.
שיקום אגן הירדן וים המלח
בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להתפתח תוכניות נוספות לגבי אגן הירדן וים המלח. ארגונים למען איכות הסביבה פיתחו חזון משולב של שיקום הירדן וים המלח. הרעיון המרכזי היה חידוש ההזרמה של מים שפירים ומים מושבים בנהר הירדן ותרומה לשמירת המפלס של ים המלח. על פי התוכנית, חידוש ההזרמה יתאפשר כתוצאה משינוי בניהול משק המים האזורי; ייעול השימוש במים בחקלאות בישראל ובירדן והתפלה בחוף הים התיכון. פיתוח מקורות מים חדשים וייעול השימוש במים באזור יהיו תחליף לשימוש במי הירדן והכנרת. החלופה מוסיפה יעד נוסף ליעדי תעלת הימים והוא חידוש הזרימה בירדן על המשמעויות האקולוגיות המרחיקות לכת שלו. המיזם כולל מספר מתארים:
שימוש במים מותפלים לחוף הים התיכון שיובלו לעמק בית שאן בתוספת הזרמת מים מהכנרת בהיקף של כמיליארד ממ"ק לשנה והתפלת מים לממלכת ירדן על חופי הים התיכון. הכמויות המתוכננות להזרמה בנהר הירדן משיגות גם את היעד של טיפול במפלס ים המלח.
הזרמת מים מושבים בנהר הירדן בהיקף גדול. השבת המים בעמק בקע הירדן תהיה על ידי מפעלים שיקומו משני צידי הנהר. מתאר זה דומה למתאר הקודם אך היקפו קטן יותר (בערך ב-60%).
היצע של מים שפירים מיבוא מטורקיה והזרמתם בנהר הירדן.
התוכניות השונות נבחנו בצוותים שהוקמו לצורך בדיקת החלופות. הבחינות הציגו את היתרונות והמגבלות של תוכניות שיקום הירדן וים המלח. לפי הבדיקות היתרונות העיקריים של התוכניות הן: שיקום הירדן, הקטנת הסיכונים הסביבתיים הקשורים בערבוב מי הימים ופגיעה באקוויפר הנובעת ממתקני ההובלה של מי הים. החסרונות העיקריים הם: היעדר בדיקה כלכלית ופיננסית מפורטת של התוכניות וחששות מעלות גבוהה, חוסר תמיכה של ממסדי משק המים והמערכות הפוליטיות של הגורמים הגובלים בירדן ובים המלח, אפשרות של שיכוב במפלס ים המלח ופריחת אצות כמו באפשרויות הזרמת מי ים[49]. בנוסף לכך התומכים בשיקום ים המלח מציעים הכרזת אזור הים כשמורה ביוספרית עם פיתוח תיירותי מוגבל[50].
פיתוח תעשייה
חזון אחר לים המלח הוא של המפעלים הישראלים והירדנים המנצלים את המינרלים בים לשימוש חקלאי ותעשייתי לפי זיכיון. המפעלים שואבים מים מים המלח לצורך אידוי בבריכות המפעלים בדרום הים. חזונם של המפעלים לגבי האזור הוא המשך ניצול המינרלים מהים תוך הרחבת השימוש בחלק הדרומי של האגן לבריכות התפעול. המפעלים הישראלים רואים את פעילות ענף התיירות כחלק מהפעילות הנלוות הנשענת על בריכות המפעל. לטענת מפעלי ים המלח, ירידת המפלס היא פעילות מורכבת שניתן לטפל בה באמצעות הבאת מי ים במובל, אולם בשל התוצאות השליליות האפשריות מערבוב מי ים המלח והים האדום, יש לבנות את הפרויקט בהדרגה ותוך בקרה.
פיתוח תיירות
חזון נוסף הוא פיתוח ים המלח כמוקד תיירות עולמי. מדינת ישראל קידמה ופיתחה את האזור כמוקד תיירות וביקורי מרפא. בתוכניות הפיתוח לעתיד מודגש הנושא התיירותי עם תכנון רב היקף של מלונאות ואתרי ביקור ושהייה באזור. בשנות האלפיים החלה ירדן בתנופת פיתוח של ים המלח כמותג וכמוקד פיתוח לתיירות בהיקף נרחב. יש הטוענים שמימוש תוכניות התיירות מחייב טיפול בנושא ירידת המפלס והבעיות הסביבתיות שהוא מעורר[50].
מסלולים אפשריים
להשגת מטרות המיזמים הוצעו מתארים רבים, ביניהם:
מסלול צפוני
הזרמת מי הים התיכון בתעלה דרך עמק יזרעאל לעמק בית שאן ומשם לים המלח. תחנות הידרו-אלקטריות תוכננו לאורך המסלול. הפרויקט הוצע על ידי בנימין זאב הרצל ומתכננים כמו בורקארט (1899) ווולטר קליי לאודרמילק (1946). מסלול צפוני יותר, דרך מנהרה בגליל התחתון והמלווה בהמלחת הכנרת, הוצע על ידי שמחה בלאס בראשית 1944. בשנות ה-90 של המאה ה-20, קוּדָם הפרויקט, במסלול שונה במעט. המובל תוכנן להתחיל מעתלית או חדרה, לעבור במנהרה את רכס הכרמל ולהמשיך בצינור דרך עמק יזרעאל עד למפעל התפלה בעמק בית שאן. התמלחת ממפעל ההתפלה תוכננה לזרום בצינור או בתעלה לים המלח. הפרויקט קודם על ידי שלמה גור (גרזובסקי) ודן שומרון מהתעשייה הצבאית. פרויקט דומה קודם באותה תקופה על ידי מאיר בן מאיר ונציבות המים[51].
מסלול מרכזי
הזרמת מי הים התיכון דרומה מאשקלון בתעלה פתוחה ומנהרה תת-קרקעית חצובה מתחת להרי חברון לים המלח. פרויקט זה הוצע על ידי ממשלת ישראל, בראשות מנחם בגין, שאף החלה בביצועו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, בניהולו של יובל נאמן. ביצוע הפרויקט הופסק באמצע שנות ה-80, מסיבות של חוסר כדאיות כלכלית. בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21, הוצע הפרויקט מחדש, בשתי צורות, על ידי גורמים חדשים: בפרויקט אחד הוצע להתחיל בתעלה בחוף פלמחים ובפרויקט האחר הוצע להקים תחנת כוח הידרואלקטרית בשפלת החוף מתחת לפני הקרקע, ולהזרים את מי הים לים המלח באמצעות מנהרות, בהתבסס על גרביטציה.
מסלול דרומי
הזרמת מי הים האדום לים המלח דרך מובל בערבה ובאזור ים המלח. הפרויקט הוצע לראשונה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. בתחילת שנות ה-90 הוצע הפרויקט בשנית, לבדיקה של ועדה המשותפת לישראל, לירדן ולארצות הברית, ואף נערכה בדיקת היתכנות מקדימה שהמליצה על הקמת הפרויקט[52]. בשנת 2000 הוצע מתאר חדש לפרויקט על ידי רפי בנבנשתי, שזכה לתמיכת השר לשיתוף פעולה אזורי שמעון פרס ולהסכמה של ממשלת ירדן[53]. המתאר החדש שילב את מטרת ייצוב המפלס ("הצלת ים המלח"), יחד עם התפלת מים לאזור ויצירת מודל לשיתוף פעולה אזורי לחיזוק השלום. המתאר המליץ לבצע את הפרויקט בצורה מודולרית (כל פעילות מרכזית של הפרויקט תיבחן ותתבצע בפני עצמה) ובשלבים. במרץ 2007 הפרויקט הופיע במסגרת יוזמת "מסדרון השלום הכלכלי" של שמעון פרס שאושרה על ידי ממשלת ישראל[54]. הפרויקט נמצא בבדיקת היתכנות הנדסית, סביבתית וכלכלית, ביוזמת הבנק העולמי[55]. עריכת הבדיקה מנוהלת על ידי וועדה משותפת של ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית. התוצאות הסופיות של הבדיקה התפרסמו בשנת 2014. בין השותפים לבדיקה יש הסכמה שההמלצה תהיה לבצע את הפרויקט בצורה מודולרית ובשלבים. השלב הראשון יהיה ניסיוני לפרויקט כולו כדי למזער הסיכונים האקולוגיים. עלות ההשקעה המלאה בפרויקט להובלת 2,000 מלמ"ש מי ים והתפלה של 850 מלמ"ש מים שפירים והובלתם לירדן, ישראל והרשות הפלסטינית היא כ-10 מיליארד דולר. עלות הניסוי 200 מיליון דולר ועלות השלב הראשון, אם יוחלט לקדמו, עשויה להגיע ל-3.7 מיליארד דולר. במקביל לבדיקה זו, הגיש צוות מומחים של הבנק העולמי דו"ח על חלופות הנוספות לתעלת הימים[49].
הירדנים הודיעו שהם מעדיפים את תוכנית "מוביל הים האדום-ים המלח" (מה שמכונה "הפתרון הדרומי") לפתרון בעיית המים של ירדן. כמות האנרגיה שתיוצר על ידי תחנת הכוח ההידרואלקטרית תהיה קטנה מצורכי האנרגיה של מפעל ההתפלה המתוכנן, אבל תרומתה למאזן האנרגיה של הובלת מי הים תהיה משמעותית מאוד. כמות מי השתייה שניתן להפיק במפעל התפלה, תוך הזרמת כל התמלחת לים המלח, מוגבלת על ידי כמות התמלחת שניתן להזרים לים המלח.
ב-9 בדצמבר 2013 נחתם הסכם בין ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית להנחת צינור שיוביל תמלחת ממפעל התפלה בעקבה לים המלח. זאת, כדי לבחון את השפעת ערבוב מי הימים על ים המלח, על-פי המלצת הבנק העולמי, כפרויקט ניסוי לפני בניית התעלה.
בדיקות החלופות של תעלת הימים
בעשור הראשון של המאה ה-21 הושוו מספר ההצעות לתעלת הימים בוועדות לבדיקת חלופות למיזם ונעשו חישובים לסדרי העדיפויות לביצוע הפרויקטים. הבדיקות כללו השוואת נתונים בנושאי ההשקעות, הפקת אנרגיה, התפלה, וייצוב המפלס בים המלח[12]. החלופות נבדקו על ידי מספר צוותים ביניהם: צוות מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה (2007), צוות מכון ירושלים (2011) וצוות שמונה על ידי הבנק העולמי (2012). לפי דברי צוות הטכניון - "מוסד נאמן": המטרה העיקרית של תעלת הימים צריכה להיות "מימוש שיקום ים המלח"; בכל החלופות יש אי ודאות וסיכונים מסוימים; הצמדת הפתרון של ים המלח לפתרון אזורי משולב להספקת מים שפירים יש בו יתרון; לחלופות הזרמת מי ים מצפון ומדרום יתרונות פרגמטיים על פני חלופות אחרות; לחלופה הצפונית יתרונות כלכליים-סביבתיים ולחלופה הדרומית יתרונות יישומיים וייתכנות פוליטית[56]. לפי דברי צוות מכון ירושלים: החלופה המיטבית היא הספקת מים שפירים מהכנרת לממלכת ירדן ללא קשר למטרה של ייצוב המפלס של ים המלח; מבין החלופות הדו-תכליתיות החלופה הזולה ביותר לייצוב המפלס והספקת מים לירדן היא הזרמת מי ים לעמק בית שאן, התפלתם והזרמת המים השפירים לממלכת ירדן והתמלחת לים המלח; עלות חלופת הים האדום - ים המלח גבוהה בכעשרים וחמישה אחוזים מחלופת ים תיכון - עמק בית שאן; חלופת הים האדום שנבחרה להשוואה כוללת כריית מנהרה יקרה בעקבה (25% מעלות הפרויקט) במקום הובלת מי הים ישירות מצפון הים האדום בצינורות. אם מפחיתים את תוספת ההוצאה החלופות שוות בעלויות[12]. הצוות שמונה על ידי הבנק העולמי בדק את החלופות הבאות: חלופות להספקת מים שפירים למדינות הגובלות לעמק בקע הירדן, חלופות לפתרון בעיית ירידת מפלס ים המלח, וחלופות לפתרון בעיית הזרימה המוגבלת בנהר הירדן ותוצאותיה. החלופות כללו את רשימת המסלולים לעיל בתוספת חלופות של שיקום הירדן, הספקת מים לעמאן מהכנרת, והבאת מים שפירים לשיקום הירדן וים המלח בצינורות או בהובלה ימית מטורקיה ונהר הפרת. דו"ח מוקדם התפרסם בשנת 2010. הדו"ח הסופי התפרסם בספטמבר 2012[49]. מסקנות הבדיקות של החוקרים מטעם הבנק העולמי הן:[57]
הנזק שייגרם לסביבה במפרץ אילת יהיה לא משמעותי אם מיקום שאיבת המים יתוכנן כראוי[58].
לא יהיו שינויים בים המלח עד הזרמה של 400 מיליוני מטרים מעוקבים בשנה למפרץ הלשון המזרחי[59].
הסכנה לזיהום האקוויפר בעמק הערבה תהיה קטנה אם המובל יתוכנן ויבנה בהתאם לסטנדרטים גבוהים של מובלים באזורים סייסמיים רגישים[60].
יש צורך לבנות את התעלה בשלבים על מנת למזער את הסיכונים. בדו"ח הבנק יש הצעה לפרויקט ניסוי גדול לבדיקת השפעות התוכנית.
הפרויקט הוא כלכלי אם לוקחים בחשבון יתרונות הנובעים מאיזון ים המלח. ההיתכנות הפיננסית מחייבת השתתפות הון בין-לאומי בתנאים מועדפים.
השלכות סביבתיות
למיזמי תעלת הימים, על מתאריה השונים, קמו מתנגדים מקרב הארגונים הירוקים, ובראשם השלוחה המזרח-תיכונית של ארגון "ידידי כדור הארץ" (Friends of the Earth). אלה טוענים כי הפרויקט, בעיקר במסלולו הדרומי, עלול לגרום לבעיות סביבתיות קשות. ארגונים אלו מציעים, כפתרון חלופי לאיזון מפלס ים המלח, להזרים אליו מים שפירים, מים מליחים ומים מוחזרים, בין השאר על ידי שימוש במי הכנרת, התפלת מי ים בחופי הים התיכון, הקמת מפעלי מיחזור מים בבקע הירדן וחידוש זרימת המים בהיקף גדול בנהר הירדן. לפי גורמי איכות הסביבה, יש לבחון פגיעה אפשרית בערכים סביבתיים הקשורים בים האדום, ים המלח והערבה; שאיבת מי ים בכמויות גדולות מהים האדום עלולה לפגוע באקולוגיה הימית של מפרץ אילת; הפרויקט עלול ליצור מפגעים בים המלח: ערבוב מי הים האדום בים המלח עלול ליצור מפגע של יצירת גבס בים המלח. יצירת הגבס נובעת מהמפגש של תרכובות הגופרית במי הים עם תרכובות הסידן במי ים המלח. הגבישים שנוצרים עלולים לרחף במי הים ולצבוע אותם בלבן. אם מי הים יולבנו, יהיו לכך משמעויות סביבתיות והשפעה על תהליכי הייצור של מפעלי האשלג[61]. הופעת מי הים האדום בשכבה העליונה של ים המלח עלולה ליצור שכבת מים בעלת ריכוז מלחים נמוך יותר. בשכבה זו עלולים להתפתח ולשגשג אצות ויצורים חד-תאיים בעלי צבע אדום/סגול. תופעה זו עלולה לגרום להאדמת מי הים. הובלת מי הים במוליכים בערבה, שהיא סביבה גאולוגית לא יציבה, עלולה לגרום לפגיעה במים התת-קרקעיים של האזור במקרה של נזילת מי ים מהמוליכים. הפרויקט הוא צרכן אנרגיה גדול להובלת מי הים, ההתפלה והובלת המים לצרכנים, וייצור אנרגיה זו עלול לגרום לנזקים סביבתיים. הקמת הפרויקט במפרץ אילת, הערבה וים המלח עלולה לגרום לפגיעה נופית ניכרת. גורמים אלה ונוספים גרמו לגופים ירוקים בישראל ובירדן להתנגד לפרויקט ולהציע פתרונות חלופיים לבעיית ירידת המפלס בים המלח ולבעיות הקטנת הזרימה של מים בנהר הירדן.
לפי גורמים התומכים בפרויקט, הוא יוצר גם אפשרויות חיוביות. הובלת מי ים ותמלחת לים המלח תאפשר להפסיק את התהליך של ירידת פני ים המלח על כל סכנותיו ופגיעתו בסביבה, לייצב את מפלס הים ואולי גם להעלותו לאורך זמן. התפלת המים לשימוש בירדן והובלת התמלחת לים המלח עשויה לחסוך את הצורך להקים מפעלי התפלה באזורים אחרים ואת הפגיעה הסביבתית הקשורה בכך. הפרויקט ייצר אנרגיה הידרו חשמלית שהיא ידידותית לסביבה. נושא ההשפעה הסביבתית של הפרויקט והאלטרנטיבות בנושאי הטיפול במפלס ים המלח, הבעיות בנהר הירדן והתפלת המים לצרכנים באזור נבדקו בבדיקה יסודית של צוותים שהוקמו לצורך זה על ידי הבנק העולמי.
דו"ח של המכון הגאולוגי, אוניברסיטת פורטלנד, המכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית וחברת תה"ל, שנערך במסגרת הבדיקה של הבנק העולמי קובע[4] שהתנאים השוררים היום בים המלח יתקיימו עד להיקף הזרמה של מי ים או תמלחת של עד 400 מיליון ממ"ק (מטר מעוקב) לשנה. הזרמה של מעל ל-600 מיליון ממ"ק לשנה עלולה ליצור תופעה של הלבנה של מי הים. תופעת ההלבנה מותנית בגודל הגבישים שייווצרו. לפי החוקרים ייתכן שניתן למנוע ריחוף של הגבס במי הים על ידי הוספת גבס בתהליך הערבוב מי הימים. שיכוב של מי הים/תמלחת המוזרמים לא יתרחש בהזרמה של עד 600 מיליון ממ"ק לשנה. כדי לייצב את ים המלח צריך להזרים אליו יותר מ-700 מיליוני ממ"ק מי ים, תמלחת או מים שפירים לשנה. הזרמה של כמות מעל 700 מלמ"ש עלולה ליצור שכבתיות בים המלח ובשכבה העליונה ייתכנו אצות אדומות ויצורים חד-תאיים שעלולים לשנות את האקולוגיה של הים. ייתכן שפריחת האצות תימנע בשל היווצרות הגבס שסופח את הזרחן והברזל החיוניים לפריחה. הזרמת התמלחת לים צריכה להיות בתנאים מבוקרים במפרץ הים הנמצא ממזרח ללשון.
דו"ח של המכון הבין אוניברסיטאי למדעי הימים באילת, המכון הישראלי למחקר אוקיינוגרפי ולימנולוגי, התחנה למדעי הימים של האוניברסיטה של ירדן ואוניברסיטת ירמוק בעקבה וחברת תטיס, שנערך במסגרת הבדיקה של הבנק העולמי קובע[62]: ההשפעה של שאיבת מי הים למובל הים האדום לים המלח תהיה בלתי מורגשת על מאזן החום של מי המפרץ. השפעת שאיבת מי הים תורגש רק בקרבת מקום מתקני השאיבה. להערכת כותבי הדו"ח ניתן למתכנני פרויקט המובל אור ירוק מבחינה סביבתית להתקדם בתכנון וביצוע הפרויקט בתנאי שמתקן השאיבה, מיקומו ועומקו ייבחרו באופן מושכל.
דו"ח הבנק העולמי בנושא הארכאולוגי והסביבתי קובע שהיות שהמתאר הנבחר הוא של צינורות קבורים או מנהרות, הפגיעה הסביבתית והפגיעה באתרים ארכאולוגיים תהיה נמוכה מאוד. בנושא הדליפה של מי ים לאקוויפר בערבה מציע הדו"ח שורה שלמה של צעדים למזעור הנזקים האפשריים מרעידות אדמה על ידי תכנון נכון של תוואי המובל, התקנת סוגרים וסוגי מתקנים מיוחדים[63].
לקריאה נוספת
שמחה בלאס, אוצרות המים בארץ ישראל סכויי השקאה ופתוח הידרו-אלקטרי, מקורות, מאי 1944
שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, הוצאת מסדה, 1973
וו. ק. לאודרמילק, ארץ ישראל הארץ היעודה, תרגם ש. גילאי, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר 1945
רון שפיגל, תעלת הימים בראי התקשורת, 1987-1994, הוצאת "אחוה"-חיפה, 2002
James B. Hays, T.V.A. on the Jordan, Public Affairs Press, Washington, D.C., 1948
^חישוב האנרגיה נעשה לפי חישוב מסת המים, שהיא כ-1,200,000,000 מיליון קילוגרמים לשנה, גובה הנפילה שהוא כ-400 מטר, והצבה בנוסחאת האנרגיה הפוטנציאלית E=mgh. לפיכך, האנרגיה הפוטנציאלית לשנה היא 1,200,000,000,000*400*9.81=4,700 טרה ג'אול. ההמרה מג'אול לקוט"ש נעשית על ידי חלוקה ב-1000*3600.
