תור הכסף של הקומיקס (באנגלית: Silver Age of Comic Books) מתייחס לפרק זמן היסטורי בשוק הקומיקס האמריקאי שנמשך מאמצע שנות ה-50 ועד לסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, שבו חוברות הקומיקס זכו להתפתחות והצלחה מסחרית. בתקופה זו הוצגו גרסאות מחודשות לרבים מגיבורי-העל, ביניהם הפלאש בארי אלן, הגרין לנטרן האל ג'ורדן; כן הוצגו דמויות כגון הצייד ממאדים, ספיידרמן, הענק הירוק; ובנוסף הופיעו קבוצות גיבורי-על כגון ליגת הצדק, לגיון גיבורי-העל, האוונג'רס, ארבעת המופלאים ואקס-מן. תקופה זו היא המשכה של תור הזהב של הקומיקס, ולאחריה הגיעו תור הארד של הקומיקס והעידן המודרני של הקומיקס.

הפופולריות והיקף המכירות של חוברות קומיקס העוסקות בגיבורי-על דעכו בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובשוק שלטו חוברות קומיקס העוסקות באימה, פשע ורומנטיקה. מחלוקות התעוררו בעקבות הקשר לכאורה שבין חוברות קומיקס לעבריינות נוער, תוך התמקדות בחוברות אימה ופשע. בשנת 1954, יישמו חברות הוצאה לאור את קוד האתיקה של הקומיקס כדי לווסת את התוכן המוצג בחוברות הקומיקס. עם הצגת שינויים אלו, המפרסמים החלו להציג מחדש סיפורים של גיבורי-על עם צאת החוברת Showcase #4 באוקטובר 1956 (הצגתו של בארי אלן, הפלאש מתור הכסף). כתגובה לדרישה גוברת והולכת לחוברות קומיקס, חברת DC קומיקס הוציאה חוברות נוספות כדוגמת ליגת הצדק, ואילו חברת מארוול קומיקס פרסמה את ארבעת המופלאים. האספנות אף היא החלה עם תור הכסף של הקומיקס, כאשר עותק של Amazing Fantasy #15 (הצגתו לראשונה של ספיידרמן באוגוסט 1962) נמכר בעבור 1.1 מיליון דולר בשנת 2011.

תור הזהב של הקומיקס נמשך מסוף שנות ה-30 ועד סוף שנות ה-40 של המאה ה-20. הייתה זו תקופת מלחמת העולם השנייה, שבה חוברות הקומיקס סיפקו בידור זול ונגיש לחיילים. מספר גיבורי-על נוצרו באותה תקופה, ביניהם סופרמן, באטמן, וונדר וומן, קפטן מארוול וקפטן אמריקה. בשנים שחלפו מאז היווצרותם, חוברות הקומיקס הואשמו בעלייה הולכת וגוברת של עבריינות נוער. כאשר עבריינים צעירים הודו בקריאת קומיקס, הדבר נתפס כגורם המעודד מקרי אלימות. מבקר ספרותי ידוע בתחום זה היה פרדריק ורתהם, מחבר הספר "פיתוי התמימים" (1954), אשר ניסה להעביר את האשמה מהוריהם של הילדים לחוברות הקומיקס שהם קוראים. התוצאה הישירה הייתה ירידה חדה במכירות תעשיית הקומיקס. כדי להתמודד עם הבעיה נוצר קוד האתיקה של הקומיקס, והוא יושם כדי למתן את האלימות בקומיקס. בכך הדבר ציין את תחילתו של עידן חדש.

תור הכסף החל עם הצגת הגרסה המודרנית של הפלאש בחוברת Showcase #4 מאוקטובר 1956 של חברת DC קומיקס. בתקופה זו, רק שלושה גיבורי-על - סופרמן, באטמן ווונדר וומן - עדיין פורסמו תחת סדרות משלהם. לדבריו של הכותב ויל ג'ייקובס, כותריו של סופרמן היו טובים בכמות המכירות אך לא באיכותם; כותרי באטמן הצליחו מעט יותר אך הרפתקאותיו לא נתפסו כבעלות אווירה מתאימה בהשוואה להרפתקאות מוקדמות יותר; וכותרי וונדר וומן לא הפכו לאידיאליסטים או מעניינים יותר כתוצאה מהחלפתם של הכותבים והמאיירים המקוריים.^[1] מאחורי המצאתו המחודשת של פלאש עמדו בין היתר העורך הראשי ג'וליוס שוורץ, הכותב גרדנר פוקס והמאייר קרמיין אינפנטינו. רוברט קניגר וג'ון ברום כתבו את סיפוריה הראשונים של הדמות.

עם הצלחתה של החוברת Showcase #4, מספר גיבורי-על נוספים הוחיו מחדש בגרסאות מחודשות, בהם גרין לנטרן, אטום, הוקמן וליגת הצדק, התשובה של תור הכסף לחברת הצדק של אמריקה מתור הזהב. רק שמות הדמויות נשארו דומים, בעוד תלבושותיהם, זהותם והסביבה בה הם חיים השתנו. בנוסף, צורף הסבר מדעי בדיוני למקור כוחותיהם, והיווה דפוס פעולה לסיפורים.^[2] שוורץ, חסיד מדע בדיוני, היה להשראה שמאחורי יצירתו המחודשת של גרין לנטרן: בעוד הגרין לנטרן מתור הזהב אלן סקוט ענד טבעת השואבת את כוחה מפנס קסום, הגרין לנטרן מתור הכסף האל ג'ורדן ענד טבעת השואבת את כוחה מסוללת כוח חייזרית שנוצרה בידי שומרי היקום. בנוסף, הוא היה חבר בחיל הפקחים הירוקים, כוח משטרתי בין-גלקטי.

באמצע שנות ה-60, חברת DC ביססה את מיקומן של דמויות תור הזהב שקדמו לתור הכסף ביקום בדיוני חלופי הנקרא ארץ-2. דמויות תור הכסף, לעומתן, התקיימו בארץ-1. עוד נקבע כי בין שני כדורי הארץ קיים שדה רטט אותו ניתן לחצות למקרה ודמויות משני היקומים יחברו יחדיו להרפתקאות משותפות.^[3]

למרות שהפלאש נחשב לגיבור-העל הראשון מתור הכסף, הצגתו לראשונה של הצייד ממאדים בחוברת Detective Comics #255 (נובמבר 1955) מקדימה את Showcase #4 בכשנה, ולפחות היסטוריון קומיקס אחד מחשיב את דמותו כגיבור-העל הראשון מתור הכסף. ^[4] היו ניסיונות נוספים להחיות מחדש גיבורי-על לפני יצירתו מחדש של פלאש, והם כללו ביניהם את קפטן קומט בחוברת Strange Adventures #9 מיוני 1951;^[5] רוקט מן (1953); אמריקני לוחם (מאת יוצריו של קפטן אמריקה ג'ו סיימון וג'ק קירבי, 1954); פנטום ליידי (1954-1955); והחיפושית הכחולה (1955).

פרסומיה של חברת DC קומיקס משנת 1955 ועד 1960 עזרו במידה רבה לפאר את החייאתם מחדש של גיבורי-העל גם בחברת מארוול קומיקס, וזאת בעזרת סיפורים רבי דמיון ומתוחכמים ואפיוני דמויות מורכבים שלא נראו עד כה.^[6] בניגוד לתקופה קודמת, הדמויות מתור הכסף היו בעלות פגמים וחסרי ביטחון עצמי.

חברת DC עזרה למנף את הצלחתה עם הצגתה של ליגת הצדק בשנת 1960, קבוצה המורכבת מגיבורי-העל המוכרים והמפורסמים ביותר של החברה. שנה לאחר מכן, חברת מארוול יצרה את ארבעת המופלאים. בניצוחם של העורך והכותב סטן לי ומאיירים כדוגמת ג'ק קירבי וסטיב דיטקו, חברת מארוול החלה לצבור פופולריות עם כותרים בעלי חדשנות ויכולת סיפורית ששינו את תעשיית הקומיקס של אותם ימים. החוברת הראשונה של ארבעת המופלאים הציגה את גיבורי-העל במערומיהם - עם פגמים אנושיים וכשלים חברתיים, פחדים ושדים פנימיים, שהתקוטטו בינות עצמם על דאגות יומיומיות כמו שכר דירה. בניגוד לארכיטיפ הקפדני של גיבורי-העל באותה תקופה, דבר זה הוביל למהפכה של ממש. עם איוריהם הציוריים של אמנים כג'ק קירבי, סטיב דיטקו ודון הק, המשלימים את סגנון הכתיבה הפרוזאי של סטן לי, הסגנון החדש תפס עד מהרה פופולריות בקרב סטודנטים שחשו הזדהות עם הכאב ותחושת חוסר הכבוד של גיבורים כספיידרמן, אקס-מן והענק הירוק, במהלך תקופה של מרדנות חברתית ועלייתה של תרבות הנגד.

היסטוריון הקומיקס פיטר סנדרסון משווה את חברת DC של שנות ה-60 לאולפן הוליוודי גדול, ומציין שלאחר שהמציאה מחדש את ארכיטיפ גיבור-העל, חברת DC סבלה בחלקו האחרון של העשור מבצורת יצירתית. קהל הקומיקס לא היה עוד ילדים, וסנדרסון רואה במארוול של שנות ה-60 בתור מקבילתו של הגל הצרפתי החדש, המפתחת דרכי סיפורת חדשים שמשכו והצליחו לשמר קהל קוראים בשנות העשרה לחייהם ומבוגרים יותר, ובכך השפיעו על כותבים ומאיירים לעתיד.^[7]

אחת מההוצאות לאור הגדולות של שנת 1956, הארווי קומיקס, ביטלה את ספרות האימה שלה לאחר ישומו של קוד הקומיקס, ושמה לעצמה מטרה למשוך קהל קוראים חדש.^[8] החברה התמקדה בעיקר בקהל יעד של ילדים ובנות עשרה, עם דמויות כגון ריצ'י ריץ', קספר הרוח הידידותית ודוט הקטנה. רבים מכותרי החברה הציגו דמויות אשר התריסו נגד ארכיטיפים ושלחו מסר קבלה לכל אותם אלה אשר היו שונים מהאחרים. למרות שדמויות החברה נתנו השראה למספר סרטי קולנוע נוסטלגיים, החברה לא זכתה לאותה פופולריות בשוק האספנים כמו DC קומיקס או מארוול.

חברות הוצאה לאור כגילברטון, דל קומיקס וגולד קי קומיקס השתמשו במוניטין שלהם כמפרסמים כדי להימנע מחתימה על קוד הקומיקס, ומצאו דרכים אחרות להמשיך ולפרסם קומיקס אימה. סדרת החוברות "קלאסיקס אילוסטרייטד" של גילברטון עיבדה מחדש יצירות ספרות קלאסיות כדוגמת פרנקנשטיין, דון קישוט ואוליבר טוויסט. "קלאסיקס אילוסטרייטד ג'וניור" הדפיסה מחדש גרסאות קומיקס לסיפורי ילדים כהקוסם מארץ עוץ, פעמונית ופינוקיו. חברת דל קומיקס פרסמה עיבודי קומיקס למדיום הטלוויזיוני כאזור הדימדומים, חתולים בצמרת וכן סרטי חברת וולט דיסני. גולד קי קומיקס, חברה שנוסדה בשנת 1962 בידי "ווסטרן הוצאה לאור", המשיכה במסורת עיבודי קומיקס לסדרות עם עיבודים לסדרות ההנפשה של האחים וורנר כמו באגס באני ורצועות קומיקס כמו ביטל ביילי.^[9] חברת שרלטון קומיקס הציגה את דמויותיהם של קפטן אטום, ג'ודומאסטר, השאלה ות'נדרבולט - דמויות אשר הוסיפו להתפתח כאשר החברה נקנתה בידי DC קומיקס בשנת 1983 בשל קשיים כלכליים.

עם הצלחתה של סדרת הטלוויזיה של באטמן בשנת 1966, מוציאים לאור שהתמחו במדיומים אחרים הוסיפו כותרים קאמפיים למותגים שלהם. זאת ועוד, כישרונות חדשים צצו והשתמשו בכישרונות יצירתיים מתור הזהב של הקומיקס.

לדבריו של ג'ון שטראוסבואו מעיתון הניו יורק טיימס, היסטוריונים של הקומיקס ה"מסורתי" מרגישים שלמרות שראוי לחקור את תור הזהב, האספקט היחיד הראוי בתור הכסף הוא התהוותו של הקומיקס המחתרתי^[10] - קומיקס בתפוצה מצומצמת יחסית אשר תוכנו הוא סאטירי ואשר נוגע בסוגיות חברתיות בוערות. קומיקס זה פורסם לרוב בשחור-לבן עם כריכה צבעונית והופץ בחנויות ספרים וחנויות לממכר טבק ואספנות. קומיקס מחתרתי היה מכוון למבוגרים ושיקף את תנועת תרבות הנגד של התקופה. הוא היה שונה מהקומיקס המקובל בכך שהוא מציג תוכן שנאסר לשימוש בידי קוד האתיקה של הקומיקס, בין היתר שימוש בסמים, מיניות ואלימות.

בשעה שרבים מאמני הקומיקס המקובל יצרו חומר מקורי משלהם במהלך תור הכסף של הקומיקס, כמו רבים אחרים מאז תחילתו של הקומיקס האמריקאי, עבודתם היא שונה וייחודית יותר מיצירותיהם של אמני הקומיקס המחתרתי כדוגמת גילברט שלטון ורוברט קראמב.^[11] זה האחרון היה קריקטוריסט בעל חיבה לפולקלור אמריקאי של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ולסאטירה נוקבת של התרבות העכשווית.

היסטוריון הקומיקס ויל ג'ייקובס מעריך כי תור הכסף של הקומיקס הסתיים באפריל 1970 כאשר האדם אשר החל אותו - ג'וליוס שוורץ - העביר את מושכות הכתיבה והציור של חוברות גרין לנטרן לידי דניס אוניל וניל אדמס בתגובה להיקף מכירות נמוך. גם שטראוסבואו מקשר את סופו של תור הכסף בגרין לנטרן, ומציין כי בשנת 1960 הדמות משקפת את האופטימיזם הכל-יכול של התקופה.^[10] אולם, עד לשנת 1972, גרין לנטרן התעייף מעוולות העולם: "ימים אלה חלפו, חלפו לנצח. הימים בהם הייתי בטוח בעצמי. הייתי כל כך צעיר... כל כך בטוח שלא יכולתי לשגות! צעיר וחוצפן, זה היה הגרין לנטרן. ובכן, אני השתניתי. אני מבוגר יותר כעת. אולי גם חכם יותר... והרבה פחות שמח". שטראוסבואו חתם באומרו כי "תור הכסף הסתיים בקול ענות חלושה".

מלומד קומיקס בשם ארנולד ט. בלומברג תיארך את סופו של תור הכסף ביוני 1973, וזאת כאשר חברתו דאז של פיטר פארקר, גוון סטייסי, נהרגה בידי הגובלין הירוק בקשת הסיפור "הלילה בו גוון סטייסי מתה". הוא מציין כי עידן התמימות הסתיים בחטף עם שבירת המפרקת המבהילה והמחליאה שהביאה למותה של גוון סטייסי, סיום אשר הדהד ברחבי עולם הקומיקס.^[12] אולם, ההיסטוריון קרייג שאט מחה על קביעה זו, וציין כי "למרות שמותה של גוון סטייסי זעזע קוראים רבים והביא לסיום סימבולי (של עידן)... הרי שזה מאוחר מדי. יותר מדי כיוונים חדשים, במיוחד הטרנד החדש של ז'אנר חרבות וכשפים אותו החל קונאן הברברי ומפלצותיו".^[13]

לפי ההיסטוריון פיטר סנדרסון, "תנועת הנאו-כסף" שהחלה בשנת 1986 עם סיפורו של אלן מור, "סופרמן: מה קרה לאיש המחר?" הייתה למעשה רתיעה מתור הארד של הקומיקס וחזרה לעקרונות מתור הכסף.^[14] לדעתו של סנדרסון, כל דור קומיקס מורד בזה שלפניו, והתנועה הוקמה בתגובה לקשת הסיפור "המשבר בעולמות האינסופיים", שהייתה כשלעצמה התקפה על תור הכסף. יוצרי נאו-כסף יצרו קומיקסים אשר הכירו באספקטים היותר מתוחכמים של תור הכסף והטמיעו אותם בסיפוריהם.

תור הכסף סימן את הירידה בחשיבותם של הקומיקסים בז'אנרים כגון אימה, רומנטיקה, הומור חיות ומערבונים. ז'אנרים אלה היו פופולריים יותר מהרפתקאות גיבורי-העל מסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 ועד לאמצע שנות ה-50. זאת ועוד, מעריצים של אותם ז'אנרים רואים בתור הכסף כאחראי להתדרדרות מאותה תקופה.

מרכיב חשוב בתקופה זו היה התפתחות אפיונם של גיבור-העל. ילדים קטנים ובנות נבחרו לשמש כקהל יעד של מספר מפרסמים, כמו הארווי קומיקס. גם קומיקס מחתרתי המיועד למבוגרים בלבד החל בתור הכסף. כמה מבקרים והיסטוריונים מציינים שאפיון אחד חשוב בתור הכסף היה זה שמדע בדיוני וחייזרים החליפו את הקסם ואת האלים.^[15] אחרים מציינים כי קסם היה אלמנט חשוב גם בדמויות מתור הזהב וגם מתור הכסף. בנוסף, כותבים ואמנים רבים של תור הזהב היו חובבי מדע בדיוני או כותבים מקצועיים של הז'אנר ששילבו אלמנטים מדע בדיוניים בסיפורי הקומיקס שלהם. מדע היה הסבר שכיח לסיפור מקורן של הדמויות מתור הכסף.

תור הכסף חפף במידה רבה עם עליית הפופ ארט, תנועה אמנותית שהשתמשה בכלים תרבותיים כמו פרסום ואריזה כמקור לאמנות התצוגה. רוי ליכטנשטיין, מציירי הפופ ארט הנודעים ביותר, בחר באופן ספציפי פאנלים מתוך חוברות קומיקס וצייר מחדש את התמונה. בכך, הוא אמנם שינה אותה, אך גם כלל מילים, בועות דיבור ונקודות צבע אשר חיקו את תהליך הצביעה שנעשה בחוברות הקומיקס המודפסות. תצוגה של אמנות רצועות קומיקס התקיימה בשנת 1967 במוזיאון לאמנות דקורטיבית אשר בארמון הלובר, ועד מהרה התפרסמו ספרים הדנים ברצינות על האמנות שבקומיקס ובטבעו של המדיום.^[16]

בינואר 1966 עלתה לשידור סדרת לייב אקשן של באטמן, והיא זכתה למדרוג גבוה. כמו הפופ ארט, הסדרה לקחה מאפיינים מחוברות הקומיקס והמציאה אותם מחדש בהקשרו של מדיום אחר. עבודת קריינות בכל פרק ופרק הטעימה את בועות הדיבור שבחוברות הקומיקס, בזמן שלקטעי קרב היו אפקטים קוליים כדוגמת "ביף", "באנג" ו"פאו", שנכתבו באותיות קומיקס עגולות על המסך. מחזור ההפצה מחוברות קומיקס כלליות לאספנות זיכיון באטמן הרקיע שחקים.^[17] אולם, עד לסוף שנות ה-60, השיגעון חלף. בשנת 1969, חוברות הקומיקס הנמכרות ביותר לא היו של גיבורי-העל, אלא של ההוצאה לאור ארצ'י קומיקס, העוסקות בהומור.

מספר כותבים ואמנים חשובים תרמו בתחילת תור הכסף, ביניהם הכותבים סטן לי, גרדנר פוקס, ג'ון ברום ורוברט קניגר והאמנים קורט סוואן, ג'ק קירבי, גיל קיין, סטיב דיטקו, ג'ין קולן, קרמיין אינפנטינו, ג'ון בוסימה וג'ון רומיטה האב. עם סופו של תור הכסף, דור חדש של כישרונות צעירים נכנס לתחום, ביניהם הכותבים דניס אוניל, גארי פרידריך, רוי תומאס וארצ'י גודווין, והאמנים ניל אדמס, הרב טרימפ, ג'ים סטרנקו ובארי וינדזור-סמית.

ארלן שומר, מחברו של הספר "תור הכסף של אמנות חוברות הקומיקס", בחר בדמותו של פלאש שתחת איורו של קרמיין אינפנטינו כהתגלמותו של העיצוב השגור לאותה תקופה.^[10] שני אמנים ששינו בסוף שנות ה-60 את פני תעשיית הקומיקס באופן דרמטי היו ג'ים סטרנקו וניל אדמס, שנחשב לאחד מאנשי מלאכת האיור הטובים בדורו.^[18] שני האמנים הציגו לעיתים גישה קולנועית אשר שינתה את הפורמט הקונבנציונלי שהיה שכיח עד כה. אדמס ידוע בכך שהחזיר את באטמן למקורותיו האפלים לאחר הצלחתה של סדרת הטלוויזיה הקאמפית. סגנון הריאליזם שלו בתיאור אנטומי, הבעות פנים ותנועות מחווה שינה את סגנון הקומיקס בדרך שאותה רואה שטראוסבואו נשקפת ברומנים גרפיים של העידן המודרני.

מדיה וקבצים בנושא תור הכסף של הקומיקס בוויקישיתוף

• Grand Comics Database