PROFILPELAJAR.COM

תֵאוֹפִיל דֶלְקאסֶה
Théophile Delcassé
לידה	1 במרץ 1852; פאמייר, ארייז', הקיסרות השנייה
פטירה	21 בפברואר 1923 (בגיל 70); ניס, האלפים הימיים, הרפובליקה השלישית
מדינה	צרפת
מקום קבורה	בית הקברות של מונמארטר, הרובע השמונה-עשר של פריז, צרפת
השכלה	אוניברסיטת טולוז
מפלגה	המפלגה הרדיקלית
בן או בת זוג	רוז קארון
	28 ביוני 1898 – 6 ביוני 1905; (7 שנים)
תחת הנשיא	פליקס פור, אמיל לובה
	→ גבריאל הנוטו מוריס רובייר ←
	26 באוגוסט 1914 – 13 באוקטובר 1915; (שנה)
תחת הנשיא	רמון פואנקרה
	→ גסטון דומרג רנה ויויאני ←
	9 ביוני 1914 – 12 ביוני 1914; (4 ימים)
תחת הנשיא	רמון פואנקרה
	→ ז'וזף נולן אדולף מסימי ←
	2 במרץ 1911 – 21 בינואר 1913; (שנה)
תחת הנשיא	ארמאן פלייר
	→ אוגוסט בואו דה לפייראר פייר באודי ←
פרסים והוקרה
	אביר הצלב הגדול במסדר הוויקטוריאני המלכותי; עיטור אנדריי הקדוש ;

תֵאוֹפִיל פייר דֶלְקאסֶה (בצרפתית: Théophile Pierre Delcassé;‏ 1 במרץ 1852 – 22 בפברואר 1923) היה פוליטיקאי ומדינאי צרפתי, שר החוץ בתקופת הרפובליקה הצרפתית השלישית בין השנים 1898–1905 ופעם נוספת למספר חודשים בתחילת מלחמת העולם הראשונה עד אשר התפטר בגלל בעיות בריאות.

דלקאסה היה דיפלומט מיומן ומנוסה והיה ל"אדריכל" ההסכמה הלבבית בין צרפת והאימפריה הבריטית, אשר ביחד עם הברית הצרפתית-רוסית היוותה את אבן היסוד של מדינות ההסכמה. דלקאסה היה חבר המפלגה הרדיקלית, והיה במקור בן חסותו של לאון גמבטה. כהונתו הארוכה בת שבע השנים בראש משרד החוץ הצרפתי הגיעה לסיומה עם פיטוריו בידי ראש הממשלה מוריס רובייה (אנ') במהלך המשבר המרוקאי הראשון.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות וקריירה עיתונאית

דלקאסה נולד ב-1852 בפאמייר (Pamiers), מחוז (département) ארייז' בחבל אוקסיטניה, הקיסרות הצרפתית השנייה, למשפחה בורגנית צנועה. אביו היה עובד זוטר בבית משפט. אמו של דלקאסה נפטרה שנים ספורות לאחר הולדתו וב-1857 נישא אביו בשנית. אמו החורגת הייתה קרירה כלפיו ודלקאסה הצעיר נשלח באופן שכיח להתגורר לצד סבתו. ב-1874, לאחר סיום לימודיו בפקולטה לספרות בטולוז, עבר לבירה פריז, איפה שלא הצליח לפרנס את עצמו מעיסוקו כמחזאי ועל כן עבר לעבוד בהוראה ועיתונאות. דלקאסה החל בקריירה עיתונאית והיה לעורך בעיתון "הרפובליקה הצרפתית" ("La République française") שהיה בראשותו של לאון גמבטה, אופוזיציונר פוליטי לשלטונו הקיסרי של נפוליאון השלישי. דלקאסה עבר בין מספר עריכות של עיתונים שונים עם הקמתה של הרפובליקה הצרפתית השלישית ונותר בן חסותו של גמבטה.

פוליטיקה מוקדמת

דלקאסה נישא ב-1887 לאלמנה עשירה, אשר השקיעה חלק נרחב מכספה לקידום הקריירה הפוליטית שדלקאסה תכנן לעצמו. ב-1889 נבחר לחבר האספה הלאומית מטעם מחוז הולדתו כחבר מתון של הסיעה הרדיקלית (בהמשך התפתחה לכדי המפלגה הרדיקלית). דלקאסה עבד תחילה במסגרת ענייניה הקולוניאליים של צרפת קודם מונה לשר החוץ בידי ראש הממשלה אנרי בריסון (אנ'), גם הוא בן המפלגה הרדיקלית. דלקאסה, אדם נמוך, גונה בידי יריביו הפוליטיים בכינוי "הגמד" ועל אף שלא הרשים את עמיתיו ביכולת אינטלקטואלית היה בעל כושר עבודה, והוכיח את חשיבותו ליחסי החוץ של צרפת. אמיל לובה, נשיא צרפת, הניח לדלקאסה לפעול באופן עצמאי לגמרי והלה מצידו נהג לעיתים לעבוד במשרד החוץ מלפנות שחר ועד חצות הלילה.

דלקאסה ראה בבוז את רוב עובדי משרד החוץ (הקי ד'אורסיי) ועשה כמיטב יכולתו להסתיר את פעילותו ולשמור על חשאיות, ואף להשאיר אנשים בעמדות מפתח ללא הידיעה הנדרשת על אשר עשה משרדו.^[1] דלקאסה היה אדם פטריוטי ונהג לצטט את גמבטה באומרו כי צרפת היא "האישיות המוסרית ביותר בתבל".

שר החוץ (1898–1905)

הברית עם בריטניה

ערך מורחב – ההסכמה הלבבית

דלקאסה שאף להקמתה של אימפריה צרפתית לאורך חופי הים התיכון, שאיפה שנתמכה בידי קולוניאליסטים צרפתים רבים בני תקופתו והובילה להתנגדות צרפתית נחרצת להשתלטות של האימפריה הבריטית על מצרים במהלך המלחמה האנגלו-מצרית. השאיפות הצרפתיות בנוגע למזרח התיכון התרכזו בעיקר בסולטנות מרוקו ובאימפריה העות'מאנית שהייתה בתהליך דעיכה ממושך. מצבה של האימפריה העות'מאנית והאפשרות לנצל מצב זה הובילו את דלקאסה לתמוך בהגנה על המיעוטים הנוצרים בשטחי האימפריה העות'מאנית וזאת על אף היותו מתנגד בכל אופן לעירוב הדת בענייני המדינה. בכדי לקדם את שאיפותיה האימפריאליסטיות של צרפת שאף דלקאסה, עוד משנות ה-80 של המאה ה-19, לקדם ברית של צרפת עם בריטניה, בנוסף לברית הצרפתית-רוסית.

ניסיונותיו המוקדמים של דלקאסה לקדם חימום יחסים בין בריטניה לצרפת כשל שכן ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, רוברט גסקוין ססיל, הלורד סולסברי, סירב לנטוש את מדיניות הבדידות המזהרת הבריטית ותמיכת דעת הקהל הצרפתית ברפובליקה הדרום-אפריקאית ובמדינת אורנג' החופשית במלחמת הבורים השנייה, כמו גם תקרית פשודה שגררה עמה שערורייה ומשבר פוליטי, הובילה להמשך היחסים הקרירים בין בריטניה וצרפת. בשנת 1900 החל דלקאסה לקדם את שאיפותיו בקשר למרוקו, עם השתלטות על נווה מדבר לגבולות אלג'יריה הצרפתית והסכם עם ממלכת איטליה שקבע כיבוד בין שתי המדינות של חופש פעילות איטלקית בטריפוליטניה העות'מאנית וחופש פעילות צרפתית במרוקו. לאחר שמשברים פנימיים בתוך הרסטורציה הספרדית פגעו בניסיונותיו לקדם ברית עם ספרד, החל דלקאסה לרכז מאמץ דיפלומטי רב יותר להגעה להסכם עם בריטניה. ב-1903 הורה דלקאסה לשגריר צרפת בבריטניה, פול קמבון, לקדם משא ומתן לברית עם משרד החוץ הבריטי. קמבון הציע ויתור על כלל הזכויות הצרפתיות בניופאונדלנד ותיאום ציפיות בעניין המושבות בצפון אפריקה. הבריטים מצידם לא התחייבו לדבר מחשש כי קמבון פעל באופן עצמאי.

בריטניה עדיין לא ניסחה מדיניות ברורה בעניין צרפת ועודנה פעלה להגיע להסדר וברית עם הקיסרות הגרמנית, אפשרות שנתמכה בעיקר בידי ג'וזף צ'מברלין אך לא התממשה בסופו של יום. בהמשך 1903 התקיים צעד מקדים לברית כאשר בנקים בריטים, צרפתים וספרדים העניקו הלוואה למרוקו שהובילה להישענותה על האירופאים וב-1904 אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת ביצע ביקור ממלכתי לפריז. אדוארד היה למונרך חוקתי אך בשיחתו האישית עם דלקאסה הזהיר אותו מפני וילהלם השני, קיסר גרמניה (שהיה אחיינו של אדוארד) והביע תמיכה במתן יד חופשית לצרפת במרוקו.^[2]

לאחר סיום ביקורו של המלך אדוארד השביעי היה דלקאסה משוכנע כי הממשלה הבריטית תהיה מוכנה לקידום המשא ומתן ולכדי ברית. חודשיים מאוחר יותר ביקר דלקאסה, ביחד עם הנשיא לובה, בלונדון. במשך 9 חודשים נערך משא ומתן ממושך בין משרדי החוץ של בריטניה וצרפת לקראת הסכם. הקשיים הקולוניאליים לא פעם כמעט וגרמו לתרפוד של ההסכם ומתוכם הקושי המרכזי נע סביב זכויותיה של קהילת הקנדים הצרפתים בניופאונדלנד הבריטית. לאחר סדרת ויתורים לבריטניה שבסופו של יום הובילו לביקורת על דלקאסה, נחתמה ב-8 באפריל 1904 ההסכמה הלבבית, ברית פרנקו-בריטית שבמרכזה עמדה ההכרה הצרפתית בחסות הבריטית על מצרים ובהענקת יד חופשית לצרפת במרוקו מצידה של בריטניה. דעת הקהל בצרפת גם היא נעה באותה העת לתמיכה גדולה יותר בברית הממשמשת וקרבה עם בריטניה וההגעה לכדי חתימת ההסכם הייתה להישג המרכזי של הקריירה הפוליטית של דלקאסה, ולאבן יסוד במערכת הבריתות שקדמה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

נושאים נוספים

ב-1898 פרסם ניקולאי השני, קיסר רוסיה, קריאה להתכנסות מנהיגי המעצמות לפתור את מה שהגדיר כבעיית העלייה החריפה בהתחמשות של המעצמות באמצעי שלום. על אף תנועת הפציפיסטים הגדולה בצרפת, דלקאסה דאג שוועידה שכזאת תמנע מצרפת כל דרך להשיב את אלזס-לורן שאבדה במלחמת צרפת–פרוסיה, ואשר הייתה נעוצה בלב צורכי הלאומיות הצרפתית: ”כשלעצמי, גם אם אני שר חוץ, אני בראש ובראשונה צרפתי, ואיני יכול שלא להיות שותף לרגשותיהם של צרפתים אחרים.”^[3]

במסגרת ההסכמה הלבבית נסוגה צרפת מדרישותיה בניופאונדלנד ובתמורה על כך הועברו לידיה מספר אלפי איים משניים בחזקה בריטית לחופי גיאנה הצרפתית ופלך קטן משטחיה של צפון ניגריה הבריטית שסופחו לתוך אפריקה המערבית הצרפתית. במהלך מלחמת רוסיה–יפן, כאשר הצי הבלטי הרוסי נע לעזרת צי האוקיינוס השקט במאבק נגד היפנים, היה עליו לעבור מסביב לאפריקה בכדי להגיע אל עבר המזרח הרחוק. במהלך המסע התיר דלקאסה עגינה של הצי הרוסי לחופי מושבותיה של צרפת במערב אפריקה קודם המשיכו בדרכן. במסגרת יחסיה של צרפת עם רוסיה וההסכמה הלבבית, דלקאסה הפעיל לחץ דיפלומטי על האימפריה הרוסית בכדי שזאת תגיע להסדר יחסים עם בריטניה, שהיו מתוחים וקרירים. המטרה הייתה להניע את בריטניה ורוסיה יחדיו נגד גרמניה, יריבתה הראשית של צרפת.

ב-1904 אמר דלקאסה:

אילו אופקים היו נפתחים לפנינו, אילו רק יכולנו להישען על רוסיה ועל אנגליה נגד גרמניה.

— Albertni, The Origins of the War, vol. 1 p. 159

המשבר המרוקאי הראשון

ערך מורחב – המשבר המרוקאי הראשון

המשבר המרוקאי הראשון פרע עם ניסיון גרמניה לפרק את ההסכמה הלבבית על בסיס שאלת מרוקו. בתחילת 1905 וילהלם השני, קיסר גרמניה, רכב על סוס ברחובות טנג'יר והכריז על תמיכתו בעצמאות שלטונו של עבד אל-עזיז, סולטאן מרוקו. גרמניה לא הכירה בחסותה של צרפת על מרוקו ודלקאסה חשש שגדילת הצי הקיסרי הגרמני במרוץ החימוש שלו מול הצי המלכותי הבריטי נועדה בין לבין בכדי לאתגר את צרפת במזרח התיכון. דלקאסה סירב בתוקף למשא ומתן דיפלומטי עם גרמניה, שיציג את צרפת למעשה מתכופפת למורת רוחה של גרמניה וינפץ את יוקרתה הבינלאומית ומעמדה. ראש הלשכה הפוליטית במשרד החוץ הגרמני, פרידריך פון הולשטיין (אנ'), התנגד למלחמה אך ראה בה הכרחית עבור זה אשר החשיב לאינטרסים של גרמניה.^[4]

ב-23 באפריל 1905 נשלח למשרדו של דלקאסה שדר משר החוץ הבריטי ומראש ממשלתו, ארתור ג'יימס בלפור, ובו גיבתה ההנהגה הבריטית את צרפת מול גרמניה במרוקו. בריטני חששה כי השתלטות גרמנית על מרוקו תעניק לה פתח לאוקיינוס האטלנטי שיאיים באופן חריף על מעמדה הימי של בריטניה. הממשלה הבריטית של בלפור, עם זאת, סירבה להבטיח למקבילתה הצרפתית התחייבות מפורשת וברית הגנה. שגריר בריטניה בצרפת פעל באופן בדלני מממשלתו ופעם אחר פעם הבטיח לדלקאסה תמיכה בריטית בעניין מרוקו. דלקאסה נחשב למטרה מצד ההנהגה הגרמנית, ולאויב הראשי שלהם מצידה של צרפת. במקביל למשבר המרוקאי, ניסיונותיו לגשר בין רוסיה והאימפריה היפנית העלו חשש בהנהגה הגרמנית מפני התחזקות מעמדו. במשא ומתן סודי עם ראש ממשלת צרפת מוריס רובייה הבהירו הגרמנים את דרישותיהם להדחתו של דלקאסה. בסוף מאי שלחה גרמניה מסר חריף וחריג לממשלת רובייה לפיו על דלקאסה להסתלק מהממשלה או שהם לא יהיו אחראים על התוצאות.^[5]

לאחר פניית הפרלמנט הצרפתי נגד דלקאסה, זה התפשר על עמדתו החריפה והציע להחל במשא ומתן עם גרמניה. קנצלר גרמניה, ברנהרד פון בילוב, ניסה להחליש את עמדתה של צרפת עם התעקשותו על הקמת ועידה בינלאומית לפתרון המשבר המרוקאי. דלקאסה סירב בתוקף, גינה את הגרמנים כרמאים ושקרנים ובפני ממשלתו טען כי בריטניה מוכנה לצדד בצרפת במלחמה. הכוחות המזוינים של צרפת היו בשפל והמורל בקרב שורות החיילים נפגע קשות מאז פרשת דרייפוס כך שהצבא הצרפתי לא היה מוכן לקראת מלחמה כוללת עם גרמניה. מתוך לחצם של הגרמנים, ב-6 ביוני, בוועידה עליה הצביעו כל השרים פה אחד, ראש הממשלה רובייה הודיע לדלקאסה על פיטוריו מתפקיד שר החוץ. דלקאסה קיבל את התפטרותו והגיש בפני ראש ממשלתו תיק ובו מסמכים המפענחים את קשריו הסודיים של רובייה עם הגרמנים. דלקאסה גילה את ההתקשרות וקידם את הפענוח שלה בקי ד'אורסיי קודם להדחתו.

קריירה פוליטית לאחר המשבר

ההקדמה למלחמה

עם פיטוריו של דלקאסה עלתה סוגיית המלחמה בגרמניה בפרלמנט ובדעת הקהל הציבורית בצרפת, בעוד בבריטניה היה חשש לגורל ההסכמה הלבבית ובגרמניה הייתה שמחה רבה בצמרת ההנהגה. עם פיטוריו של דלקאסה, היה זה נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט, שקידם את התיווך בין יפן ורוסיה ואת חתימת הסכם פורטסמות' שסיים את המלחמה ביניהם ובכך נשללה היוקרה על פיוס המלחמה מדלקאסה כמו גם מצרפת ובריטניה בכלל. ב-1909 החל דלקאסה לעבוד במשרד הצי ופרסם דו"ח לפיו הצי הצרפתי לא מוכן לתרחיש מלחמה אפשרי. ב-1911 מונה דלקאסה לשר הצי בקבינט החדש של ארנסט מוניס (אנ') הרדיקלי. דלקאסה המשיך לכהן בתפקיד זה בקבינט של ראש הממשלה פואנקרה. במקור, עם נפילת ממשלת מוניס, פואנקרה דחק בדלקאסה להתמנות לראש הממשלה ולשר החוץ, אך הלה סירב ופואנקרה התמנה לראשות הממשלה במקומו. עם סיום כהונתו של הנשיא ארמאן פלייר ב-1913, התחרה דלקאסה על נשיאות צרפת והפסיד בבחירות לפואנקרה.

במהלך ראשות ממשלתו של פואנקרה שהחלה בינואר 1912, קידם האחרון חיזוק יחסים עם רוסיה ומינה את דלקאסה לשגריר צרפת בסנקט פטרבורג (דאז בירת רוסיה). בהמשך אותה השנה, משבר ביחסי גרמניה–רוסיה הוביל לסיום חד משמעי של שיתוף הפעולה בין השתיים בעניין לאימפריה העות'מאנית. בינואר 1914, עם הרעת היחסים בין גרמניה ורוסיה, דיבר הקיסר ניקולאי עם דלקאסה על המאבק הממשמש ובא וטען בפני דלקאסה כי:

הפעם לא נניח להם [הגרמנים] לדרוך על אצבעות רגלינו, לא נחזור על אירועי המלחמה במזרח הרחוק: הלוך הרוח הלאומי יתמוך בנו.

— McLean, Royalty and Diplomacy, pp. 67 - 68

המלחמה; שר החוץ בשנית

רצח פרנץ פרדיננד ומשבר יולי שלו הוא הוביל היו לגורמים המיידיים לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה בסוף יולי 1914. ראש הממשלה, רנה ויויאני, מינה את דלקאסה במהלך אוגוסט לשר החוץ מחדש. מטרתו העיקרית במסגרת כהונתו השנייה בראשות משרד החוץ הייתה להוביל להינתקות ממלכת איטליה מהברית המשולשת עם מעצמות המרכז (גרמניה ואוסטרו-הונגריה^[6]) ולקדם את הצטרפותה למדינות ההסכמה. לאיטליה היו טענות טריטוריאליות לדרום טירול (כיום נפת טרנטינו-אלטו אדיג'ה) בתוך הפלך האוסטרי של האימפריה האוסטרו-הונגרית והייתה שאיפה לאומית בתוכה להתפשט אל עבר דלמטיה בחופו המזרחי של הים האדריאטי ולהשיג דריסת רגל איטלקית בחבל הבלקן. דלקאסה פעל להשתמש בקרעים הפנימיים בין האיטלקים והאוסטרו-הונגרים בכדי לקרב את איטליה למדינות ההסכמה.

ב-26 באפריל 1915 עבודתו של דלקאסה נשאה פרי כאשר איטליה חתמה באופן סודי על ברית לונדון עם מדינות ההסכמה לפיו, בתמורה למעורבותה במלחמה נגד מעצמות המרכז, יינתנו לה טריאסטה, טרנטו, גוריציה, חצי האי איסטריה, אבל ללא פיומה (רייקה), זאדר (זארה בשמה האיטלקי), דודקניז, חסות על נסיכות אלבניה (שהייתה באותה העת בת ברית בפועל של מעצמות המרכז), ולורה, חלק מאזור דלמטיה, חלק מן המושבות הגרמניות באסיה ובאפריקה. ב-23 במאי הצטרפה איטליה למלחמה בצד מדינות ההסכמה ונפתחה החזית האיטלקית בגבול האיטלקי-אוסטרי.

ב-13 באוקטובר 1915 התפטר דלקאסה מתפקידו כשר החוץ בממשלת ויויאני והממשלה עצמה התפזרה שבועיים אחר כך, מה שהוביל להקמתה של ממשלה חדשה בראשותו של אריסטיד בריאן. לדלקאסה היו שני גורמים מרכזיים להתפטרותו ממשרד החוץ, ראשית הייתה היחלשותו הבריאותית והפיזית, שהייתה לסיבה הרשמית להתפטרותו, שנית חלק בנושאים רבים עם הממשלה הקיימת, שהונהגה בידי המפלגה הרפובליקנית הסוציאליסטית.

שנים אחרונות ומותו

זמן קצר לאחר התפטרותו נבחר מחדש דלקאסה לאספה הלאומית, גם הפעם מטעם מחוז ארייז'. הוא התנגד באופן נחרץ לשליחת חיל משלוח אל החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה ולעירוב חלק נרחב ממאמץ המלחמה בכל חזית שאינה לחזית המערבית במלחמה, שעמדה על אדמת צרפת ובלגיה. זמן קצר מאוחר יותר, דלקאסה פרש באופן מוחלט ממעורבותו בפוליטיקה הצרפתית. דלקאסה, נוסף על קשייו הבריאותיים וכישלונותיו הפוליטיים, ספג טרגדיה אישית כאשר בנו, ז'אק דלקאסה, מת בשבי הגרמני לאחר שנשבה בידיהם. ב-1921 נישאה בתו של דלקאסה עם הלוטננט-קולונל שארל נוז'ה (Charles Noguès), אשר לימים התיישב במרוקו הצרפתית.

דלקאסה נפטר בגיל 70 ב-22 בפברואר 1923 בניס, האלפים הימיים, פרובאנס-אלפ-קוט ד'אזור. לכבודו התקיימה הלוויה ממלכתית והוא נקבר בבית הקברות של מונמארטר, הרובע השמונה-עשר של פריז. לפי צוואתו, נכתב על קברו: "מילים מועטות אלו מתמצתות את חיי: עבור צרפת, הכל, תמיד" (Ces quelques mots où se résume toute ma vie : pour la France, tout, toujours).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תאופיל דלקאסה בוויקישיתוף

תאופיל דלקאסה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
תאופיל דלקאסה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ Christopher M. Andrew (כריסטופר מ. אנדרו), Théophile Delcassé and the making of the Entente Cordiale: a reappraisal of French foreign policy 1898-1905 (תאופיל דלקאסה והרקע להסכמה הלבבית: הערכה מחודשת של מדיניות החוץ הצרפתית 1898 - 1905), Macmillan, 1968, עמ' 67
^ כריסטופר מ. אנדרו, תאופיל דלקאסה, 1968, עמ' 209
^ כריסטופר מ. אנדרו, תאופיל דלקאסה, 1968, עמ' 121
^ David E. Kaiser (דייוויד אי. קייזר), Germany and the Origins of the First World War (גרמניה ומקורותיה של מלחמת העולם הראשונה), The Journal of Modern History כרך 55, The University of Chicago Press (הוצאות אוניברסיטת שיקגו), עמ' 453
^ Margaret MacMillan (מרגרט מקמילן), תרגום: כרמית גיא, The War That Ended Peace: How Europe Abandoned Peace for the First World War (המלחמה ששמה קץ לשלום; כיצד נטשה אירופה את השלום ובחרה במלחמת העולם הראשונה), תל אביב, ירושלים: הוצאות עם עובד, 2014, עמ' 363
^ האימפריה העות'מאנית הצטרפה למלחמה לצד מעצמות המרכז בנובמבר 1914 ולא קודם לכן.