ידידותה והשפעתה על הנסיכה אן היו ידועות לכול באותה תקופה, ואישי ציבור מובילים פנו אליה בתקווה שתשפיע על אן למלא את בקשותיהם. בזכות הידע שלה בנושאי ממשל וקשריה האינטימיים עם אן היא הפכה לידידה רבת עוצמה עבור חבריה ולאויב מסוכן ליריביה עם הכתרת אן למלכה.
שרה נהנתה ממערכת יחסים קרובה עם בעלה ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו, לו נישאה ב-1677. שרה שימשה בתפקיד הסוכנת האישית של אן לאחר שאביה, המלך ג'יימס השני, הודח מכסאו במהפכה המהוללת; היא המשיכה לקדם את ענייניה גם בתקופת שלטונם של יורשי ג'יימס, ויליאם השלישי ומרי השנייה. לאחר עליית אן לשלטון בעקבות מות ויליאם ב-1702 מונו הדוכס ממרלבורו וידידו רוזן גודולפין לעמדות בכירות בממשל, בין השאר בזכות הקרבה בין שרה למלכה. שרה יידעה את בעלה על המתרחש בחצר המלוכה כשהוא פיקד על הצבא האנגלי במלחמת הירושה הספרדית שנערכה באירופה, ובתגובה הוא שלח לה בקשות ועצות פוליטיות שאותן הייתה אמורה להעביר למלכה. שרה תמכה באופן קבוע בוויגים, והקדישה את זמנה גם למפעלי בנייה כגון ארמון בלנהיים.
ג'נינגס החלה להתקרב לנסיכה הצעירה בערך ב-1675, והידידות התחזקה עם השנים. ב-1676 היא פגשה וחוזרה על ידי בעלה לעתיד, ג'ון צ'רצ'יל. צ'רצ'יל, שקודם לכן היה המאהב של ברברה פאלמר (פילגשו של צ'ארלס השני), לא היה בעל אמצעים כספיים רבים, כיוון שאחוזותיו היו בחובות רבים. אשה נוספת שהייתה קשורה לצ'רצ'יל באותה תקופה הייתה קת'רין סדלי, פילגש עשירה של ג'יימס השני והבחירה המועדפת על אביו, סרוינסטון צ'רצ'יל, שהיה נואש להשיב למשפחה את הונה.
ייתכן כי ג'ון צ'רצ'יל קיווה שג'נינגס תהיה פילגשו במקום פאלמר שהיגרה לצרפת, אך במכתבים שכתבה לו ושרדו היא ביטאה את חוסר רצונה לעשות זאת. ב-1677 מת אחיה ראלף, וביחד עם אחותה פרנסס הפכה ליורשת של אחוזות ג'נינגס בהרטפורדשייר ובקנט. צ'רצ'יל העדיף את ג'נינגס במקום קת'רין סדלי, והם נישאו בחשאי בחורף 1677. שניהם היו פרוטסטנטים בחצר מלוכה שהייתה בעיקר קתולית, ואמונה זו השפיעה לאחר מכן על נאמנותם הפוליטית. תאריך הנישואים המדויק לא ידוע, אך ההודעה עליהם נמסרה רק לדוכסית מיורק ולמעגל חברים קרובים קטן, כך שג'נינגס יכלה לשמור על תפקידה כמשרתת הכבוד.
כיוון שנכנסה להריון נמסרה הודעה פומבית על נישואיה ב-1 באוקטובר1678, והיא פרשה מתפקידה על מנת ללדת את בתה הבכורה, הארייט, שמתה בינקותה. ג'ון ושרה צ'רצ'יל התלוו לדוכס מיורק שגלה מרצונו לסקוטלנד בעקבות השערורייה שגרמה המזימה האפיפיורית, וצ'ארלס השני גמל לו על נאמנותו בהענקת התואר ברון צ'רצ'יל מאיימות' שבסקוטלנד והפיכת שרה לליידי צ'רצ'יל. ג'יימס השני חזר לאנגליה לאחר שהמתח הדתי התפוגג, וצ'רצ'יל מונתה לגבירה אשר על חדר המיטות (Lady of the Bedchamber - משרתת אישית) עבור אן שנישאה ב-1683.
שלטונו של ג'יימס השני
צ'רצ'יל זכתה להצלחה מסוימת בתקופת הראשונה למלכותו של ג'יימס השני; לא היה צפוי שמלך קתולי יהיה בעל יכולת לשלוט בכוח על מדינה פרוטסטנטית ואנטי-קתולית. אולם, ג'יימס ניסה לשנות את הדת הלאומית ובתגובה החלה התמרמרות ברחבי המדינה כלפיו וכלפי ממשלתו. ב-1688 ניסחה קבוצת פוליטיקאים, שכונתה "שבעת בני האלמוות", הזמנה לנסיך ויליאם מאוראנז', בעלה של מרי, בתו הפרוטסטנטית של ג'יימס, וביקשו ממנו לפלוש לאנגליה ולהדיח את ג'יימס מכסאו. תוך זמן קצר הפכה הידיעה אודות התוכנית לנחלת הכלל. ג'יימס נותר עם השפעה מוגבלת, וציווה כי ליידי צ'רצ'יל והנסיכה אן יושמו במעצר בית במגוריה של אן בארמון וייטהול, שכונו "הקוקפיט"[2]; הבעלים שלהן, שהיו נאמנים לג'יימס, העבירו את נאמנותם לוויליאם מאוראנז'. אולם, צ'רצ'יל תיארה בזיכרונותיה כיצד הן נמלטו בקלות וברחו לנוטינגהאם:
הנסיכה נכנסה למיטה בשעה רגילה על מנת למנוע חשדות. באתי אליה זמן קצר לאחר מכן; ודרך המדרגות האחוריות שהובילו מטה מחדר ההלבשה, הוד מעלתה [הנסיכה אן], וליידי פיץ הארדינג [אחת מחברותיה הקרובות של צ'רצ'יל] ואני, עם משרת אחד, הלכנו אל הספה היכן שמצאנו את הבישוף [של לונדון], והרוזן מדורסט. הם הביאו אותנו באותו לילה לביתו של הבישוף בעיר, ולמחרת לביתו של לורד דורסט בקופט-הול. משם עברנו לביתו של הרוזן מנורת'המפטון, ומשם לנוטינגהאם, היכן שאנשי הכפר התאספו סביב הנסיכה; היא לא חשבה את עצמה לבטוחה עד שראתה כי היא מוקפת בידידיו של הנסיך מאוראנז'.
לאחר האכזבה הזאת ברח ג'יימס לצרפת. על אף שצ'רצ'יל רמזה כי היא עודדה את הבריחה על מנת להבטיח את שלומה של אן, ייתכן כי למעשה היא הגנה עליה ועל בעלה. אם ג'יימס היה מביס את צבאו של ויליאם מאוראנז' הוא היה יכול לאסור ולהוציא להורג את לורד וליידי צ'רצ'יל בעוון בגידה, ולא סביר כי היה גוזר גורל כזה על בתו.
משרתת לא רצויה
חייה של צ'רצ'יל בתקופת ויליאם ומרי היו קשים. על אף שהם העניקו לבעלה את תואר הרוזן ממרלבורו, צ'רצ'יל ובעלה היו מועדפים פחות בהשוואה לתקופתו של ג'יימס השני. הרוזן החדש ממרלבורו תמך בג'יימס הגולה; השפעתה של צ'רצ'יל על אן בתקופה זו, ביחד עם קידומם של חברי ממשלה בכירים על מנת לקדם את האינטרסים של אן, היו לנחלת הכלל. מרי השנייה הגיבה לכך באמצעות דרישה מאן לפטר את צ'רצ'יל. אן סירבה לכך, והדבר גרם לקרע בין אן למרי שמעולם לא התאחה.
בעיות נוספות המשיכו להתעורר. ב-1689 דרשו תומכיה של אן, בהם המרלבורואים והדוכס מסומרסט, כי הפרלמנט יעניק לאן קצבה שנתית בגובה 50,000 לירות שטרלינג, שהלכה למעשה תאיין את התלות של אן בוויליאם ומרי. צ'רצ'יל נתפסה כגורם המניע מאחורי ההצעה, ובשל כך גברה הטינה כלפיה בחצר המלוכה. ויליאם הגיב לדרישה זו והציע כי הסכום יופרש מהתקציב המלכותי, על מנת לשמור על תלותה של אן ברצונו הטוב. אולם, אן סירבה לכך בעידודה של צ'רצ'יל, וטענה כי מענק פרלמנטרי יהיה יותר בטוח בהשוואה למענק מהתקציב המלכותי. בסופו של דבר קיבלה אן את התקציב הפרלמנטרי שרצתה, וחשה כי הדבר התרחש הודות למאמציה של צ'רצ'יל.
הצלחתה של צ'רצ'יל כמנהיגת האופוזיציה הגבירה את עוינותה של המלכה מרי כלפיה וכלפי בעלה. לא היה ביכולתה לפטר את צ'רצ'יל משירותה תחת אן, אך היא כן הורתה על סילוקה ממגוריה בארמון וייטהול. בתגובה לכך עזבה אן את חצר המלוכה, והשתיים עברו להתגורר בבית סיון אצל צ'ארלס סימור, הדוכס השישי מסומרסט, ואשתו הדוכסית אליזבת'. אן המשיכה להתנגד להוראת הפיטורים של המלכה, למרות חשיפת מסמך תמיכה בג'יימס שנכתב על ידי בעלה ג'ון. המסמך זויף ככל הנראה על ידי רוברט יאנג, זייפן ידוע ותלמידו של טיטוס אואטס. ג'ון נאסר במצודת לונדון, והבדידות שממנה סבלה צ'רצ'יל בתקופה זו גרמה להתקרבות נוספת בינה לבין אן.
לאחר מותה של מרי ב-1694 ניסה ויליאם השלישי להגדיל את הפופולריות שלו בקרב העם באמצעות החזרת אן לחצר המלוכה, שחרורו של הרוזן ממרלבורו והצבתו מחדש בתפקידיו הקודמים במקביל לטיהור שמו. אולם, הוא חשש מהשפעתה הרבה של צ'רצ'יל ולפיכך מנע מאן לעסוק בענייני הממשלה ולא הותיר אותה בתפקיד עוצרת כשנעדר מהמדינה. דבר זה היה נדיר מאוד, כיוון שבאותה תקופה היה מקובל שיורש העצר היה מכהן כעוצר בשעה שהריבון נעדר מהמדינה.
הכוח מאחורי הכתר: תקופת המלכה אן
התקופה הטובה
המלכה אן
אן עלתה לשלטון לאחר מות של ויליאם השלישי ב-1702. היא הציעה לג'ון צ'רצ'יל להפוך לדוכס, ובתחילה נטתה שרה להתנגד לכך. היא הייתה מודאגת מכך שהענקת דוכסות תכביד על אמצעיה הכלכליים המוגבלים של המשפחה, כיוון שבאותה תקופה הייתה ציפייה ממשפחות דוכסיות להפגין את עושרן באמצעות חפצים יקרי ערך. בתגובה לכך הציעה אן להעניק לשרה ולבעלה קצבה שנתית בגובה 5,000 לירות שטרלינג לכל ימי חייהם מהפרלמנט, ו-2,000 לירות שטרלינג נוספות מהתקציב המלכותי, והזוג מרלבורו הסכים לקבל את התואר. לאחר מכן קיבלה שרה את תפקידי הגבירה אשר על הגלימות (התפקיד הבכיר ביותר לנשים בחצר המלוכה), נערת הגלימה, שומרת התקציב המלכותי (Keeper of the Privy Purse) והמפקחת הראשית על וינדזור גרייט פארק. הדוכס הוכתר כאביר במסדר הבירית ולקפטן-גנרל של הצבא.
לאורך רוב תקופת שלטונה של אן לחם הדוכס ממרלבורו במלחמת הירושה הספרדית שנערכה על אדמת אירופה, והותיר את שרה באנגליה. למרות היותה האישה המשפיעה ביותר באנגליה מלבד המלכה, היא מיעטה להופיע בחצר המלוכה ב-1705 והעדיפה לפקח על בניית ביתה החדש, אחוזת וודסטוק (עליה ייבנה מאוחר יותר ארמון בלנהיים), שהעונק לה על ידי המלכה כהוקרה על ניצחון הדוכס בקרב בלנהיים. למרות זאת המשיכה אן ליידע את שרה בנושאים פוליטיים באמצעות מכתבים, והתייעצה איתה ברובם.
שרה נודעה בכך שאמרה למלכה בדיוק מה היא חושבת, ולא ניסתה מעולם להתחנף אליה[4]. היא הייתה, הלכה למעשה, מנהלת עסקית שהחזיקה בהשפעה על מעמדה של המלכה כגון שליטה בתקציב וקביעה מי יהיו האנשים שיורשו להיכנס לחצר המלוכה הבריטית[5].
תחילת המשבר
שרה (מימין) משחקת קלפים עם ידידתה ברברה פיץ-הרדינג
אן ציפתה לאדיבות וחמלה מחברתה הקרובה. שרה לא התנהגה בהתאם לציפיות הללו, ולעיתים קרובות כפתה את רצונה על אן. אחת המחלוקות הפוליטיות העיקריות ביניהן התרחשה בעקבות דרישתה של שרה שחתנה, צ'ארלס ספנסר, הרוזן השלישי מסנדרלנד, יושבע כחבר במועצה המלכותית. שרה מיצבה את עצמה כבעלת ברית של הוויגים, שתמכו בדוכס ממרלבורו במלחמה וקיוו לנצל את מעמדה על מנת להפוך לחביביה של המלכה. אן סירבה למנות את סנדרלנד כיוון שהתנגדה בנחרצות לוויגים הרדיקלים, בהם ראתה איום על סמכותה המלכותית. שרה השתמשה בידידותה ההדוקה עם רוזן גודולפין, שנהנה מאמונה של אן, על מנת להבטיח את המינויים, והמשיכה לפעול בעצמה אצל אן. היא שלחה גם חומרי תעמולה ויגיים לאן בניסיון לשכנע אותה לעבור למפלגה הפוליטית המועדפת עליה. ב-1704 התוודתה אן בפני סידני גודולפין על כך שלדעתה היא ושרה לא יוכלו להיות יותר ידידות אמת.
שאפתנותה ורצונה לכוח של שרה, שזכו להערצת אן בתחילת ידידותן, הפכו למטרד. שרה נהנתה מיחסים קרובים עם שני הגברים החזקים ביותר במדינה, מרלבורו וגודולפין, בניגוד לנשים רבות באותה תקופה שלא היו בעלות השפעה על בעליהן. גודולפין, למרות ידידותו עם שרה, שקל לסרב לתפקיד הבכיר שהוצע לו לאחר הכתרת אן, והעדיף להתרחק מסביבתה הפוליטית של שרה שהייתה סמכותנית, מתערבת ואחת שאמרה לו מה לעשות בתקופות היעדרותו של מרלבורו מאנגליה. על אף שחיה בעולם שנשלט על ידי גברים היא הייתה מוכנה תמיד לתת את עצתה, להביע את דעותיה, להתנגד לביקורת שלא הושמעה בפועל, והתעקשה לומר את דברה בכל נושא אפשרי. אולם, היה לה מרץ ומזג תוסס שזכה להערצתם של רבים, והיא הצליחה בלא מאמץ רב לשמח את אלה שהשתוו אליה מבחינת פקחותם.
הסתייגותה לכאורה של אן מחיבתה לשרה התרחשה כתוצאה מסיבות אחדות. היא הייתה מתוסכלת מהיעדרויותיה הארוכות של שרה מחצר המלוכה, ושלחה לה מכתבים רבים בנושא. למרות זאת שרה המשיכה להיעדר, ואת תירוציה כתבה במכתבים לאן. בין השתיים היו גם הבדלים פוליטיים: אן הייתה טורית ושרה הייתה ויגית. אן לא רצתה כי מחלוקת זו תחצוץ ביניהן, אך שרה רצתה שאן תעביר את תמיכתה לוויגים כאמצעי להגברת כוחו של בעלה, ואן לא הייתה מוכנה לעשות זאת.
ב-1703 הוזעקה שרה לקיימברידג', היכן שבנה היחיד ג'ון, המרקיז מבלנדפורד, חלה באבעבועות שחורות. הדוכס ממרלבורו הוחזר מהמלחמה, וביחד עם שרה ישב ליד מיטתו עד שמת ב-20 בפברואר 1703. שרה התאבלה על אובדן בנה, ולמשך זמן מה הסתגרה בביתה והביעה את אבלה באמצעות ריחוק מאן על ידי אי החזרת תשובה למכתביה או החזרת תשובה בטון קריר ורשמי. אולם, שרה לא הייתה יכולה להרשות לאן להתרחק ממנה כשזו סבלה משכול. ב-1708, לאחר מות בעלה של אן, הנסיך ג'ורג', הגיעה שרה לארמון קנזינגטון לפי הזמנה ומצאה את אן לצד גופת בעלה. היא שכנעה את המלכה לעבור לארמון סנט ג'יימס שבלונדון, אך אן סירבה בנחרצות ופקדה על שרה להביא לפניה את אביגייל מאשם. שרה לא צייתה להוראה כיוון שהייתה מודעת להשפעתה הגוברת של מאשם, ובמקום זאת גערה באן על כך שהיא מתאבלת על מותו של הנסיך ג'ורג'. בסופו של דבר הסכימה אן לעבור לארמון סנט ג'יימס, אך נפגעה מחוסר הרגישות של שרה, שחיזקה את המתיחות ביניהן.
הירידה במעמדה
היריבות הפוליטית עם אביגייל מאשם
שרה הביאה את בת דודתה הענייה, שהייתה ידועה כאביגייל היל, לחצר המלוכה, על מנת למצוא עבורה משרה. אביגייל, הבת הבכורה של דודתה של שרה, עבדה כמשרתת בביתו של סר ג'ון ריברס מקנט. שרה העסיקה אותה במשק הבית שלה בסנט אלבנס, וב-1704, לאחר תקופה של עבודה משביעת רצון, מונתה היל לתפקיד הגבירה אשר על חדר המיטות. שרה כתבה בזיכרונותיה כי היא גידלה את אביגייל כאילו הייתה אחותה.
אביגייל הייתה גם בת דודתו מדרגה שנייה של מנהיג הטורים רוברט הארלי. האופי הנינוח שלה היה מנוגד לאופי הנמרץ והנוקשה של שרה. במהלך היעדרויותיה התכופות של שרה מחצר המלוכה חלה התקרבות בין אן לאביגייל; היא נתנה למלכה את האדיבות והחמלה שלא קיבלה משרה, ולא דיברה עמה בנושאים פוליטיים; אן הגיבה בפאתוס למחמאותיה והתנהגותה של אביגייל. אן, ללא ידיעתה של שרה, נכחה בחתונתה הסודית של אביגייל עם סמואל מאשם ב-1707.
שרה לא הייתה מודעת לידידות הנרקמת בין אן למאשם, והופתעה לגלות על מפגשים פרטיים ביניהן. היא למדה על נישואיה של מאשם חודשים אחדים לאחר שנערכו, ומיד הלכה לאן על מנת ליידע אותה על כך. בשיחה זו גילתה אן בטעות שהיא ביקשה ממאשם לספר לשרה על הנישואים, דבר שהגביר את חשדותיה של שרה לגבי טבעם האמיתי של האירועים. היא חקרה במשך שבוע את משרתי הארמון אודות נישואיה של אביגייל, ולבסוף גילתה כי אן נכחה בטקס והעניקה לה 2,000 לירות שטרלינג כמתנת חתונה. בעיני שרה היווה הדבר הוכחה לבוגדנותה של אן, כיוון שבתור גזברית משק הבית היא לא ידעה על התשלום הזה.
ביולי 1708 זכו הדוכס ממרלבורו ובן בריתו הנסיך אויגן מסבויה בניצחון גדול בקרב אאודנארדה. במהלך נסיעתן לטקס בקתדרלת סנט פול התווכחה שרה בלהט עם אן על התכשיטים שענדה לכבוד הטקס, והראתה לה מכתב מהדוכס שבו הוא מקווה כי המלכה תנצל את הניצחון להשגת יעדים פוליטיים. אן נפגעה מאוד מהרמיזה כי עליה לתמוך בפומבי בוויגים; בטקס עצמו אמרה שרה למלכה לשתוק לאחר שהיא חידשה את הוויכוח, ובכך פגעה בה עוד יותר. אן כתבה למרלבורו וביקשה ממנו לא לפרסם את הקרע בינה לבין שרה, אך מרלבורו לא היה יכול למנוע מאשתו לדבר על כך. שרה המשיכה לתמוך בוויגים בקולניות במכתביה ובשיחותיה עם אן, בתמיכתם של גודולפין ושרים ויגים אחרים. החדשות על התמיכה הפומבית בוויגים הגיעו אל הדוכס באמצעות מכתבים משרה וגודולפין, שהשפיעו על עצותיו הפוליטיות למלכה. אן, שסבלה מבריאות רופפת, חשה מנוצלת וחיפשה פתרון למצב, אותו מצאה אצל אביגייל מאשם.
אן טענה קודם לכן שהיא אינה רוצה לפרסם את המשבר בינה לבין שרה, כיוון שכל סימן לכך יגרום להשפעה מזיקה על סמכותו של הדוכס ממרלבורו כקפטן-גנרל של הצבא. שרה הושארה בכל תפקידיה, אך הקרע בין השתיים המשיך גם בתחילת 1711, שהייתה השנה בה הסתיימה מערכת היחסים באופן סופי.
שרה קינאה בחיבתה של אן לאביגייל משם, ושיתפה פעולה עם בעלה ורוב המפלגה הוויגית בניסיון להשפיע על אן לפטרה. כל הניסיונות נכשלו, למרות איום מפורש של נציגי הוויגים בפרלמנט, שחששו מהשפעתה של מישהי בעלת נטיות טוריות כמו מאשם. אירועים אלה הזכירו במידת מה את סירובה של אן לפטר את שרה בתקופת ויליאם השלישי ומרי השנייה, אך האיום הפרלמנטרי הסלים את המצב בהשוואה לשלהי המאה ה-17. בסופו של דבר הצליחה אן לסכל את המהלך, לאחר ששוחחה עם פוליטיקאים בכירים משתי המפלגות ושכנעה אותם להתנגד.
החיבה שהפגינה אן כלפי מאשם, ביחד עם סירובה הנחרץ לפטרה, הרגיזו את שרה עד כדי כך שרמזה כי בין השתיים מתנהלת מערכת יחסים לסבית[6]. שרה הייתה היחידה שלא לבשה בגדי אבלות בתקופת האבל שלאחר מות בעלה של אן, ובכך נתנה את הרושם כי היא לא מאמינה שאן באמת מתאבלת על בעלה. התמיכה בהסכם שלום שיסיים את המלחמה הלכה וגברה, וכתוצאה מכך החליטה אן כי היא אינה זקוקה יותר לדוכס ממרלבורו ופיטרה אותו בהאשמה בדויה של מעילה.
הפיטורים
ניסיונה האחרונה של שרה לשקם את הידידות בינה לבין אן אירע ב-1710, כשנפגשו בפעם האחרונה. בזיכרונותיה כתבה שרה כי היא התחננה לקבל הסבר מאן מדוע הידידות ביניהן על סף סיום, אך אן סירבה. כשהדוכס ממרלבורו שמע על כך הוא הבין כי אן עומדת לפטר אותו, וביקש ממנה להשאיר אותם בתפקידיהם למשך תשעה חודשים נוספים, כדי שיוכלו לפרוש בכבוד במקביל לסיום המלחמה וחתימת הסכם רייסוויק. אן סירבה לכך ואמרה למרלבורו כי שרה חייבת להתפטר לאלתר ולהחזיר את מפתח הזהב, סמל התפקיד שלה, בתוך יומיים. כששרה שמעה על כך היא ביקשה מבעלה להחזיר למלכה את המפתח באופן מיידי.
שרה ובעלה איבדו גם את המימון הפרלמנטרי לבניית ארמון בלנהיים, ובפעם הראשונה מאז תחילת העבודות ב-1705 הן הופסקו. לאור הקלון שדבק בהם הם החליטו לעזוב את אנגליה, ונסעו לאירופה. כתוצאה מהצלחותיו במלחמת הירושה הספרדית הפך הדוכס לאחד האנשים הפופולריים בחצרות המלוכה הגרמניות ובאימפריה הרומית הקדושה, והמשפחה נדדה בין המקומות הללו שבהם זכתה לכבוד רב. שרה לא אהבה להיות מחוץ לאנגליה, ולעיתים קרובות התלוננה על כך שבאירופה הם מקבלים כבוד רב אך באנגליה הם סובלים מחרפה. הנסיעות בין חצרות המלוכה הקשו עליה, והיא השתעממה מאורח החיים בהן. היא טענה כי המים באאכן הם הסיבה לבריאותה הרופפת, ביחד עם מקורביה באנגליה שיכלו לספק לה רכילות פוליטית. היא השקיעה את עיקר זמנה בתחומי ההתעניינות שלה, כגון הנצרות הקתולית.
על אף שנפילתה של שרה יוחסה בעיקר לאנוכיות ומערכת היחסים החד-צדדית שלה עם המלכה אן, היא הייתה גם אשה אינטליגנטית ונמרצת, שקידמה בנאמנות את האינטרסים של אן כשזו הייתה נסיכה. אן לא הייתה בעלת יכולת לנהל דיון מעניין, ושרה לא ראתה בהימצאות בחברתה אירוע מאתגר. שרה האמינה כי יש לה זכות לכפות את עצתה הפוליטית, בין אם אן אהבה זאת או לא, וכעסה אם אן התעקשה לא לקבל אותה. אביגייל מאשם הייתה גורם נוסף לנפילתה של שרה. היא הייתה צנועה ושלווה, וקידמה באופן פעיל את המדיניות הטורית של בן דודה רוברט הארלי. על אף שחבה את מעמדה בחצר המלוכה לדוכסית ממרלבורו, היא הפכה ליריבתה תוך זמן קצר ודחקה אותה ממעגל המקורבים של אן.
שרה והמלכה מעולם לא השלימו לאחר המריבה האחרונה, אך נטען כי אן שאלה האם המרלבורואים הגיעו לחוף, דבר שהוביל לגל שמועות על כך שהיא בעצמה קראה להם לחזור. אן מתה ב-1 באוגוסט1714 בארמון קנזינגטון; חברי מועצת המלוכה הוויגים-פרוטסטנטים דרשו להיות נוכחים בשעת מותה, ומנעו מהוויקונט הראשון מבולינגברוק להכריז על ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט כמלך. שרה ובעלה חזרו לאנגליה בשעות אחר הצהריים של יום מותה של אן. חוק ההסדר של 1701 הבטיח את הירושה הפרוטסטנטית לכתר הבריטי באמצעות סילוקם מסדר הירושה של למעלה מ-50 טוענים לכתר קתוליים, ובהכרזה על גאורג לודוויג, הנסיך הבוחר מהנובר, כמלך ג'ורג' הראשון.
השלטון החדש זכה לתמיכת הוויגים הפרוטסטנטים, והטורים נחשדו בתמיכה בג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט. ג'ורג' הראשון גמל לוויגים באמצעות הקמת ממשלה ויגית; בקבלת פנים שערך בבית המלכה בגריניץ' הוא שוחח עם הוויגים אך לא עם הטורים, ושרה הביעה תמיכה בבחירות שלו לתפקידי השרים. בנוסף לכך, ג'ורג' היה ידיד קרוב של שרה ובעלה; הדוכס ממרלבורו נלחם לצד המלך במלחמת הירושה הספרדית, וביחד עם אשתו ביקר פעמים רבות בהנובר בתקופת גלותם הכפויה מאנגליה. ג'ורג' הביע את תקוותו שצרותיו של מרלבורו הסתיימו, והחזיר אותו לתפקיד הקפטן-גנרל של הצבא.
שרה חשה הקלה לאחר חזרתה לאנגליה. הדוכס ממרלבורו הפך לאחד היועצים הקרובים ביותר למלך, ושרה חזרה לבית מרלבורו, שם דיברה בשבחה של נכדתה, הנרייטה גודולפין, בתקווה למצוא לה שידוך ראוי. באפריל 1717 נישאה הנרייטה לתומאס פלהאם-הולס, הדוכס הראשון מניוקאסל, ושאר נכדיה של שרה מצאו גם כן שידוכים עם בני המעמד הגבוה.
דאגתה של שרה לנכדיה הוסחה כשבעלה לקה בשני אירועי שבץ ב-1716, כשהשני גרם לו לאבד את יכולת הדיבור. שרה הקדישה את רוב זמנה לבעלה, וליוותה אותו לרויאל טנברידג' ולס ולבאת', דבר שסייע לו להחלים תוך זמן קצר. גם לאחר החלמתו היא פיקחה על כל התכתובות שלו וסיננה אותן, למקרה שהתוכן ישפיע עליו לרעה ויגרום לו לשבץ נוסף.
יחסיה של שרה עם ילדיה היו גם כן מתוחים. למרות הקשר הטוב בינה לבין בתה אן, היא התרחקה מבנותיה הנרייטה, אליזבת' ומרי. לאחר מות בתה אן ב-1716 היא שמרה כמזכרת קווצת שיער שלה, ואימצה את דיאנה, הבת הצעירה ביותר של אן, שהפכה לנכדה המועדפת עליה. שרה לא השלימה מעולם עם בתה מרי, שהאריכה ימים אחריה.
אחרית ימיה
קבר ג'ון ושרה צ'רצ'יל בארמון בלנהיים
ג'ון צ'רצ'יל מת באכסניית וינדזור ב-1722, ושרה ארגנה עבורו הלוויה גדולה. בתם, הנרייטה, הפכה לדוכסית מרלבורו בזכות עצמה. בצוואתו הפך הדוכס את שרה לאחת הנאמנות של נכסי מרלבורו, והיא השתמשה בכישוריה העסקיים על מנת לפזר את ההון המשפחתי באפיקי השקעה שונים, כולל ההכנסה של בתה הנרייטה.
הכנסתה האישית של שרה הייתה גדולה, והיא השקיעה את כספה בקרקעות, כיוון שהאמינה שאפיק השקעה זה יגן עליה מפני פיחות המטבע. היא רכשה את אזור וימבלדון שבלונדון ב-1723, ובנתה מחדש את בית האחוזה שלו. עושרה היה כה גדול עד שהיא קיוותה להשיא את נכדתה, ליידי דיאנה ספנסר, לפרדריק, נסיך ויילס, כיוון שלצורך זה היה עליה לשלם נדוניה בגובה 100,000 לירות שטרלינג. אולם, רוברט וולפול הטיל על כך וטו. על אף שהיה ויגי בהשקפתו הוא התרחק משרה לאור תמיכתו בהסכם שלום באירופה, ובנוסף לכך היו ביניהם חשדות הדדיים בנוגע ליושר בניהול כספים. למרות זאת נמשכו היחסים הטובים בין שרה למשפחת המלוכה, ולעיתים קרובות היא הוזמנה לחצר המלוכה על ידי המלכה קרולין, שניסתה לטפח עמה ידידות.
שרה ידעה להתנהל היטב בנושאים כלכליים, באופן שהיה חריג לתקופה שבה נשים הודרו מרוב הדברים שמחוץ לניהול משק הבית שלהן. ארתור מיינוורינג, אחד מידידיה של שרה, כתב עליה כי הייתה מוכשרת בעסקים יותר מכל גבר אחר. על אף שמעולם לא חיבבה את ארמון בלנהיים, אותו כינתה "ערימה גדולה של אבנים", היא החלה לעסוק באופן נמרץ בבנייתו וכתבה לדוכס סומרסט על מאגרי המים של הארמון.
היא התנגדה לכל הוצאה שחשבה למיותרת, ובין השאר הורתה להקטין את אורוות הארמון לשליש מהגודל שתכנן ג'ון ואנברו. שני האלמנטים המפוארים היחידים שהיא התירה לבנות היו קבר הדוכס בקפלת הארמון, ועמוד הניצחון הדורי בפארק, שהתנשא לגובה 40 מטרים. היא פיקחה מקרוב על בניית כל החלקים של בלנהיים, והסתכסכה עם כל מי שלא הגשים את רצונה במדויק.
היא יישמה את הביקורות הקפדניות גם ברכישות קרקע פחות משמעותיות. לאחר שרכשה את אחוזת וימבלדון ואת בית הולדנבי שליד אלת'ורפ, היא ניהלה תיעוד מדויק של נכסיה והוצאותיה, בנוסף למעקב הדוק אחר היושר של עובדיה.
ידידותה עם המלכה קרולין הסתיימה לאחר ששרה סירבה לבקשתה לעבור דרך אחוזת וימבלדון, דבר שגרם לשרה לאובדן הכנסה של 500 לירות שטרלינג, אותה קיבלה בתוקף תפקידה כשומרת הראשית של וינדזור גרייט פארק. שרה התנהגה בחוסר כבוד גם כלפי המלך ג'ורג' השני, דבר שהרחיק אותה עוד יותר מחצר המלוכה. מעמדה כאישיות בלתי רצויה בחצר המלוכה שנשלטה על ידי וולפול, ולא היה ביכולתה למנוע את עלייתם של הטורים; המסים והסכם השלום עם ספרד שיזם וולפול היו לא פופולרים בחוגי השלטון האנגלים, דבר שחיזק עוד יותר את הטורים.
למרות הפופולריות המתדרדרת שלה קיבלה שרה הצעות נישואים רבות לאחר מות בעלה, כולל אחת מיריבה הוותיק צ'ארלס סימור, הדוכס השישי מסומרסטהיברט 320 - 321. בסופו של דבר היא החליטה לא להינשא מחדש, על מנת לשמור על עצמאותה.
שרה המשיכה לעתור נגד החלטות הכתר שקבעו כי המימון לארמון בלנהיים יהיה מנכנסי משפחת מרלבורו ולא מהממשלה. דבר זה גרע מהפופולריות שלה, כיוון שלא היה לה כל קושי לממן את הבנייה בעצמה. היא התאבלה רבות לאחר מות בתה הנרייטה ב-1733, אך המשיכה לריב עם בתה הצעירה מרי, דוכסית מונטגיו. שרה זכתה לראות את נפילתו של יריבה רוברט וולפול ב-1742, וניסתה לשפר את המוניטין שלה באמצעות מתן אישור לפרסם את הביוגרפיה שלה, שנקראה "An Account of the Dowager Duchess of Marlborough from her first coming to Court to the year 1710" (עדות של הדוכסית האלמנה ממרלבורו מהגעתה הראשונה לחצר המלוכה עד לשנת 1710).
היא מתה בבית מרלבורו ב-18 באוקטובר1744 בגיל שמונים וחמש, ונקברה בארמון בלנהיים. לפי צוואתה הוצאו עצמותיו של בעלה ממקום קבורתן במנזר וסטמינסטר, ונקברו מחדש לצדה.
לאחר מותה
לאורך שנות חייה ניסחה שרה 26 צוואות, שהאחרונה מתוכן נכתבה חודשים אחדים לפני מותה; היא רכשה גם 27 אחוזות. שווי הקרקעות שלה היה 4 מיליון לירות שטרלינג, נכסיה המושכרים היו שווים 17,000 לירות שטרלינג, והיו לה גם הכנסות שנתיות בגובה 12,500 לירות שטרלינג. היא הורתה להוריש תרומות לשרים ויגים כגון ויליאם פיט ופיליפ סטנהופ. היא הורישה סכום קטן לעניים וכמעט כלום לצדקה, אך למשרתיה הורישה סכומים גבוהים מהממוצע שהיה נהוג באותה תקופה. המשרתת החביבה עליה, גרייס רידלי, קיבלה קיצבה שנתית בגובה 16,000 לירות שטרלינג, שהיא שוות ערך לכ-1,320,000 לירות שטרלינג בערך הנוכחי של המטבע.
רוב הכסף שנותר לאחר ביצוע בקשותיה המיוחדות של שרה עבר לחזקתו של נכדה, ג'ון ספנסר, בתנאי שהוא לא יקבל מינוי פוליטי בממשלה. הוא ירש גם את שאר אחוזותיה של שרה, כולל וימבלדון. בית מרלבורו לא היה מאוכלס במשך 14 שנים, למעט ג'יימס סטיבנס שהיה אחד ממבצעי צוואתה, לפני שהפך לרכוש הדוכס ממרלבורו לאחר מותו. ב-1817 הפך הבית לבית מגורים מלכותי, והיה בבעלות של חברי משפחת המלוכה הבריטית עד שהפך לרכוש מזכירות חבר העמים הבריטי ב-1959. בית וימבלדון פארק נשרף ב-1785; בית הוליוול, מקום לידתה של שרה בסנט אלבנס, נהרס ב-1827.
Field, Ophelia. The Favourite: Sarah, Duchess of Marlborough. London: Hodder and Stoughton, 2003. (ISBN 0-340-76808-8)
Hooke, Nathaniel. An Account of the Conduct of the Dowager Duchess of Marlborough from her First Coming to Court to the Year 1710 in a letter from herself to My Lord. London: Printed by J. Bettenham for G. Hawkins, 1742.
^הקוקפיט היה אזור לעריכת קרב תרנגולים בתקופת בית טיודור. הוא הפך לאזור מגורים והוענק לאן על ידי צ'ארלס השני, זמן קצר לאחר נישואיה לנסיך ג'ורג'. לאחר עליית אן הוענקו החדרים לצ'רצ'יל ובעלה, וכיום הם משמשים את משרדי קבינט ממשלת בריטניה
