בסוף 1936 יצא אראל מטעם תנועת בית"ר לבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה שבאיטליה ולאחר סיומו מצא עבודה על ספינת חילוץ איטלקית כמלח, אחרי חמישה חודשים בים חזר ארצה ונעצר על ידי הבריטים עקב פעילותו ב"ברית נוער המרי", הוא שהה חצי שנה בכלא עכו ושוחרר בתנאי שיעזוב את הארץ. בהיותו בכלא פגש את עבדול מג'יד שטען שהוא זה שרצח את חיים ארלוזורוב ביחד עם עיסא דרוויש (16 ביוני1933). אראל נסע לפריז ונשלח משם לעבוד כמלח וכשומר בנמל אנטוורפן ובהמשך עבד שנה בממספנה בבלגיה.
מלחמת העולם השנייה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרף למתנדבי היישוב לצי המסחרי המגויס של הצי הבריטי והפליג בשיירות כחלק מהמערכה באוקיינוס האטלנטי. בינואר 1941 בהיותה בשיירה מהליפקס, הפרובינציהנובה סקוטיהקנדה לבריטניה טובעה אונייתו St. Lindsay בטורפדו מצוללת גרמנית. הורדו שתי סירות הצלה. הניצולים לא נאספו על ידי אניות אחרות מחשש להיפגעות ולטיבוע אניות נוספות על ידי הצוללת הגרמנית. למרות היותו מלח זוטר הפך הלכה למעשה לנווט ולהגאי של הסירה שהייתה מצוידת במפרש. כבר בתקופה זו היה מפרשן מנוסה. הקצינים נשמעו להמלצותיו. הוא ניווט את סירת ההצלה בהפלגה מזרחה לכיוון סקוטלנד במשך 9 ימים עד שהתגלו על ידי מטוס סיור ימי כ 100 מייל מערבית מהאיים ההיברידיים ובהמשך נאספו הניצולים על ידי ספינת דיג חמושה והובאו לחוף מבטחים.[3] אראל זכה לתקופת החלמה והבראה של שלושה שבועות בעיירה Gourock השוכנת לשפת הפיורד Gare Loch כ 40 ק"מ צפונית מערבית לגלאזגו.[4][5]
לאחר שהחלים המשיך להפליג באוניות שונות וסיים כרב חובל בספינת חופים בים התיכון.
ים המלח - חברת האשלג
בשנת 1944 התקבל לעבודה כמנהל ההובלה הימית של חברת האשלג בים המלח והתגורר במפעל עם משפחתו. עם פינוי המפעל במלחמת העצמאות, הצטרף לחיל הים הישראלי.
ב-1951 פיקד על מבצע קולומבוס - ביקור האוניות "משגב" ו"הגנה" בארצות הברית[6][7] לרגל השקת מלווה העצמאות. במסגרת ההכנות ליציאה וכמקובל בצה"ל בתחילת המדינה, ובעקבות אחיו הבלשן אליהו אראל, עיברת את שם משפחתו מאנגל לאראל. הסופר יהושע בר-יוסף, אשר סיקר הפלגה זו מטעם "במחנה", שלח מכתב אישי לראש הממשלה דוד בן-גוריון, ובו ביקר בחריפות את היחס לו זכו המלחים הפשוטים מצד שלמה אראל והצוות הפיקודי. בן-גוריון כתב על כך ביומנו: ”בהיותי בבוסטון התאוננו לפני קשה על המפקד [שלמה אראל] והייתה גם נטייה מצד ויויאן (חיים הרצוג, נספח צה"ל בארצות הברית) להחזירו ארצה ולבקש מפקד אחר. ואין ספק שבהתרשמות של בר-יוסף יש הרבה מהאמת. משמעת חייבים להשליט, אבל לא משטר של קסטה ויוהרא קיצונית.”[8][9]מבצע קולומבוס זכה להצלחה מרשימה, מפקד חיל הים מרדכי לימון נתן גיבוי מלא לאראל.
אראל כמפקד משלחת מבצע קולומבוס, ומפקדי האוניות, רס"ן נפתלי רוזן מימין ורס"ן אריה שאנן משמאל, נפגשים עם מושל מדינת מרילנד בעת הביקור בארצות הברית, 25 יוני 1951
ראש הממשלה דוד בן-גוריון בשיחה עם מפקד הקורבטה אח"י הגנה (ק-20) בקבלת פנים לאוניות החוזרות ממסע הצדעה בארצות הברית, 1953.
ב-1952 התמנה למפקד בה"ד חיל הים. בסוף אותה שנה התמנה למפקד השייטת הגדולה שכללה אז פריגטות וקורבטות, בדרגת אלוף-משנה. השייטת בפיקודו ערכה הפלגות אימונים ממושכות וביקורים בארצות שונות ברחבי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי.
באוגוסט שנת 1953 העניקה השייטת, בפיקודו וביוזמתו של אראל, סיוע לנפגעי הרעש באיי יוון.[10] אראל ומפקד אח"י מזנק (ק-32)יצחק דביר זכו על כך לאות הצטיינות ממלך יוון.[11] קבוצות סיור מצוותי השייטת חילצו מאות נפגעים מבין ההריסות. אוניות השייטת העבירו פצועים קשה ליבשת וקיימו במשך יומיים את הקשר היחידי בין האיים שנפגעו ליוון. בעת החזרה לחיפה הגיע שר הביטחון דוד בן-גוריון ודיבר על הזכות הגדולה להציל נפשות.
כותרת ביטאון במחנהשייטת שבה ממבצע הצלה 27 באוגוסט 1953
נספח צה"ל ברומא
אראל מונה לנספח צה"ל בשגרירות ישראל באיטליה בשנת 1955, ושימש בו בזמן כנספח חיל הים במערב אירופה. בתפקיד זה סייע בין היתר להטסת מטוסי מיסטר שנרכשו בצרפת והועברו לישראל בטיסה עם נחיתה לתדלוק בברינדיזי.[12]
אל"ם שלמה אראל כנספח צבאי של ישראל ברומא
קבוצת הנספחים הצבאיים באיטליה במהלך ביקור באקדמיה צבאית, אראל שני משמאל.
שגריר ישראל ברומא אליהו ששון עם הנספח הצבאי שלמה אראל.
קורס פיקוד ומטה
בשנת 1956 נשלח לבית הספר לפיקוד ומטה בבריטניה, וכשחזר ארצה כעבור שנה, הקים קורס דומה לקציני חיל הים. בסיום המחזור הראשון יזם את שילוב הקורס (ובהמשך גם קורס דומה של חיל האוויר) עם המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, והמשיך לפקד על מחזור נוסף. בשנת 1959 מונה שוב למפקד שייטת המשחתות.
תמונת סיום מחזור בית הספר לפיקוד ומטה בגריניץ' שלמה אראל שלישי מימין בשורה השנייה, 1957.
שלמה אראל (שלישי משמאל ביושבים) עם קצינים בכירים מחיל הים בהכנה לקורס פיקוד ומטה, אוקטובר 1957.[א]
תוכנית נוספת לפיתוח נשק מודרני הייתה ה"אריה" שהיה מיועד לשייטת 13. אראל, בהיותו ראש מחלקת ים התנגד לפיתוח ה"אריה" אולם קיבל את מרותו של יוחאי בן-נון. משהתמנה אראל למפקד חיל הים בשנת 1966, עצר את תוכנית ה"אריה".[13] והמשיך את תוכנית טילי הגבריאל.
בגלל יחסי הכוחות לרעת צה"ל החליט אראל על יזמה התקפית על בסיסי האויב על ידי לוחמי שייטת 13 והצוללת אח"י תנין. התקיפות בנמלי מצרים הניבו תוצאות מעטות והצוללים בפעולת אלכסנדריה לא חברו לצוללת ונפלו בשבי. התקיפות בלילה הראשון בנמלי סוריה לא הגיעו לשלב הכניסה לנמלים בשל אמצעי התובלה האיטיים. הכוחות לא התגלו ונערכו לביצוע בהמשך אך לאור הצלחות חיל האוויר הוערך שחיל הים הסורי לא יצא למתקפה. המטה הכללי העריך שאין נחיצות בתקיפת כלי שיט בנמלים. כישלון נוסף במלחמה זו, שחיל הים היה שותף לו, היה תקרית ליברטי, בה נהרגו 34 מלחים אמריקאים ו-171 נפצעו.
אף כי המשימות הייעודיות של אבטחת החוף וקיום שיט חופשי צלחו, הרי שבהשוואה להצלחות חיל האוויר נקבע בתודעת הציבור שחיל הים כשל. הדחת מפקדים על ידי אראל במהלך המלחמה תרמה לתחושה זו.[דרוש מקור]
החלפת פיקוד בחיל הים מאלוף יוחאי בן-נון לאל"ם שלמה אראל 2 בינואר 1966.
הרמטכ"ל יצחק רבין לוחץ את ידו של אל"ם שלמה אראל בקבלת פנים לאחר העברת הפיקוד מיוחאי בן-נון 2 בינואר 1966.
מפקדי חיל הים שמיר, שמואל טנקוס יוחאי בן-נון ושלמה אראל לאחר העברת הפיקוד 2 בינואר 1966.
הישג קרבי - קרב רומני (קרב ימי) - כחודש לאחר סיום המלחמה כשהסתבר שהצי המצרי עם תחושת ביטחון עורך סיורי מודיעין בלילות בחופי סיני בים התיכון. בתחקיר היתקלות הקודמת שהיה גם תדרוך מקדים נתן אראל הוראות ברורות וטובות: שינה את זמני הסיורים מהיום ללילה. קבע עדיפות לטרפדות המונעות בדיזל (בסיכון נמוך להתלקחות,) החמושות בתותח 40 מ"מ. הגדיל את כמות כלי שיט בגזרה ונוצרה עדיפות אופרטיבית. מצב הפסקת האש היה בתוקף והוראות לפתיחה באש חייבו מענה באש לפתיחה של המצרים. כך נערך כח המשחתות והטרפדות בצורה שיצרה עדיפות אופרטיבית. וב-11 ביולי 1967 אירע המפגש. שתי טרפדות מצריות התגלו, פתחו באש והושמדו על ידי אח"י אילת (ק-40) וזוג טרפדות. ההישג שניתן היה להתברך בו גרם לאשלית כוח והערכת חסר של היכולת המצרית בזירה.
פעילות פוליטית - בשנת 1973 היה אראל חבר בחוג לאיחוד הליכוד יחד עם מיכאל איתן, יגאל כהן-אורגד ואחרים. היה בין מקימי התנועה לחידוש פני הליכוד שפעלה להחלפת מנחם בגין, לאור טענתם שכל עוד בגין עומד בראש הליכוד היא לא תצליח להגיע לשלטון.[18] התנועה גם דרשה איחוד מלא של מרכיבי הליכוד והקמת ממשלת צללים.[19] בבחירות לרשויות המקומיות ב-1978 הוצב במקום ה-11 של רשימת הליכוד למועצת עיריית חיפה,[20] לאחר שסירב להתמודד על ראשות העיר.[21]
ספנות - משנת 1972 ניהל קווי ספנות בינלאומיים בחיפה. בשנת 1976 הקים את "איגוד חברות הספנות הישראליות" ועמד בראשו. בתקופת כהונתו ניהל מאבק נגד שביתות פראיות ויזם רפורמה מקיפה ביחסי העבודה בצי הסוחר.[22] כמו כן ייצג את ענף הספנות במשרדי הממשלה ובוועדות הכנסת. במהלך מלחמת יום הכיפורים גויס כיועץ למפקד חיל הים בנימין תלם. אראל אף הצטרף לספינות הטילים בעת הלחימה והתרשם מתוצאות בניין כוח ספינות סער שאותו הוביל.
משמאל לימין שר הביטחון יצחק רבין מנהל משרד הביטחון דוד עברי ומבקר מערכת הביטחון שלמה אראל, 1983.
שר הביטחון יצחק רבין במרכז, משמאל אלוף שלמה אראל, מימין אלוף חיים ארז ראש אגף אפסנאות.
תחביבים
העיסוק החביב על ארל במיוחד היה הפלגה במפרשיות. רכש יאכטה קטנה והפליג איתה בין נמלי הארץ ובמזרח הים התיכון. באוקטובר 1975 השתתף בתחרות גלשני רוח וזכה לפרס ראשון
שלמה אראל זוכה בפרס הראשון מידי יוסף אלמוגי ראש העיר חיפה, בתחרות גלשני רוח, אוקטובר 1975.
משפחה ושאירים
אראל היה נשוי לשרה, ממשפחת אשרוב, לזוג נולדו בן אהוד ובת גיליה. שרה אראל נפטרה ב-12 בפברואר 2013 ונקברה בהרצליה. שלמה אראל נפטר ב-19 בנובמבר 2018 ונקבר בטקס צבאי מלא בבית העלמין קריית שאול. בתו, גיליה אראל, שירתה בחיל הים והייתה כתבת "מערכות ים". במלחמת ששת הימים הצטרפה לאנשי יחידה 707 לתיעוד חיפוש המוקשים במצרי טיראן. גיליה נישאה לאלי גור וילדה שני בנים ובת. היא נפרדה מבעלה ובמרץ 2000 נרצחה גיליה על ידי בן זוג שניסתה להיפרד ממנו. בנו אהוד אראל, למד בבית הספר לקציני ים עכו במחזור י"א והמשיך בקורס חובלים. במהלך מלחמת ששת הימים הצטרף לפלגת הטרפדות 914. הוא המשיך בתפקידי פיקוד בחיל הים עד שפרש בדרגת אל"ם. ניהל את החברה לפיתוח חוף אילת ואחר כך את החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה, בעלת מרינה הרצליה.
^מימין לשמאל, עומדים: מנשה ליפשיץ, יהודה בן-צור, מנחם כהן, יחיאל שפירא, אליעזר דגן, יוסף רום. יושבים: יקותיאל נץ, אברהם תבור, אברהם בוצר, שלמה אראל, אברהם מייזל, בנימין נתיב.