רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה. (7 באוגוסט 2024)
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה. (7 באוגוסט 2024)
אלכסנדר הגדול החל את מסע כיבושיו נגד ממלכת פרס בשנת 334 לפני הספירה. לאחר חציית ההלספונטוס (מיצרי הדרדנלים) נתקל אלכסנדר בהתנגדות פרסית בקרב גרניקוס ויכול לה. כל שנת 334 והמחצית הראשונה של 333 הוקדשו לכיבוש ואבטחה של אסיה הקטנה. רוב הערים נכנעו ללא מאבק, אך אחדות מהן, דוגמת הליקרנסוס, התנגדו והיה צורך להטיל מצור (ראו מצור הליקרנסוס) על מנת לכבוש אותן.
לאחר הגעת תגבורת ממולדתו, עמדו לפני אלכסנדר שתי ברירות: להמשיך אל לב האימפריה הפרסית על מנת להתמודד עם דריווש בקרב גלוי, או להדרים לכיוון מצרים על מנת לכבוש את בסיסי הצי הפיניקי שבשירות הפרסים. בגלל נחיתותו המספרית בים (160 ספינות לעומת מספר כפול כמעט אצל הפיניקים) החליט אלכסנדר לכבוש את ערי החוף הפיניקיות, ולא להתמודד מולן בים.
בו בזמן ארגן דריווש את חילו, תוך כדי גיוס כוחות רבים מאזוריה השונים של פרס. כמעט כל שכירי החרב ששרדו אחרי המפלה בקרב גרניקוס השתתפו בקרב זה. דריווש לא שמע לעצת הגנרלים שהיו עמו וביקש להילחם באלכסנדר בהזדמנות הראשונה שתקרא לפניו. הגנרלים הזהירו אותו שלא יילחם באלכסנדר בשטח הררי, כי שטח זה ייטיב עם צבאו הקטן של אלכסנדר, ויקשה על הצבא הפרסי בכך שלא יאפשר לו לפרוס את מלוא כוחותיו. ייתכן ששיקולים נוספים הניעו את דריווש לאסור קרב על אלכסנדר: צבאו הגדול התקשה לספק את מזונו והיווה נטל כבד על האזורים בהם עבר. נוסף על כך, ייתכן שקשיי האספקה היוו שיקול נוסף בבחירת מקום הקרב. שיקול אחר נבע, כנראה, מיוהרה וביטחון בניצחון בגלל העדיפות הפרסית.
אלכסנדר לא ציפה להופעת הצבא הפרסי באזור ועבר דרך מעברי ההרים תוך השארת חלק מחייליו החולים מאחור בבית חולים שדה. בינתיים, דריווש הדביקו בראש צבא גדול. הפרסים גילו את בית חולים השדה המוקדוני וטבחו בחולים שהיו שם. כשנודע על כך לאלכסנדר, מיהר לשוב לאחור ושני הצבאות התנגשו בקרב מסודר.
הצבא הפרסי הורכב משני אלמנטים עיקריים: חיל רגלים וחיל פרשים. בגלל גודלה העצום של האימפריה הפרסית, הורכב הצבא מבני עמים שונים, שהיו חמושים בכלי נשק שונים, המקובלים באזורם הגאוגרפי. שתי הזרועות שיתפו פעולה זו עם זו, אולם חיל הפרשים נחשב ליוקרתי יותר, ובדרך כלל שירתו בו האצילים.
חיל הפרשים הפרסי היה גדול מאוד וחזק מאוד, והורכב מכל סוגי הפרשים, החל מהפרשים הכבדים וכלה באלו הקלים. נתיניה השונים של הממלכה האדירה סיפקו את סוגי הפרשים השונים, ששיתפו פעולה באופן יעיל למדי בשדה הקרב. החימוש העיקרי של הפרשים הפרסיים כלל חרבות, קשתות וחניתות.
חיל הרגלים הפרסי היה עצום בממדיו, אך לא היה יעיל במיוחד. רובו הגדול היה מורכב ממגויסי אד הוק, שלא קיבלו אימון כלשהו לפני הקרב, ואשר חימושם היה דל. שריונם היה עשוי מעור ובד ורק חלק מהצבא קיבל מגיני עץ קלים; בנוסף, המוטיבציה של מגויסי אד הוק להילחם, הייתה, מטבע הדברים, נמוכה יותר. יחד עם זאת, מספרם הרב היווה גורם חשוב והם יכולים היו להכריע את המערכה בעצם מספרם העצום. לבסוף, חימושם הקל התאים מאוד ללחימה בשטח הררי ומשובש. קרב איסוס התקיים על גדות נחל שזורם בין הרים טרשיים, כך שעם פיקוד נכון הרגלים הפרסים הרבים עשויים היו להוות גורם יעיל מאוד בצבא הפרסי.
יחד עם החי"ר המקומי שירתו בצבא הפרסי עשרות אלפי שכירי חרב, רובם ממוצא יווני. רב שכירי החרב היו רגלים כבדים ורובם ככולם היו הופליטים מעולים ומספרם הרב (כ-30,000 בקרב איסוס) היווה גורם חשוב בשיקולי הפיקוד הפרסי. שכירי החרב נודעו כלוחמים אמיצים ובעזרת החי"ר המקומי העשויים היו לעכב את המוקדונים די זמן על מנת לתת למספרם העדיף של הפרסים לעשות את שלו, ולהביא לניצחונו של דריווש השלישי.
הפיקוד הפרסי לקה במחלה של רוב הצבאות בעולם העתיק: המלך בתור ראש המדינה היה גם ראש הצבא בשדה הקרב. לפעמים, המלכים עסקו רוב חייהם בלוחמה ולא הייתה בכך בעיה מסוימת, במיוחד שכל יתר הצבאות סבלו מבעיה זו. המגרעת העיקרית בנוהל זה הייתה העדר פיקוד מקצועי ומסודר. הגנרלים לא היו עצמאיים בהחלטותיהם ודריווש נטה להתערב מאוד בכל מהלך העניינים. לכן, סילוקו משדה הקרב גרם להתמוטטות שרשרת הפיקוד.
בדומה לצבא הפרסי, גם הצבא המוקדוני הורכב משתי זרועות עיקריות: פרשים וחיל רגלים. בדומה לצבא הפרסי גם צבא זה הורכב מבני עמים שונים שנלחמו באמצעות כלי נשקם הם. שכירי חרב היו נפוצים, אם כי במספרים קטנים יותר מאשר בצבא הפרסי. בניגוד לצבא הפרסי, צבאו של אלכסנדר הורכב מוותיקי קרבות ולא היו בו מגויסי אד הוק בעלי מוטיבציית לחימה נמוכה. בנוסף לכך, היו בו בעלי ברית יוונים רבים, שתרמו חלק נכבד מהחי"ר הכבד ומעט פרשים מאיכות ירודה.
בדומה לפרסים, גם למוקדונים היו פרשים קלים וכבדים. הפרשים הכבדים, המוכרים בשם "הטיירוי", היו חמושים ברמחים ארוכים ומוגנים בשריון יעיל. הם נלחמו במערכים צפופים ומטרתם הייתה הבקעת המערך העוין בהסתערות רבתי. לצדם שירתו פרשים מתסליה, שחימושם כלל חניתות וחרבות, ואשר מיגונם היה דל יותר. יחד עמם שירתו גם פרשים קלים רבים. חלק מהפרשים הקלים באו מקרב שכירי חרב. פרשים מקרב שאר בעלי הברית יוונים היו קיימים במספרים מועטים ואיכותם הייתה ירודה.
החי"ר המוקדוני היה מורכב מפזטיירוי ששירתו בפלנקס, היפספיסטים שהיו יחידת חיל רגלים אליטיסטית ומחי"ר קל. הפלנקס המקדוני היה חמוש בסריסה - רומח ארוך מאוד (עד 6 מטרים) ונלחם בשורות צפופות. לצדם שירתו בעלי ברית יווניים שחימושם היה מקביל לשכירי החרב הפרסים. הפלנקס של בעלי הברית היה חמוש בחניתות קצרות יותר והיה יעיל פחות מהפלנקס המוקדוני. לצד היסודות הללו, שירתו בצבא המוקדוני תראקים רבים שתרמו את עיקר החי"ר הקל והחי"ר הבינוני. הפלטסטים (חי"ר בינוני) האגריאנים היו בין יחידות הפלטסטים הטובות ביותר בצבאו. שכירי חרב השלימו את חיל הרגלים עם קשתים מכרתים שהיו מפורסמים ביוון העתיקה בזכות כושרם הגבוה.
בניגוד לפרסים, החלוקה הפנימית של הצבא המוקדונית הייתה יעילה מאוד. גם צבא זה חולק לפי מסגרת אזורית, אך הייתה חלוקה פנימית ביחידות גדולות וביחידות גדולות מאוד (כמו הפלנקס והפרשים הכבדים) לחלוקה האזורית הייתה חשיבות פחותת ערך ושאפו ליצור יחידות משנה בעלות גודל אחיד. כל החלקים של הצבא המוקדוני עברו אימונים מקיפים ושיתוף הפעולה בין חיל הפרשים לחיל הרגלים היה ברמה גבוהה מאוד. האמון תרם גם למשמעת הצבא. אלכסנדר היה בטוח בכך שפקודותיו יבוצעו כלשונן ואף היה בכוחו לעצור הסתערות של אחד החלקים על מנת להושיט עזרה לחלק אחר (כמו בקרב גאוגמלה) מה שלא היה נכון לרוב הצבאות בתקופה זו.
הפיקוד המוקדוני היה יעיל מאוד ושרשרת הפיקוד הייתה מוגדרת היטב. אם אלכסנדר היה נהרג בקרב, הפיקוד היה עובר לפרמניון וגם לגנרל זה היה מחליף. כל זרועות הצבא היו נתונות לפיקודו של קצין בכיר וגם יחידות המשנה היו תחת פיקודם של קצינים מקצועיים. בצבא זה היו אפילו מש"קים שהורכבו מחיילים ותיקים (מש"קים היו גם אצל שכירי החרב היוונים אצל הפרסים).
שדה הקרב
המקורות הראשוניים לא מבהירים די הצורך את מיקומו המדויק של שדה הקרב, אך ניתן לומר בבטחה שהוא נמצא בדרומה של טורקיה המודרנית. שדה הקרב היה מישור קטן התחום על ידי הים ממערב ובהרים גבוהים ממזרח. במרכזו זרם נחל איתן בשם פינדרוס. הגדה הצפונית של הנחל הייתה בשליטה פרסית ואילו הגדה הדרומית הייתה שייכת לאלכסנדר. הדרכים לשדה הקרב עברו בהרים והיו מאוד לא נוחות לתנועה. הדרכים הצרות תרמו לגודל האסון שפקד את הפרסים בתבוסתם, כשהנסים נדרסו למוות על ידי פרשים בדרכים הצרות והעקלקלות.
לפני תחילת הקרב שלח דריווש את פרשיו וחלק ניכר מהחי"ר הקל (סך הכול כ-50,000 לוחמים) אל הגדה הדרומית של הנהר, והם תפסו עמדות באגף המזרחי הקיצוני בהרים. ככל הנראה מטרת הכוח הייתה אבטחת הפריסה של הצבא הפרסי ולא איום על הצבא המוקדוני, שכן ברגע שהפריסה הפרסית הסתיימה, רוב הכוח הזה נסוג אל עבר הגדה הפרסית ואילו הפרשים התמקמו באגף המערבי הקרוב אל הים, שכן השטח המישורי של האזור והתאים יותר ללוחמת פרשים מאשר השטח ההררי שהיה משובש מאוד וכמעט בלתי עביר לפרשים.
את מרכז הקו הפרסי תפסו הרגלים, בעיקר קרדקים ושכירי חרב יווניים, כאשר שכירי החרב במרכז והקרדקים משני צדיהם. האגף המזרחי נשען על ההרים ואבטחתו הייתה קלה ונועדה למנוע התקפה מצד רגלים כבדים של אלכסנדר הגדול. בקו השני הסתדרו המוני חיילים רגלים שלא נטלו חלק פעיל בלוחמה כי שדה הקרב היה צר מכדי להכיל את כולם בשורה ראשונה.
מוקדונים
בראותו את המערך הפרסי עם האגף המזרחי החלש, החליט אלכסנדר לרכז באגף זה את המאמץ העיקרי שלו. תנאי המעבר הקשים בשטח ההררי לא הרתיעו אותו, אלא להפך, הוא היה סבור שזה יהיה לטובתו כי הפרסים יופתעו מהתקפת פרשים מתוך שטח זה. בהתחלה הוא ריכז באותו אזור את כל פרשיו, אך משנוכח לדעת שהפרסים העבירו את כל חיל הפרשים שלהם לאגף המערבי, העביר גם הוא את פרשיו התסלים לאגף זה (בערך מחצית מהפרשים שעמדו לרשותו). הפרשים הכבדים התמקמו באגף המזרחי והיו נתונים לפיקודו הישיר. גם הפלסטסים האגריאנים עמדו לרשותו של אלכסנדר באגף המזרחי.
בנוסף לפרשים התסלים עמדו באגף המערבי גם פרשים מקרב בעלי הברית, אך הם היו נחותים יחסית לפרשים התסלים והפרשים הפרסיים. לצד הפרשים עמדו כמה יחידות פלסטסטים ובערך חצי מהפלנקס היה נתון לפיקוד של האגף השמאלי.
משמאל לפרשים עמדו ההיספסיסטים ואחריהם הפלנקס; הקו המוקדוני הסתיים בפרשים התסלים. האגף השמאלי היה נתון לפיקודו של הגנרל הוותיק פרמניון ששירת עוד את אביו של אלכסנדר, פיליפוס השני. בקצה המזרחי, מול המובלעת הפרסית, עמדו כוחות קלים שנועדו למנוע הפרעה מצד הכוח הזה. רוב החילות של בעלות הברית ניצבו בעתודה מאחורי הקו הראשון.
הקרב
שלב ההכרעה בקרב
הקרב החל בשעות הצהרים בהתקפת פרשים פרסית באגף שמאל של המוקדונים (הקרוב אל הים), כאשר שם ניצבו מולם הפרשים התסלים. הלחץ הפרסי היה כבד מאוד והאגף המוקדוני עמד להישבר. למזלו של אלכסנדר, פרמניון הצליח להפיח רוח קרב בגיסותיו והתסלים, בעזרת חיל הרגלים, הצליחו לייצב את המצב, למרות העדיפות המספרית המכרעת של הפרשים הפרסיים והאבדות הרבות שספגו.
במרכז, החל הפלנקס היווני לחצות את הנהר, אך נתקל בהתנגדות עיקשת בגדה השנייה ולא הצליח להבקיע את דרכו. ההופליטים השכירים של הפרסים ניצלו היטב את תנאי השטח והרמחים הארוכים של המוקדונים היו בעוכריהם. למרות זאת, הלחץ המוקדוני עשה את שלו וריתק את כל המרכז הפרסי למקומו ולא נתן לו אפשרות להחיש עזרה לנקודת ההבקעה מימין.
בחלק הקיצוני של האגף הימני נערך קרב מקומי קטן ולא משמעותי. עיקר המאמץ המוקדוני נועד לאבטח את האגף ולא לשבור את ההתנגדות הפרסית. הכוחות הפרסיים הקלים שהיו באותו מקום לא הצליחו לאיים על האגף הימני של אלכסנדר, וההתכתשות נותרה מקומית ולא השפיעה על מהלך הקרב.
באגף הימני, הוביל אלכסנדר את פרשיו דרך השטח הטרשי והמשובש שנחשב לבלתי עביר לפרשים בכלל ולפרשים כבדים בפרט. הסתערותו הפתיעה מאוד את הפרסים שהגנו על האגף בעזרת כוחות קלים שלא היו מצוידים להדיפת פרשים כבדים. ההיספיסטים והאגריאנים, כוחות העלית של הצבא המוקדוני, שהסתערו לצד הפרשים הכבדים תרמו מאוד להצלחת המאמץ המוקדוני על ידי תמיכה אקטיבית בפרשים הכבדים. השטח היה קשה מאוד לתנועה וללא תמיכה של החי"ר, ספק אם הפרשים הכבדים היו מצליחים לפלס לעצמם את הדרך בסבך הזה.
הקרדקים, שלא נתמכו בפרשים או ברגלים כבדים, לא עמדו בהתקפתם המשולבת של ההיספספיסטים והפרשים הכבדים. חזיתם נבקעה והם החלו לנוס לכל עבר. אלכסנדר שינה את כיוון ההתקפה והוביל את פרשיו הישר אל עבר דריווש. המלך הפרסי ניסה להתנגד, ואף פצע את אלכסנדר עצמו, אך משראה שאין סיכוי להחזיק בעמדה התחיל לנוס על נפשו. כל המרכז הפרסי התחיל להתמוטט כשהפלנקס לוחץ עליו מלפנים ואילו הפרשים עושים בו שמות באגף. תחת הלחץ הכפול ועם נפילת המורל עקב בריחת דריווש, התמוטט המרכז הפרסי. יחד עם זאת, הצליחו שכירי החרב היוונים של הצבא הפרסי לשמור על לכידות מסוימת, וחלק נכבד מהם הצליח להציל את עצמו מהטבח.
הפרסים שראו את מלכם במנוסתו החלו לנוס גם הם, אף שמצבם היה סביר ובאגף הקרוב אל הים אפילו היו בעמדת יתרון. דריווש לא הצליח לייצב חזית חדשה והנסיגה הפכה למנוסת בהלה. מי שלא נהרג על ידי המוקדונים שהחלו לדלוק אחרי הפרסים נדרס תחת רגלי הנסים. הטבח היה עצום. מי שהצליח לברוח לא חזר אל הפיקוד, אלא המשיך במנוסתו. הצבא הפרסי האדיר חדל מלהתקיים. רק הפרשים שמרו על לכידות מסוימת ואבדותיהם היו קלות יחסית לשאר הצבא (כ-1,000 עד 2,000 הרוגים).
אבדותיו של אלכסנדר היו קלות בהרבה והסתכמו בכמה מאות חללים, אשר רובם באו מקרב הפרשים.
הקרב הסתיים בתבוסה מוחלטת של הפרסים. מי שלא ברח - נטבח, ורק הפרשים שמרו על לכידות מספקת, הצליחו להגיע אל דריווש, והיו זמינים עבורו גם בקרב גאוגמלה. רוב שכירי החרב היוונים ששרדו את הקרב עזבו את דריווש וגויסו למבצע הפלישה ליוון שלא יצא אל הפועל. בסופו של דבר שכירי החרב התפזרו ולא היו זמינים בקרב המכריע בגאוגמלה. כל היתר אבדו. האובדן הכבד ביותר היה סילוקם של שכירי החרב היוונים מהזירה. היה זה הגיס היחיד שהיה שקול במידה מסיומת כנגד הפלנקס המוקדוני. כל הכבודה של הצבא הפרסי, כולל האוצר, נפלה בידיו של אלכסנדר. השלל היה כה עצום עד שהוא פתר את בעיות המימון של אלכסנדר, והיה בידו להחזיר את חובותיו ואף לגיס שכירי חרב נוספים. מנוסת הפרסים הייתה בהולה עד כדי כך שגם מרכבתו של דריווש נפלה בידיו של אלכסנדר. בעת ביזת מחנה הפרסים נפלו אמו, אשתו וילדיו של דריווש בשבי המוקדוני.
הקרב פתח את שערי ארץ ישראל ומצרים לצבאותיו של אלכסנדר הגדול. הרווח המידי היה הצעת דריווש לנהל משא ומתן לשלום, תוך הבטחה להעניק לאלכסנדר את כל מה שהוא הספיק לכבוש, את יד בתו, ופיצויי מלחמה בסך של 10,000 טלנטים (להשוואה, ההכנסה השנתית של ממלכת מוקדון הייתה כ-1,000 טלנטים). אלכסנדר דחה את גישושי השלום של דריווש והמשיך במערכה.
בטווח הארוך הקרב שבר את כח העמידה של חיל הרגלים הפרסי על ידי הבסת שכירי החרב היוונים. הניצחון אפשר לאלכסנדר ליישם את תוכניתו הישנה - כיבוש בסיסי הצי הפרסי מהיבשה בלי לסכן את ציו בקרב מול הצי העדיף של הפרסים. כל רצועת החוף של פיניקיה נפלה לידיו של אלכסנדר והפרסים לא היו יכולים לעשות דבר על מנת להושיט עזרה לנתיניהם הנצורים.
מקורות
המקורות לאלכסנדר הגדול
העדויות בנות הזמן המצויות כיום בידי החוקרים (המקורות הראשוניים) מקורם בצד המוקדוני. כך, למשל, היסטוריון המסע קלסיסתנס, המהווה מקור עשיר, תלמי ואחרים כמותם, משתייכים לצד המוקדוני. גם היסטוריונים בני העת העתיקה, שאינם בני הזמן וחיו מספר מאות שנים לאחר ההתרחשויות (מקורות שניוניים), משתייכים לאותו הצד. תיאור מפורט של הקרב ניתן למצוא אצל אריאנוס וכן גם אצל ההיסטוריון הרומי קורטיוס.
לא רק שהמקורות העתיקים, ראשוניים ושניוניים כאחד, המצויים בידינו נכתבו מהצד המוקדוני בלבד, הם גם נכתבו מנקודת מבט האוהדת את אלכסנדר (להוציא את קורטיוס). מכיוון שכך ההסתמכות הבלעדית על מקורות אלו עלולה ליצור תמונה מעוותת ופרו-מוקדונית.
קושי מיוחד הוא הערכת מספר הגיסות, בעיקר בצד הפרסי. ההערכות העתיקות נעות בין 250,000 ועד 600,000 חיילים. על אף קושי זה, ההערכות המודרניות הצנועות ביותר מציינות לפחות יתרון מספרי כפול של הפרסים לעומת המוקדונים. מספר החיילים המוקדונים מדויק יותר, בעיקר בגלל המידע המקיף אודות יחידות צבא זה והחומר הרב שקיים בנושא. גם המספרים הנקובים לעיל עשויים להיות קטנים עד כדי מחצית.
