המטה של קבוצת משימות החלל (STG) במרכז המחקר לנגלי של נאס"א בהמפטון, וירג'יניה שלט על בניין קבוצת משימות החלל ביוני 1961
קבוצת משימות החלל הייתה קבוצת עבודה של מהנדסים של נאס"א שנוצרה ב-1958, שהופקדה על ניהול תוכניות טיסות החלל האנושיות האמריקאיות. בראשותו של רוברט גילרות' ובסיסה במרכז המחקר לנגלי בהמפטון, וירג'יניה, קבוצה זו ניהלה את פרויקט מרקורי ותוכניות ההמשך. לאחר שהנשיא ג'ון קנדי הציב את המטרה בשנת 1961 לתוכנית אפולו - להנחית אדם על הירח ולהחזירו בבטחה לכדור הארץ, נאס"א התפתחה להיות ארגון גדול ונדרש מתקן חדש לביצוע תפקידה של קבוצת משימות החלל, קבוצה זו החליפה מיקום למרכז החלל המאויש (כיום מרכז החלל ג'ונסון), הממוקם ביוסטון, טקסס .
בשנים מאוחרות יותר, נעשה שימוש חוזר במונח " קבוצת משימות חלל" כדי להתייחס לוועדה אד-הוק שמונתה על ידי הנשיא להמליץ על תוכניות טיסה אנושית בחלל, בדרך כלל בראשות סגן הנשיא. לדוגמה, הנשיא ריצ'רד ניקסון מינה קבוצה כזו בפברואר 1969 כדי להתוות אסטרטגיה עתידית לטיסות חלל לאחר תקופת אפולו, בראשות סגן הנשיא ספירו טי אגניו . [1]
היסטוריה
בראש קבוצת משימות החלל, שנוצרה ב-5 בנובמבר 1958, עמד רוברט גילרות' . במקור, קבוצה זאת כללה 45 אנשים, כולל שמונה מזכירות ו"מחשבים", התואר המקצועי של נשים שהריצו חישובים במכונות הוספה מכניות. מתוך 37 המהנדסים שלה, 27 היו ממרכז המחקר לנגלי, ו-10 הוקצו ממרכז המחקר לואיס בקליבלנד, אוהיו. החברים המקוריים של הקבוצה כללו את צ'ארלס דונלן, סגנו של גילות'; מקס פאגט, ראש אגף הנדסה; צ'אק מתיוס, ראש תפעול הטיסה; כריס קראפט, גם במבצעי טיסה; וגלין לוני, שבגיל 21 היה החבר הצעיר ביותר בקבוצה. ראש המשרד לענייני ציבור היה ג'ון "שורטי" פאוורס .
בשנת 1959 הורחבה הקבוצה על ידי הוספת 32 מהנדסים מקנדה, כאשר הוסבו מפרויקט חץ אברו לאחר שבוטל.[2] המהנדסים החדשים הללו כללו את ג'ים צ'מברלין, ג'ורג' האריס, ג'ון הודג', אוון מיינרד, בריאן ארב, רודני רוז וטקווין רוברטס .[3]
לאחר שהנשיא ג'ון פ. קנדי הציב את היעד הלאומי ב-25 במאי 1961, להנחית אדם על הירח עד סוף שנות ה-60 ולהחזירו לכדור הארץ בבטחה, התברר למנהל נאס"א ג'יימס אי. ווב שהארגון הקיים יזדקק לכוח אדם ומתקנים גדולים בהרבה, ולמעשה מרכז ייעודי חדש של נאס"א, לניהול תוכניות טיסות חלל אנושיות בארצות הברית. ווב קיבל את אישור קנדי והקונגרס, ובאוגוסט 1961 מינה צוות לבחירת אתר למרכז החדש. ב-19 בספטמבר, ווב הכריז שמרכז החלל המאויש החדש (Manned Spacecraft Center - MSC) ייבנה ביוסטון, טקסס. האתר נתרם על ידי אוניברסיטת רייס. גילות' החל מיד במעבר של קבוצת המשימות שלו למרכז החדש, תוך שהוא מתכנן את ארגון הצוות שלו ואת המעבר שלו ליוסטון, תוך שימוש בשטחי משרדים ומתקן בדיקה מושכרים זמניים ב-12 אתרים בזמן שהמתקן החדש נבנה. עד ספטמבר 1962, הארגון הועבר ליוסטון והבנייה החלה, ולמעשה סימנה את סופה של קבוצת המשימות. מתקן MSC הושלם בספטמבר 1963.
שימוש חוזר בשם
חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי הוא חוק שנחקק בשנת 1958. חוק זה למעשה היווה את הקמתה של נאס"א, הנחה גם את נשיא ארצות הברית לעמוד בראש מועצת אווירונאוטיקה וחלל לאומית (לימים מועצת החלל הלאומית ), כולל מזכירי המדינה וההגנה, מנהל נאס"א, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, וכל חברים נוספים שהנשיא בחר למנות. על מועצה זו הוטלה המשימה של מתן המלצות על כיוון תוכניות החלל האזרחיות והצבאיות של ארצות הברית. מדי פעם מועצה זו כונתה "קבוצת משימות חלל". הנשיא ג'ון קנדי שכנע את הקונגרס לשנות את החוק על מנת לתת לו את הסמכות למנות את סגן הנשיא ליושב ראש המועצה במקומו. כאשר תוכנית אפולו הגיעה לשיאה ב-1969, הנשיא ריצ'רד מ. ניקסון הנחה את סגן הנשיא ספירו טי אגניו של "קבוצת משימות החלל" להמליץ על כיוון עתידי של תוכנית הטיסה האנושית בחלל של ארצות הברית. סגן הנשיא תמך בתוכנית שאפתנית למערכת תחבורה בחלל, הכוללת חלליות לשימוש חוזר, תחנות קבועות לכדור הארץ וירח, וטיסת אסטרונאוטים למאדים . עם זאת, ניקסון ידע שמצב הרוח בקונגרס האמריקני לא יאפשר מימון מסיבי בדומה לתוכנית אפולו, וקיצץ את התוכניות הללו רק לפיתוח מעבורת החלל, עם הקמת תחנת חלל במסלול כדור הארץ.
הערות שוליים
^Compton, W. David; Benson, Charles D. (1983), "Chapter 5: Years of Uncertainty, 1967-1969", Living and Working in Space: A History of Skylab, vol. SP-4208, Washington, D.C.: NASA, p. 101
