צביון אבוט (מכונה מבינדי; שם מדעי: Cephalophus spadixs) הוא מין אנטילופה בינונית יחסית לסוג צביון האנדמי לטנזניה. הוא התגלה בשנת 1888 ותואר מדעית לראשונה בשנת 1890; הוא קרוי על שם מגלהו ד"ר ויליאם אבוט שאסף את הדגימה הראשונה של המין בהר קילימנג'רו.[2] מין זה הוא בין הגדולים שבצביונים, ושייך לקבוצת "צביוני הענק" הכוללת מלבדו גם את צביון צהוב-גב, צביון ז'נטינק וצביון חום.[2]הוא דומה מאוד במבנה גופו ובצבעי פרוותו לצביון צהוב-גב, ועל כן נחשב במשך זמן רב אצל טקסונומים מסוימים כתת-מין שלו. אם מתעלמים מהשוני בממדי הגוף, לצביון אבוט יש דמיון רב גם לצביון שחור מכיוון ששניהם כהים ברוב הגוף ובהירים בפנים. עובדה מעניינת היא שבמשפחת האיילים יש מין אייל קטן הדומה לו מאוד בצבע בפרווה ובממדי הגוף - מונטיאק הציצית. שמו המדעי נגזר מיוונית ומלטינית כדלהלן: kephale = ראש, "lophus" = פסגה; - מתייחס לציצת השיער שבמצח הבולטת וגדולה במיוחד אצל מין זה. "spedixs" פירושו "חום אדמדם" ומתייחס לצבעי פרוותו[2] (אם כי פרוותו בעלת גוונים נוספים). צביון אבוט הוא מבין הנדירים שבצביונים לצד צביון אדרס וצביון ז'נטינק. בשל היותו בעל חיים לילי ואפלולי הפעיל בצורה חשאית, קשה מאוד לצפות בו בטבע וניתן ללמוד זאת מכך שהתמונות הראשונות שלו בטבע צולמו רק בשנת 2003 - כמעט 180 שנה לאחר גילויו.[3]
תיאור
לצביון אבוט זוג קרניים מפותחות וארוכות ביחס למינים אחרים,[2] ולהם מבנה אופייני ל"צביונים הענקיים": הקרן צומחת לכיוון מעלה בקו ישיר עם המצח ומתעגלת בעדינות לאחור כקשת, ודי נפוץ שהקרן תהיה ישרה לגמרי. מיקום הקרניים הוא במרכז המצח, סמוך לאוזניים ורחוק מן העיניים. הרווח בין הקרניים קטן יחסית, וזהה בין הבסיס לקצוות. למרות שגם קרניו בצורת חרוט (עבה בתחילה ודק בסוף), באופן יחסי הקרניים דקות לכל אורכן ללא עיבוי בולט בבסיס כפי שמצוי אצל צביונים קטנים יותר.[2] הקרניים חלקות ברובן לבד מאי אלו חריצים קטנים בבסיס; הן מסתיימות בשפיץ חד או מעוגל. צבע הקרניים הוא אפרפר כסוף או חלודה בהיר. הן לזכרים והן לנקבות קרניים, ושל הזכרים עשויות להיות ארוכות במעט.[2]
הפרווה של צביון אבוט קצרה ומבריקה,[2] ומורכבת משערות צפופות וזיפיות. צבע הפרווה הכללי הוא חום שוקולד או ערמוני כהה, כשאזור הגב ופלג הגוף האחורי נוטים להיות כהים יותר או אפילו שחרחרים.[2] הבטן והצלעות התחתונות נוטות לצבע חום חיוור יותר או עם גוון אדמדם. הצוואר לעומתן נוטה לגוון אפרפר צפחה או סגלגל, ולעיתים גוונים אלו נמצאים בכל חלקי הגוף. האזורים הבהירים העיקריים הם החזה, המפשעה והחלקים הפנימיים העליונים של הרגליים, שצבעם הוא אדמדם-צהבהב דהוי או כתום אפרסק;[3] שאר חלקי הרגליים בצבע זהה לגוף או שחור. לפרטים מסוימים עשוית להיות על הגב - סמוך ממש לעוקץ הזנב - קווצות שיער אפורות המזכירות מאוד את הכתם הצהוב שיש לצביון צהוב-גב,[2] מה שמעיד על קרבה גנטית רבה ביניהם. החלק העליון של הזנב שחרחר או זהה לצבע הגוף, והחלק התחתון לבנבן. הפרסות אפרפרות או שחרחרות.
צבע ראשו של צביון אבוט אפרפר בהיר עם גוון סגלגל[3] - לרוב משתנה בהתאם לצבע הצוואר ולעיתים קרובות בהיר במעט ממנו. סימוני הפנים של מין זה דלילים מאוד: יש כתם בצבע חום כהה בחלק הקדמי של המצח, "גבות" כתמתמות דהויות מעל העיניים, ולעיתים גם טבעת שחרחרה או אדמדמה סביב כל עין; שפתו התחתונה שחרחרה בניגוד לשפה העליונה שהיא לבנה עם נקודות חומות.[2] סימן ההיכר הבולט ביותר אצל צביון אבוט היא ציצת השיער הנמצאת בחלק האחורי של המצח הארוכה ביותר מבין מיני הצביונים, ולעיתים בשל אורכה היא כבר נשמטת ונכפפת לאחור ונראית ככרבולת.[2] ציצת השיער בולטת במיוחד על רקע הצבע האפרורי של הפנים בשל צבעה האדמדם ערמוני בוהק עד כתמתם או חום כהה. חלקה התחתון של הציצה עשוי להיות צהבהב. למרות שכאמור קרניו של צביון אבוט ארוכות יחסית לצביונים הקטנים, הן לרוב מוסתרות היטב בתוך הציצה הארוכה מלבד השפיצים, ולעיתים קרובות הן מכוסות לגמרי עד שניתן לטעות שהוא חסר קרניים.[2] בין העיניים לחוטם יש בכל צד בלוטת ריח גדולה ובולטת מאוד שנראית כיבלת של חזיר הבר, ובמרכזה נמצא חריץ שחור שדרכו יוצא הנוזל לחוץ. צבע האוזניים בחלק החיצוני הוא אפרפר-שחרחר ובצד הפנימי הן בצבע חום בהיר עם טבעת לבנה וכתמתמה סביב הקצוות.
לצביון אבוט מבנה גוף ארוך עגלגל ומוצק, עם צוואר עבה וקצר וראש גדול ומשולש.[2] אוזניו קצרות יחסית ומעוגלות, עיניו בינוניות, וחוטמו גדול ורחב כשל בקר. רגליו קצרות באופן יחסי לגופו אך ארוכות יותר משל המינים הקטנים, והאחוריות גבוהות במעט מהקדמיות. בשל כך גופו נראה תמיד בתנוחה שפופה, הבולטת במיוחד בעת האכילה. הלוע שלו גדול, רחב ועגלגל בדומה לשאר צביוני הענק, ועצמות הלסת והמצח שלו בולטות. זנבו קצרצר ומסתיים בציצת שיער עגלגלה, ופרסותיו קצרות, רחבות וחדות. לא ידוע על הבדלים בולטים בממדי הגוף בין הזכרים לנקבות.
מידות הגוף של צביון אבוט:[2][3] גובה הכתפיים: 75-65 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 140-100 ס"מ.
אורך הקרניים: 12-8 ס"מ.
אורך הזנב: 13-8 ס"מ.
משקל: 60-50 ק"ג.
צביון צהוב-גב (Cephalophus silvicultor) - קרובו של צביון אבוט, שנמצא גם בקבוצת צביוני הענק. הדמיון בין שניהם הוביל בעבר להחשבתו של צביון אבוט כתת-מין. לשני המינים יש מבנה גוף וראש דומים, וצביון צהוב-גב גדול יותר. סימני הזיהוי העיקריים ביניהם: לצביון צהוב-גב כשמו כתם גדול משולש בצבע זהוב-צהבהב על הגב, ואילו לצביון אבוט יש רק לעיתים קווצת שיער אפרפר וקטנה. לצביון צהוב-גב צבע הפרווה הכללי הוא חום שוקולד עמוק, ואילו פרוות צביון אבוט בהירה יותר. לצביון צהוב-גב הצוואר בצבע זהה לגוף עם ברק נחושת או חלודה, ואילו לצביון אבוט הצוואר בצבע אפרפר-סגלגל צפחה עם נטייה לכחלחל. לצביון צהוב-גב ציץ שיער קטן יחסית לעומת צביון אבוט, והוא בעל קרניים גדולות יותר. לצביון צהוב-גב כתם קרמי-בז' סביב הלוע עם שפתיים לבנות, בניגוד ללוע האפרפר יחסית של צביון אבוט. לצביון אבוט בית שחי ומפשעה אדמדמים-כתמתמים בהירים ואילו אצל צביון צהוב-גב הם כהים כשאר הגוף. צביון צהוב-גב נפוץ לכל אורך מערב ומרכז אפריקה, ואין לו חפיפה עם צביון אבוט. האקולוגיה של שניהם דומה ככל הנראה.
צביון שחור (Cephalophus niger), מין צביון קטן יחסית לצביון אבוט, שמזכיר אותו באופן חלוקת צבעי הפרווה - ראש בהיר וגוף כהה. מלבד מידות הגוף הוא נבדל בקלות מצביון אבוט: לצביון השחור ראש בצבע אדמדם ופרווה שחורה קטיפתית, בניגוד לפרווה החומה כהה-אדמונית של צביון אבוט והראש האפרפר. יש לו את הציץ הגדול ביותר בתת-המשפחה לאחר צביון אבוט, אך הוא אינו נכפף לאחור כאצל צביון אבוט. הלוע קטן וישר יותר. הצביון השחור חי במערב אפריקה והוא פעיל יום בעיקרו.
מונטיאק הציצית (Elaphodus cephalophus), מין אייל בגודל זהה לצביון אבוט, ובעל מבנה גוף, וצבעי פרווה דומים למדי. המראה הכללי שלו אפרורי ויש לו רגליים כהות יותר משאר הגוף וציץ שיער שמזכיר מאוד את הצביונים (ניתן להבחין בדמיון של השמות המדעיים). ניתן להבדיל ביניהם בקלות: למונטיאק הציצית יש קרניים קטנות למדי, ציץ שיער בצבע חום שוקולד, עיגולים לבנים סביב כל עין וחרטום רחב יותר. אוזניו משולשות ומסומנות בשחור לבן, בלוטות הריח שלו צמודות לעיניים, וזנבו קצר אמנם אך ללא ציצת שיער עגלגלה כשל הצביונים. סימן הזיהוי הבולט מכולם הוא שלמונטיאק יש זוג ניבים שבולטים מהשפה העליונה ונעדרים אצל הצביון. בדומה לצביון אבוט גם מונטיאק הציצית חי ביערות הררים סבוכים אם כי הוא פעיל יום, ותפוצתו היא במזרח אסיה.
צביון אבוט אנדמי למובלעות יער באזורים ההררים של טנזניה - בעיקר בשרשרת הרי ארק המזרחיים במרכז[4] וכן בבלוקי-ההרים הגעשיים: הר קילימנג'רו בצפון טנזניה, והר רונגוואה וההר הדרומי ברכס קיפנג'רס בדרום טנזניה.[4] הוא מצוי ב-7 אוכלוסיות מבודדות במחוזות הבאים: 3 בהרי אודזונגווה (מתוכם: 1 במערב-מרכז מחוז מורוגורו ו-2 בצפון מזרח ובמרכז-מזרח מחוז אירינג'ה), 1 בהרי אוסמבארה המערבים (צפון מערב מחוז טאנגה), 1 בהר רואנגווה ויער ליווינגסטון (בדרום מערב מחוז מביה), 1 בהר הדרומי (דרום מזרח מחוז נג'ומבה - סמוך לגבול עם מלאווי) ו-1 נוספת בהר קילימנג'רו (משתרעת על צפון מערב מחוז קילימנג'רו וצפון מזרח מחוז ארושה - סמוך לקניה). הצביון נעלם ככל הנראה מהרי אוסמבארה המזרחים (במחוז טאנגה), הרי אולוגורו והרי נגורו (במחוז מורוגורו) והרי פארה הצפונים (במחוז קילימנג'רו).[4]
בית גידולו של צביון אבוט הוא בעיקר יערות גשם-הררים ראשוניים וצפופים[4] בגבהים של 1,300 עד 2,700 מטר מעל פני הים, אם כי הוא נמצא גם לעיתים בגבהים של עד 4,000 מטר בקילימנג'רו, ובאזורים נמוכים מ-300 מטר בהרי אודזונגווה. בדרך כלל בית גידול אופטימלי כולל גם כרי דשא, קרחות יער קטנות וביצות.[4]למרות חיבתו ליערות ראשוניים עבותים הוא מצוי גם ביערות משניים, יערות במבוק, יערות שמופרעים על ידי פעילות אנושית, שולי יער, ולעיתים גם באזורי סבך גבוה ושטחי מרעה. מתצפיות עולה שצביון אבוט מעדיף בהרים מיוערים את המורדות הצפונים-מזרחים של ההר, ורצוי עם כיסוי קרקע נמוך של עשבים ושיחים (לא יותר מ-40 ס"מ).[2] הטמפרטורות בתחומי מחייתו נמוכות במקצת מהאקלים של מזרח אפריקה בשל בית גידולו הגבוה, וכמות המשקעים הממוצעת היא 2,000-500 מילימטר לשנה.
אקולוגיה
נוף בהרי אודזונגווה - אחת ממובלעות היער ההרריות במרכז-מזרח טנזניה שבהן מצוי צביון אבוט
אף על פי שצביון אבוט הוא מין גדול יחסית, מעט מאוד ידוע על ההרגלים וההתנהגות שלו בשל ביישניותו וזהירותו הרבה. על פי רוב התצפיות הוא כנראה יונק פעיל לילה,[2] המבלה את מרבית היום במנוחה בסבך היער הצפוף או בין השיחים. מרבית המצלמות הנסתרות שנפרסו ביערות מסוימים בטנזניה צילמו את צביון אבוט בעיקר בשעות הלילה - משעה 12 בלילה ועד לשעה 6:20, אם כי היו גם תצפיות נדירות יותר גם בשעות הערב המאוחרות.[2] רוב התצפיות והצילומים של צביון אבוט הם של פרט בודד - האופייני מאוד למיני הצביונים שנוטים לחיות בבדידות. במהלך שעות הפעילות צביון אבוט עובר דרך שבילים אלכסונים קבועים בצידי הגבעות, מה שעשוי להקל על הציידים ללוכדו.[4] צביון אבוט מצוי בעיקר ביערות עם סוגי העצים הבאים:[2] עצי פלום גויאנה (מסדרת המלפיגאים), עצי מיש (ממשפחת הקנאביים), עצי בומבאקס (ממשפחת החלמיתיים), עצי פיקוס (ממשפחת התותיים), עצי טאברנמונטנה (ממשפחת ההרדופיים), עצי טארנה (ממשפחת הפואתיים), עצי דארקנה (משפחת האספרגאים), עצי אנטוקליסטה (ממשפחת הערבזיים) ועצי מאקארנגה (ממשפחת החלבלוביים).
פריטי מזון שונים הנאכלים על ידי צביון אבוט.
נקבה אחת נצפתה סומרת את שערותיה האחוריות כאשר היא נסערת בדומה לצביון צהוב-גב,[2] מה שמשמש כנראה כאות אזהרה. בעת הבחנה בסכנה קרובה או רחוקה, צביון אבוט "יצלול" במהירות לתוך השיחים ויעלם, ולעיתים - באופן יוצא דופן - יקפוץ למים וישחה למקום מבטחים.[2] דווח שצביונים אלו עלולים להיות אגרסיביים ותוקפנים מאוד כאשר מצמידים אותם לפינה ללא יכולת להימלט.[2] הנמר האפריקאי הוא הטורף העיקרי של צביון אבוט בוגר, ופיתון סלעים אפריקני יטרוף בעיקר עופרים, למרות שהוא מסוגל להכניע גם צביון בוגר. העופרים גם נטרפים כנראה על ידי עיטי כתר.[4] בהרי אודזונגווה טורפים פוטנציאליים אחרים לבוגרים הם אריות וצבועים נקודים.[3]
תזונתו העיקרית של צביון אבוט מבוססת על פירות ועלים[2] שאותם לרוב הוא מלקט מקרקעית היער לאחר שהופלו מהעצים על ידי קופים וציפורים, והיא כוללת גם כמויות קטנות יותר של עשבים, שיחים, פרחים, שתילים ירוקים, שרכים וצמחייה ביצתית אחרת.[4] הוא צורך גם גידולים חקלאיים כבננות, בטטות, לוביה ומניהוט מצוי שננטעו או נזרעו בשולי היער.[2]ישנם תיעודים פחות נפוצים של אכילת עלי פרי דמוי-אפרסמון מסדרת האברשאים וטחב הגדל על סלעים שליד מפלי המים. באחד מהתצלומים הראשונים והידועים של צביון אבוט, נראה פרט בוגר מחזיק בפיו צפרדע[2] - כנראה ממשפחת הארטרולפתיים, מה שמצביע על כך שבדומה למינים אחרים גם צביון אבוט מעשיר את תזונתו בבעלי-חיים קטנים. צביון אבוט נדיר יחסית על פני הטווח שלו, וניתן ללמוד זאת מכך שאפילו בבית הגידול האופטימלי שלו בהרי אודזונגווה צפיפות האוכלוסייה היא רק 1.3 פרטים לכל קמ"ר. בבתי גידול פחות מתאימים הצפיפות נמוכה ביותר - 0.1 פרטים בלבד לקמ"ר.[4]
שום דבר לא ידוע על הרבייה של מין זה, אך ישנם דיווחים על עופרים שנמצאו בחודשי ספטמבר, ואוקטובר.[2] בהתחשב בסביבת יערות הגשם שבהם חיים צביוני אבוט, הם כנראה מסוגלים להתרבות לאורך כל שנה. ככל הנראה מרבית נתוני הרבייה שלו דומים לזה של צביון צהוב-גב:[2] הריון בסביבות 8-7 חודשים והמלטה של עופר יחיד השוהה למעלה משבוע בתוך הצמחייה הסבוכה. הגמילה מתרחשת כנראה לאחר 5 חודשים והבגרות לאחר סביבות 10 חודשים לנקבה ו-18-12 חודשים לזכר. תוחלת החיים לפי זה תהיה כנראה בסביבות ה-10 שנים.
איומים ושימור
בית גידול אופייני לצביון אבוט בהרי אוסמבארה המערביים (צפון מזרח טנזניה).
צביון אבוט מסווג על ידי IUCN תחת קטגורית השימור "סכנת הכחדה" (EN), בשל מספר פרטים נמוך המוגבל לאוכלוסיות קטנות מבודדות ומפוצלות אחת מהשנייה, צפיפות אוכלוסייה שנמוכה ביותר אפילו בבתי גידול מתאימים במיוחד, היכחדותו על ידי ציד בהרי ארק המזרחים מאזורים מסוימים שבהם תועד בעבר כהרי אוסמבארה המזרחים, הרי נגורו, הרי אולוגורו והרי פארה הצפונים, וכן משום שהוא הופך לנדיר יותר ויותר משנה לשנה.[4] מגמת אוכלוסייתו נמצאת כבר משנת 1988 בירידה.
האיום העיקרי והחמור כיום על מין זה הוא תפיסה על ידי מלכודות שנפרסות בתוך היער[4] - במיוחד בשבילי ההליכה הקבועים של הצביון, מה שעלול לגרום לירידת מספרים מהירה באותו אזור אפילו שלכאורה אין בו הפרעה אנושית כלל, ומלבד זאת גם לא ניתן לגלות את הצייד שפורש את המלכודות וחוזר אחת לכמה ימים. פרישת מלכודות מתרחשת ברמה נמוכה בעיקר בפארק הלאומי הרי אודזונגווה בגלל הגנה מסוימת שיש בו, ובאזורים אחרים כשמורת היערות התלולים באודזונגווה, ההר הדרומי ובהרי אוסמבארה המערבים תפישת במלכודות מתרחשת ברמות גבוהות יותר.[4] צביוני אבוט מושפעים גם מאובדן בית גידול על ידי פלישת מטעים חקלאיים או יישובים לשטחי היער שלהם וכמובן בירוא יערות.
בפארק הלאומי הרי אודזונגווה יש סיורים של פקחים נגד ציד בלתי חוקי, ובכל תחומי הפארק ניצול של בעלי חיים לכל סוגי המטרות אסור לחלוטין.[4] עם זאת כאמור, צביוני אבוט עדיין נתפסים במלכודות שנפרסות באין רואים - בעיקר ביער מוואניהאנה שבתוך הפארק. בכל הפארקים והשמורות אין למעשה ניהול אמיתי, ויוצא מן הכלל הוא הר קילימנג'רו, שרוב היערות שסביבו נכללו לאחרונה בפארק הלאומי שבו יש רמת הגנה טובה ומסודרת היטב.[4] ברכס קיפנג'רס הדרומי, ישנם ניסיונות להעסקת ציידים חסרי מקור תעסוקה אחר ביוזמות חינוך ושימור סביבתיים בתמורה להפסקת ציד, ויש בזה הצלחה מסוימת.[4] עם זאת מוקדם מדי לקבוע האם יהיה לזה השפעה חיובית משמעותית על מספרי האוכלוסיות של צביוני אבוט, וגם אם כן, על מנת לישם זאת גם באתרים אחרים פעולות שימור אלו דורשות סכומי כסף נכבדים.
ארגון השימור IUCN מציע לטנזניה מספר תוכניות שימור רציניות שישפרו את ההגנה של הצביונים:[4] 1. לכלול בפארק הלאומי אודזונגווה מספר יערות גדולים סביב הפארק שאינם מוגנים כיום, ובפרט מדרון אודזונגווה, יער ליונדו ויער מאטונדו. 2. לכלול את הר רואנגווה שבדרום טנזניה בתוך הפארק הלאומי קיטולו הסמוך. 3. אכיפת חוק חמורה יותר באזורים שאינם מוגנים כראוי כהרי אוסמבארה, היערות הדרומיים והרי אולוגורו (בהנחה שהוא עוד לא נעלם משם). 4. לתת הגנה מספקת לחיבורי יער קריטיים בין האוכלוסיות כמו מסדרון בוג'ינג'גילה שמקשר בין הר רואנגווה ליער ליווינגסטון בפארק הלאומי קיטולו.
אומדן האוכלוסייה העולמי לצביוני אבוט הוא ככל הנראה פחות מ-1,500 פרטים נכון לשנת 2008.[3]
_-_%D7%90%D7%99%D7%95%D7%A8_%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9-%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D.%D7%90%D7%9C.png)
.jpg)
_(18230369452).jpg)
.jpg)