PROFILPELAJAR.COM

פלסטין: שלום ולא אפרטהייד
Palestine: Peace, Not Apartheid
מידע כללי
מאת	ג'ימי קרטר
שפת המקור	אנגלית
סוגה	ספר עיון, פוליטיקה
נושא	מדע המדינה
הוצאה
הוצאה	סיימון אנד שוסטר
הוצאה בשפת המקור	סיימון אנד שוסטר
תאריך הוצאה	2006
הוצאה בעברית
תרגום	לא תורגם
סדרה
הספר הבא	We Can Have Peace in the Holy Land

פלסטין: שלום ולא אפרטהייד (באנגלית: Palestine: Peace, Not Apartheid) הוא ספר שנכתב על ידי נשיא ארצות הברית ה-39 וחתן פרס נובל לשלום ג'ימי קרטר. הספר יצא לאור בהוצאת "סיימון אנד שוסטר" בנובמבר 2006, והגיע לראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

בתקופת נשיאותו אירח קרטר את שיחות השלום בין ישראל ומצרים, שהובילו להסכם שלום בין שתי המדינות. בספרו טוען קרטר ששליטתה המתמשכת של ישראל בשטחים הפלסטיניים ומדיניות ההתנחלויות היו המכשולים העיקריים להסכם שלום כולל במזרח התיכון. כמו כן טוען קרטר כי ממשלת ישראל נוקטת במדיניות של אפרטהייד כלפי הפלסטינים. נקודות מבט אלו עוררו ביקורת רבה. קרטר הגן על ספרו והשיב כי התגובות לספרו "בעולם האמיתי ... היו חיוביות באופן גורף."

עיקרי הספר

חלק מעיקרי הספר מוצגים להלן באמצעות ציטוטים מתורגמים ממנו.

"המטרה האולטימטיבית"

"המטרה האולטימטיבית של ספר זה היא להציג עובדות על המזרח התיכון שלרוב אינן מוכרות באמריקה, כדי לעודד דיון ולעזור לחדש את שיחות השלום (שמוקפאות כבר שש שנים) שיוכלו להוביל לשלום קבע בין ישראל לשכנותיה. תקווה נוספת היא שיהודי ארצות הברית ואמריקאים אחרים המזדהים עם מטרה זו יקבלו תמריץ להביע את דעתם, אפילו בפומבי, ואולי כעמדה משותפת. הייתי שמח לעזור במאמץ זה."

תזה: כיצד להשיג "שלום קבע במזרח התיכון"

לפי קרטר ישנם "שני מכשולים הקשורים לשלום קבע במזרח התיכון":

חלק מהישראלים מאמין שיש לו זכות להפקיע קרקע פלסטינית ולהתיישב בה, ומנסה להצדיק את השעבוד והרדיפה המתמשכים של הפלסטינים, דבר המתבטא אצלם בזעם וייאוש.
חלק מהפלסטינים מעריץ מחבלים מתאבדים ומתייחס אליהם כאל קדושים, העתידים לקבל את גמולם בגן העדן. הם רואים רצח של ישראלים כניצחון פלסטיני.

בפרק הסיכום של הספר קרטר קורא לחדש את תהליך השלום כדי לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אותו הוא מכנה "טרגדיה מתמשכת", בהתבסס על שלוש "דרישות מפתח" הבאות:

ביטחונה של ישראל חייב להיות מובטח.
יש לסיים את הדיונים הפנימיים בתוך ישראל על מנת להגדיר את גבולות הקבע החוקיים של מדינת ישראל.
יש לכבד את הריבונות של כל המדינות במזרח התיכון בהתאם לגבולות הבינלאומיים שנקבעו.

ההקבלה למשטר האפרטהייד

מבקרים רבים מחו על ההקבלה בין מדיניות ישראל בשטחים לבין משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

קרטר התייחס לשימוש במילה "אפרטהייד" בכותרת הספר, ואמר: "הספר הוא לא על ישראל. הספר לא קשור למה שקורה בתוך ישראל, שהיא דמוקרטיה נפלאה, אתה יודע, שבה לכולם מובטח שוויון זכויות ושיש בה, על פי החוק, את אותן אפשרויות לישראלים ערבים וליהודים. רוב המחלוקות התעוררו מכיוון שאנשים מניחים שהספר הוא על ישראל. הוא לא."

בריאיון ל-CNN אמר: "מעולם לא טענתי שיש אפרטהייד בישראל, או שמה שקורה בגדה המערבית מבוסס על גזענות."

"כמה נקודות עיקריות"

במאמר שקרטר פרסם בהבוסטון גלוב ב-20 בדצמבר 2006, הוא מסכם "כמה נקודות עיקריות בספר":

מקרי מוות רבים של אזרחים חפים מפשע התרחשו בשני הצדדים, ויש לחדול מכל האלימות והטרור.
במשך 39 שנים ישראל כבשה והחרימה אדמות פלסטיניות, והקימה מאות התנחלויות.
הפלסטינים חיים תחת דיכוי, ולעיתים קרובות מורחקים מבתיהם לשעבר, אדמותיהם ומקומות הפולחן שלהם. קיימת מדיניות הפרדה בין מתנחלים ישראליים לפלסטינים, וכן קיימת מערכת מורכבת של היתרי כניסה לפלסטינים המעוניינים לעבור במחסומים הרבים שישראל הקימה.
גדר הפרדה עצומה ומפותלת נבנתה באזורים המאוכלסים בגדה המערבית, חלקים נרחבים ממנה על שדות ושטחים של משפחות ערביות, בתוואי שנועד בבירור לתפוס עוד שטחים ולהגן על ההתנחלויות הישראליות.
בשילוב עם גדר ההפרדה, השליטה הישראלית בבקעת הירדן משאירה לפלסטינים שטח מצומק ומפוצל. רצועת עזה מוקפת גדר דומה שיש בה רק שני שערים, הנשלטים על ידי ישראל. תושבי עזה חיים בצפיפות, ללא גישה חופשית לעולם החיצון דרך האוויר, הים או היבשה.
מהעם הפלסטיני נמנעים תנאי מחיה בסיסיים בגלל הגבלות כלכליות שהוטלו על ידי ישראל וארצות הברית, לאחר ש-42 אחוז מהם הצביעו בבחירות עבור מועמדי החמאס. מורים, אחיות, שוטרים, כבאים ועובדים אחרים לא קיבלו משכורות, ועל פי האו"ם אספקת המזון לעזה לאלה דומה לזו של המשפחות העניות ביותר באפריקה שמדרום לסהרה. כמחצית מהמשפחות מקבלות רק ארוחה אחת ביום.
מחמוד עבאס ניסה לנהל משא ומתן עם ישראל במשך שש שנים, ללא הצלחה. מנהיגי חמאס תמכו במשא ומתן, והבטיחו שיכבדו כל תוצאה שתאושר במשאל עם בקרב הפלסטינים.
החלטות האו"ם, הסכמי קמפ דייוויד משנת 1978, הסכמי אוסלו משנת 1993, המדיניות הרשמית של ארצות הברית ומפת הדרכים הבינלאומית לשלום - כל אלה מבוססים על ההנחה שישראל תיסוג מהשטחים הכבושים. כמו כן, הפלסטינים חייבים לקבל את אותה ההתחייבות שנוסחה על ידי 23 מדינות ערביות בשנת 2002 (יוזמת השלום הערבית): להכיר בזכותה של ישראל לחיות בשלום בתוך גבולותיה החוקיים. אלה הם שני המפתחות לשלום.

תגובות ופרשנויות

הספר "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד" התקבל בתגובות מעורבות. על פי ג'ולי בוסמן, שסיקרה את הביקורות בניו יורק טיימס, השימוש במילה "אפרטהייד" בכותרת הספר גרמה להקצנה בביקורות. חלק מהמבקרים, ובהם גם בכירים במפלגה הדמוקרטית ובארגוני יהודים אמריקאים, פירשו את הכותרת כטענה לפיה יש אפרטהייד בישראל, טענה שלדבריהם מסכסכת ובלתי מבוססת.

טוני קארון, עורך בכיר בטיים מגזין ובעברו פעיל נגד אפרטהייד, אמר: "ג'ימי קרטר היה חייב לכתוב את הספר הזה, דווקא בגלל שהחיים וההיסטוריה של הפלסטינים לא מקבלים מספיק תשומת לב בשיח האמריקאי. השימוש במילה אפרטהייד תקף מבחינה מוסרית, ויתרה מזו, הוא חיוני משום שהוא מנער את קהות החושים המוסרית המאפשרת לליברלים רבים לתרץ את הזוועה היומיומית שניתכת על הפלסטינים בגדה המערבית וברצועה עזה".

הנשיא לשעבר ביל קלינטון כתב מכתב קצר ליו"ר הוועד היהודי-אמריקני, הודה לו על מאמרי הביקורת על הספר ושיבח את ניסיונותיו של דניס רוס ללבן את טענותיו של קרטר בספר בנושא ועידת קמפ דייוויד (2000).

חלק מהמבקרים טענו שקרטר חצה את קו האנטישמיות. אברהם פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה, אמר כי קרטר אינו אנטישמי או גזען, אבל הוא "עוסק באנטישמיות" בספר. איתן ברונר טען כי יש בספר "הגזמות" הגובלות באנטישמיות.

מבקרים אחרים שיבחו את קרטר על גישתו הכנה, לדבריהם, לסכסוך הישראלי-פלסטיני. יוסי ביילין ושולמית אלוני כתבו שביקורתו של קרטר על מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים משקפת את עמדתם של ישראלים רבים. גם נורמן פינקלשטיין הגן על הניתוח של קרטר בספר.

תגובתו של קרטר לביקורת על הספר

קרטר הגיב לביקורות על הספר, במאמר שפורסם בלוס אנג'לס טיימס ולאחר מכן בגרדיאן ובעיתונים נוספים. בתגובתו כתב: "הביקורות בתקשורת נכתבו בעיקר על ידי נציגים של ארגונים יהודיים שבדרך כלל לא ביקרו בשטחים הכבושים, והביקורת העיקרית שלהם היא שהספר הוא אנטי-ישראלי. גם שני חברי קונגרס טענו כך. למשל, ננסי פלוסי פרסמה הצהרה (לפני שהספר יצא לאור) בה אמרה שהוא "לא מייצג את גישת המפלגה הדמוקרטית לישראל." בחלק מהביקורות קראו לי "אנטישמי", ואחרים טענו שיש בספר שקרים ועיוותים.

בעולם האמיתי, לעומת זאת, התגובה הייתה חיובית באופן גורף. חתמתי על ספריי בחמש חנויות, עם יותר מ-1,000 קונים בכל אחת מהן. קיבלתי הערה אחת שלילית - מישהו טען כי אני בוגד. אני מוטרד מכך שהצעתי לדבר על הספר, בחינם, באוניברסיטאות וקמפוסים, ולענות על שאלות מסטודנטים ומרצים, והצעותיי נדחו. קיבלתי עידוד ממנהיגים יהודים וחברי קונגרס שהודו לי באופן פרטי על הצגת עובדות ורעיונות חדשים בספר."

הוא גם כתב מאמר בשם "מכתב לאזרחים היהודים באמריקה" בו הסביר את השימוש במונח "אפרטהייד" ודן בבעיית הטרור בישראל.

בתגובה לטענות של קנת ו' שטיין ושל אלן דרשוביץ על טעויות ואי-דיוקים בספר, הגן קרטר על הדרך בה מוצגים הדברים בספרו בטענה שעובדי מרכז קרטר וכן גורמים נוספים בדקו ואימתו את כל העובדות בספר.

דיונים ציבוריים אודות הספר

לאחר פרסום הספר יצא קרטר למסע נאומים באוניברסיטאות וקמפוסים בארצות הברית, בהם דן על הספר וענה לשאלות. הבמאי ג'ונתן דמי התלווה לנאומיו, והם שימשו בסיס לסרט התיעודי "האיש מהמישורים" ("Man from Plains") אותו הפיק.

בנאומיו אמר קרטר כי דיונים בנושאים הקשורים לישראל מוצנעים בתקשורת האמריקאית על ידי שתדלנים של הלובי הישראלי בארצות הברית: "נושאים שנויים במחלוקת הנוגעים לפלסטין והדרך לשלום בישראל זוכים לדיון אינטנסיבי בין ישראלים ובמדינות אחרות בעולם - אבל לא בארצות הברית. קיים חשש ממתיחת ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל, בגלל מאמצי שתדלנות חריגים של איפא"ק." הוא אמר כי הוא מקווה שהספר יעודד דיונים בתקשורת וימוטט את "הקיר הבלתי-חדיר" שמונע מאזרחי ארצות הברית לראות את מצוקתם של הפלסטינים.

הביקור באוניברסיטת ברנדייס

אוניברסיטת ברנדייס, המזוהה עם הקהילה היהודית של מסצ'וסטס, הזמינה את קרטר לשאת דברים על הספר בדצמבר 2006. בתחילה תוכנן עימות בין קרטר לבין אלן דרשוביץ, אך קרטר סירב לעימות, ונשא דברים בפני חברי הסגל ב-23 בינואר 2007.

לאחר העימות נפגש גם דרשוביץ עם חברי הסגל, וטען כי הנשיא לשעבר מציג את המצב בצורה פשטנית ובטון פייסני.

הביקור באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון

ב-8 במרץ 2007 אירחה אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ביקור של קרטר שבמהלכו התקיים דיון על ספרו. באירוע, קבוצה של סטודנטים יהודים מארגון הלל השתלטה על המיקרופונים ומנעה מסטודנטים אחרים לשאול שאלות. הם שאלו את קרטר שאלות שהוכנו מראש על ידי דברה ליפשטדט, ובהן השאלה אם תרומות ממשפחת המלוכה הסעודית למרכז קרטר גרמו לכך שהוא נמנע מלמתוח ביקורת על הפרת זכויות האדם בערב הסעודית.

חרף תגובות הסטודנטים, נאומו של קרטר זכה לתשואות ולמחיאות כפיים ארוכות. קרטר הגן על ספרו, ובתשובה לשאלה ענה: "אני לא מאשים את ישראל בגזענות ולא מדבר על יחסה לערביי ישראל. אני מגדיר אפרטהייד בזהירות רבה בספר, כהפרדה שעם אחד כופה על אנשיו של עם אחר, על אדמתם."