פיזור אוכלוסין היא שיטה בה נוקטות ממשלות לפזר את האוכלוסייה בתחומי השיפוט שלהן. זאת על מנת למנוע ריכוזיות יתר של אוכלוסייתן בערים הגדולות.
לעיתים אף מוקמת עיר בירה (כמו ברזיליה) או מאומצת עיר קיימת, שולית יחסית, בשביל לעודד את פיזור האוכלוסין. הרעיון מאחורי תהליך זה הוא שהתעסוקה בעיר בירה מסופקת במידה רבה על ידי הממשלה ולכן יש לה שליטה רבה יחסית בתהליך. לא תמיד הניסיון הזה מצליח, ולעיתים נוצר מצב בו הבירה החדשה לא מצליחה למשוך אוכלוסייה.
אמצעים לפיזור אוכלוסין
- הגליה באכיפה - אמצעי אשר היה קיים בעבר ובו העבירו אוכלוסיות בכוח. כפי שנעשה בברית המועצות כדי ליישב את סיביר.
- עידוד על ידי תמריצים ליחידים, דוגמת מענקי קרקעות ותמריצים לחברות על מנת שיקימו מפעלים באזורים מסוימים תמורת הטבות מס ומענקים.
- הקמת מפעלים ומוסדות ממשלתיים באזורים מרוחקים.
בעיות כתוצאה מפיזור אוכלוסין
פיזור האוכלוסין יצר מספר בעיות. בעיה מרכזית גלובלית היא ריחוק ממוקדי תעסוקה, כאשר ברוב המקומות בו נעשה הפיזור, אין את היצע התעסוקה אותו יש מהאזורים המרכזיים של המדינה. במקרים רבים אזורים דלילי אוכלוסייה נמצאים במקומות בהם האקלים קשה, שמקשה על תושבים להישאר.
בעיה נוספת היא שבעקבות התפתחויות טכנולוגיות, והגלובליזציה כמות כוח האדם הצריכה לעבוד בחקלאות ובתעשייה, ענפים שהיוו את עיקר הפרנסה באזורים דלילי אוכלוסין, הופחתה משמעותית במערב החל משנות השמונים של המאה ה-20, לעומת זאת גדל הצורך בענף השירותים בו יש יתרון לגודל, ולכוח אדם בחברות בינלאומיות, המעדיפות להתמקם במטרופולינים גדולים הנגישים לנמלי תעופה וים.
פיזור אוכלוסין במדינת ישראל
מדינת ישראל נקטה במשך כל שנות קיומה במדיניות פיזור אוכלוסין. ציון הדרך העיקרי בהתווית מדיניות זו היה 'תוכנית שרון' - 'תכנון פיזי לישראל' - משנת 1951. בתוכנית זו ניסח האדריכל אריה שרון את עקרונות פיזור האוכלוסין במדינה הצעירה, והגה את הקמת הערים הבינוניות בפריפריה, ואת היישובים הכפריים סביבן. תוכנית זו גובשה כאשר ישראל הייתה מדינה שעיקר אוכלוסייתה חייתה בערים הגדולות.
הקמת היישובים היוותה ציר מרכזי בהגשמת רעיונות הציונות והחלוציות מראשית המאה, ולאחר קום המדינה נוצר צורך דחוף להגן על המרחב מפני פלישת צבאות ערב. כמו כן בעזרת הפניית העולים החדשים ליישובי הגבול לאחר קום המדינה נעשה ניסיון לשנות את המאזן הדמוגרפי בפריפריה לטובת היהודים. החלטות פיזור האוכלוסין, שהיו נכונות בשעתן, הביאו למצב בו מדינת ישראל מחזיקה בשיא של מספר יישובים ביחס לאוכלוסייה.
המשך המגמה
החל משנות ה-70 הרצון של אנשי מעמד הביניים לגור בסביבה כפרית, הביאה לניתוב על ידי הממשלות השונות לאזורים הפריפריאליים שבהם לא נפתרו בעיות הביטחון והדמוגרפיה כדוגמת המצפים בגליל. יישובים אלה הם יישובים קהילתיים.
לאור העלויות הגבוהות בהקמת תשתיות ליישובים חדשים, מערכת התכנון דרך תמ"א 35 הביעה עמדה ברורה נגד פיתוח שאינו צמוד לפיתוח קיים ("צמוד דופן"), נגד פיתוח צמוד קרקע, ונגד פיתוח יישובים חדשים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
