בדומה לקביעת קו התאריך הבינלאומי הסכימו מרבית הפוסקים שגם בהלכה חייב להיות מקום בעולם שיהיה מרכז העולם ומשם יטה קו התאריך על פי ההלכה, וכפי שכותב רבי יהודה הלוי, בספר "הכוזרי": ”ואין להמלט ממקום משותף שבו תהיה תחלת מזרחו ואחרית מערבו” (כוזרי, מאמר שני, פסקה כ'). הפוסקים נחלקו בשאלה היכן מיקומו של קו דמיוני זה. דעות שונות הועלו בעניין, אולם עד סוף המאה ה-19 הדיון היה תאורטי שכן יהודים לא ישבו באזורים שנמצאו באזור שבין קווי התאריך האפשריים על פי הדעות השונות.
קוֹבה נמצאת 100° מזרחה לארץ ישראל (135° מזרח לגריניץ'). נתגלעה מחלוקת בין הסוברים שקו התאריך היהודי נמצא 90° מירושלים, שאז השבת בקובה חלה כאשר בארץ ישראל כבר יום ראשון (מאחר שקובה נמצאת אחרי קו התאריך היהודי, וממילא עוברת ליום הבא), לבין הסוברים שקו התאריך היהודי הוא 180° מארץ ישראל, ולשיטתם יוצא שביפן חל יום השבת שש שעות מוקדם יותר באותו יום כמו בארץ ישראל (בדומה לשיטת קו התאריך הבינלאומי, שהוא 180° מזרחה לגריניץ').
בתקופת שהותם בקובה נתעוררה השאלה על ידי תלמידי הישיבות, שידעו שיש מחלוקת בין הראשונים על זמן שמירת השבת במקומות שונים ביפן. הקהילה היהודית המקומית שמרה את השבת בשבת, אך היו שהתנגדו לנהוג כמנהג המקום השנוי במחלוקת הלכתית. השאלה נשלחה אל גדולי הרבנים באותה התקופה.
עוד לפני יציאת התלמידים מווילנה, שאלו את הגרי"ז מבריסק ששהה בעיר מה לעשות עם שמירת השבת. הגרי"ז ענה שמאחר שרבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה לא הכריע בסוגיה בנימוק שאינו יכול להכריע בין שני ראשונים, לא יוכל גם הוא לתת תשובה החלטית, והפנה אותם אל הרב שמחה זליג ריגר. הרב ריגר, שהיה אב"ד בריסק, כתב שתי תשובות בעניין[1] ונטה לדעת בעל המאור כי השבת שם הוא ביום שמקובל כיום ראשון, אך מכיוון שהתקבל במקום לנהוג שבת ביום שמקובל כשבת, קבע כי יש לסמוך על זה לדינים דרבנן, אך להימנע מעשיית איסורים דאורייתא גם ביום ראשון. כמו כן יש לברך ביום ראשון "גוט שבת" (שבת שלום), ובכך לצאת ידי חובת קידוש השבת, לפי דעת רבי עקיבא איגר.
האדמו"ר מאמשינוב, שהיה ממנהיגי הציבור הדתי אז ביפן, פעל רבות על מנת להשפיע על ציבור שומרי המצוות ביפן לנהוג בדעה אחת מחמת איסור לא תתגודדו (איסור יצירת סיעות ומחלוקות בתוך עם ישראל).
בתחילה נהגו רוב היהודים ביפן על פי פסקו של הרב ריגר. האדמו"ר מאמשינוב אמר שאינו מרגיש את קדושת השבת ביום ראשון, והרב יחזקאל לוינשטיין, משגיחישיבת מיר, אמר על המצב הקיים את מאמר הגמרא "אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים"[2]. הרב מנחם מנדל זקס, חתנו של החפץ חיים, פסק אף הוא לשמור את השבת כרגיל ולהימנע ממלאכה ביום ראשון.
יום כיפור
השאלה התעוררה ביתר שאת בקיץה'תש"א, כאשר נתעורר הספק באיזה יום צריך לצום את צום יום כיפור. מכתבים נשלחו לרבנים שונים ברחבי העולם, ובהם האמרי אמת מגור, ששלח את בנו, רבי ישראל אלתר הבית ישראל מחסידות גור, אל הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי שיפסוק בנושא. הוא פסק שיש לשמור את השבת בשבת כמנהג המקום. מעורבות מפתיעה הייתה של רבי שלמה גולדמן אדמו"ר חסידות זוועהיל, שבהיותו בירושלים פסק שיש לשמור את השבת בשבת, שכן בהלכות אלו אנו סוברים כדעת הרמב"ם, ופעל רבות שכך יתקבל. האדמו"ר אף שלח בשליחות מיוחדת את הרב מאיר צבי ברגמן - מקורבו ובן ביתו של החזון איש - כדי לשכנעו בנושא. גם הרב דוד שפירא, מרבני ירושלים, מחבר הספר בני ציון, שהיה בקיא בנושאים אלו, פסק שיש לשמור את השבת בשבת ואת יום כיפור כמנהג המקום.
כשהתעוררה השאלה בתחילתה, כתב החזון איש אל הרב איסר זלמן מלצר שאינו רוצה להתערב בנושא זה. תלמידי ישיבת מיר פנו אל רבם, ראש הישיבהאליעזר יהודה פינקל, שלא גלה עימם ליפן אלא התיישב בארץ ישראל לפני המלחמה, והלה פנה אל הגרי"ז, ששהה כבר בירושלים אך לא רצה שוב לפסוק בנושא. הרב פינקל פנה אל החזון איש, שפסק שיש לשמור שבת ביום ראשון המקומי. החזון איש היה תקיף מאוד בדעתו זו ולא רצה לזוז ממנה גם לאחר שרוב רבני ירושלים לא פסקו כמוהו, אף על פי שגם ידידו הרב מלצר ניסה להניאו מדעתו. הוא אף חיבר את קונטרס י"ח שעות כתשובה לחיבורו של הרב יחיאל מיכל טוקצינסקיהיומם בכדור הארץ[3]. כשקיבלו ביפן את תשובתו של החזון איש, מיד שבתו תלמידי ישיבת מיר ביום ראשון, ומסופר שלאחר קבלת התשובה, נכנס בליל שבת המשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין לישיבה, דפק על הבימה ופתח בתפילת "והוא רחום" (תפילת יום חול).
החזון אי"ש לא הסכים לפשרה זו, באומרו שיש מצווה לאכול בערב יום כיפור, והם לא יצאו ידי חובת שני הימים. במברק ששלח לתלמידי הישיבה ביפן כתב:
אחים יקרים, אכלו ביום הרביעי וצומו תענית יום כיפור ביום החמישי ואל תחושו לשום דבר.
רבי יצחק זאב סולובייצ'יק צידד בפסיקתו של החזון אי"ש, על פי קבלה מאביו רבי חיים סולובייצ'יק, עם זאת הוא לא הסכים לחתום על פסיקה זו שכן חשש שיהיו מי שיחמירו עם עצמם ויצומו יומיים, וכך יגיעו לחשש של איסור פיקוח נפש, דבר שהחמירו בו מאוד בבית בריסק.
אחרית המחלוקת
בפועל נהגו רוב התלמידים כהחלטת הרבנים על פי דברי הרב הרצוג. אך היו יחידים שצמו יומיים, והיו אף שצמו חמישים שעות ברצף[5].[דרושה הבהרה]
