חזונאישניקים

שורשים, סיווג והנהגה
זרם	יהדות אורתודוקסית
מקום ייסוד	ישראל
תאריך ייסוד	1953
ארגונים ופעילות
מרכז	בני ברק

חוג חזון איש (בעגה החרדית: חזונאישניקים) הוא קבוצה בציבור החרדי ליטאי הפוסקת ומדגישה את ההליכה בדרכו של החזון איש, הרב אברהם ישעיהו קרליץ.

לאחר פטירת החזון איש, בשנת תשי"ד (1953), השפיעה הקבוצה, שמרכזה בבני ברק, על היווצרות הפלג ה"בני ברקי" הליטאי ועל פסיקת ההלכה ועל השקפת העולם הליטאית. עם השנים, כשהפך הרב שך למנהיג הציבור הליטאי, פחתה השפעת החוג.

עד לפטירתו, היה הרב חיים גריינימן, אחיינו של החזון איש, מנהיגה של קבוצה בולטת מתוך חוג זה. בעבר נטל הרב גריינימן חלק משמעותי בהנהגת הציבור הליטאי. בסוף שנות השבעים פחת מעמדו בשל מחלוקת עם הרב שך ונוצרה קהילה בראשותו שמרכזה בבני ברק.

החזון איש נחשב לגדול הדור הליטאי בראשית מדינת ישראל. הוראותיו והנהגותיו בנוגע להנהגת הציבור נחשבות עד היום לאבני דרך בהשקפת הציבור הליטאי ולמשפיעות גם על שאר החוגים החרדיים.

הנהגתו הייתה מאופיינת בפעילות שקטה. הוא פעל בנושאי החינוך החרדי, ביסוס מוסדות התורה בבני ברק, גיוס בנות וגיוס בני ישיבות לצה"ל. הוא הכריע בסוגיות כמו נטילת תקציבים מהמדינה למוסדות החינוך, לימוד בשפת העברית, הצבעה בבחירות ושליחת נציגים חרדיים לכנסת ולעירייה ועוד^{[דרוש מקור: לכך שהוא זה שהכריע]}. על אף שלא שימש בתפקיד רבני רשמי, נחשב לפוסק הלכה בולט ובין היתר פסק בנושאים כמו שמירת שבת ושמיטה במושבים, קו התאריך בהלכה ועוד. הוא לא מסר שיעורי תורה, אך רבים, בעיקר מתושבי בני ברק, באו לדבר עמו בנושאים תורניים.

לצדו של החזון איש, בלטו בציבור הליטאי הרב יצחק זאב סולובייצ'יק וכן מספר ראשי ישיבות ובראשם הרב איסר זלמן מלצר. הנהגתו של החזון איש הייתה נחשבת למחמירה יחסית להנהגתם של ראשי הישיבות, אך מתונה יותר מדרכו של הרב מבריסק.

לאחר פטירתו של החזון איש, היה גיסו הרב יעקב ישראל קניבסקי (המכונה: ה"סטייפלר"), לרב הבולט ביותר בציבור הליטאי בבני ברק. הוא המשיך את הנהגותיו ופסיקותיו של גיסו. רוב רבני בני ברק היו מקורבים לחזון איש והושפעו ממנו (כגון הרב שמואל הלוי ואזנר, הרב אהרן לייב שטיינמן והרב מיכל יהודה ליפקוביץ), וכך רוב הליטאים בבני ברק הושפעו מדרכו של החזון איש בפסיקת הלכה והשקפת עולם.

בנוסף קבוצה מתלמידיו המובהקים של החזון איש התבלטה בציבור הליטאי בבני ברק. בין חבריה: אחייניו הרב חיים גריינימן, הרב נסים קרליץ והרב חיים קניבסקי, הרב יהודה שפירא, הרב גדליה נדל, הרב דוב לנדו, הרב דוד שמידל, הרב יהודה בויאר, הרב שאול קוסובסקי שחור והרב יחזקאל ברטלר. רבים מתלמידי החזון איש התרכזו בשיכון חזון איש ובבית הכנסת המרכזי בשכונה, לדרמן, ולמדו בכולל חזון איש.

רבני בני ברק תרמו לעיצוב דרכה של היהדות הליטאית בישראל, והיוו את הסמן הימני באגודת ישראל, כמו למשל התנגדות לריצה משותפת עם פא"י או חזית דתית. קבוצת תלמידי החזון איש היו פעילים בעיצוב האווירה בבני ברק, כמו למשל השפעה על מוסדות החינוך בעיר לחנך להחמרה הלכתית והשקפתית, פעילות בנושא צניעות וכדומה, לעיתים אף בדרך הפגנות.

במהלך שנות ה-70, עלה כוח חדש בהנהגת בציבור הליטאי, הרב אלעזר מנחם מן שך, ראש ישיבת פוניבז' ונשיא במועצת גדולי התורה. הרב יעקב ישראל קניבסקי, "הסטייפלר", שהעדיף לא לעסוק בהנהגה ציבורית פעילה, החל להעביר שאלות והכרעות לרב שך, וכך החלה לפחות השפעת חוג חזון איש. באותן השנים התגלעו מספר חיכוכים בין הרב שך לרב חיים גריינימן, מהבולטים שבחוג חזון איש. בין הנושאים שהיו שנויים במחלוקת: היחס לתנועת פא"י, מינויו של הרב משה יהודה ליב לנדא כרב העיר בני ברק ^{[דרוש מקור]} ועוד. הסטייפלר, דודו של הרב גריינימן, הצטרף לרב שך, ולעומת זאת, קבוצה גדולה מתלמידי החזון איש תמכו ברב גריינימן. בשנות ה-90 החריף הרב שך את התנגדותו לרב גריינימן וחוגו, עד שחוג זה הסתגר ופחתה השפעתו בציבור הליטאי.

סדרת ספרי החזון איש כוללת פסקי הלכה רבים, ובנוסף, פסקי הלכה רבים הועברו משמו על ידי תלמידיו. החזון איש נהג לפסוק במקרים רבים כהגר"א אף לקולא (כמו לבישת ציצית מכותנה, זמן קריאת שמע וצאת הכוכבים כשיטת הגאונים).

החזון איש נחשב למחמיר מבחינה הלכתית, אך בשונה משיטת בריסק, החמרותיו בדרך כלל הן הכרעה ברורה ולא כהחמרה במקרה של ספק או מחלוקת. במקרים מסוימים הוא הקל על מנת למנוע קולות בדברים חמורים יותר, כמו בנושא השמיטה שבה הקל בנושאים מסוימים על מנת לאפשר לחקלאים לשמור שמיטה ללא הזדקקות להיתר מכירה. אחת מפסיקותיו המפורסמות היא בנושא שיעורי מידות הנפח, האורך והמשקל המופיעות בהלכה. החזון איש פסק כשיטות המגדילות את השיעורים, בניגוד למנהג הנפוץ ברוב הקהילות קודם לכן. פסק הלכה נוסף היה שהדלקת חשמל בשבת היא איסור מן התורה גם במקום שאין הבערה, משום שלדעתו יש בכך מלאכת בונה. דרך פסיקתו ההלכתית נחשבת למחודשת, משום שלעיתים העדיף פסיקה לפי המקורות והסברה ולא לפי המסורת. החזון איש עצמו נהג לא להתפלל ערבית לפני שהחשיכו השמים^[1] ונראו הכוכבים. לשם כך היה יוצא בכל ערב לבדוק האם ניתן כבר להתפלל. לדברי תלמידיו הזמן הממוצע שבו החל להתפלל היה בין 35-45 דקות לאחר השקיעה, ולכן הם נוקטים שזמן צאת הכוכבים הוא בערך 40 דקות לאחר השקיעה (תלוי בזווית השמש בייחס לקו האופק), זאת בניגוד למנהג הקדום בארץ ישראל לפסוק כדעת הגר"א שזמן צאת הכוכבים הוא כ-18 דקות לאחר השקיעה.

השפעתו ההלכתית המשמעותית ביותר הייתה בעיר בני ברק, שבה רבים היו תלמידיו. גם רב העיר, הרב יעקב לנדא, אימץ רבים מפסקיו. גיסו הסטייפלר טען שבבני ברק יש חובה לציית לו, משום שהוא נחשב מרא דאתרא. הסטייפלר אף תקף רבנים שחלקו על החזון איש, בטענה שאין בכוחם לחלוק על החזון איש שהיה גדול הדור. כך גם לגבי מגמת ההחמרה ההלכתית כתב הסטייפלר בספרו "חיי עולם", שאילו היה אדם מתייחס לחילול שבת כאל גידול סרטני, בוודאי לא היה סומך על רבנים מקלים או על ספרים שאינם מוסמכים.

הרב נסים קרליץ, אחיינו של החזון איש, היה לפוסק ההלכה המרכזי של הציבור הליטאי בבני ברק. בקרב חוג חזון איש, נחשב החזון איש כפוסק מכריע בכל מחלוקת, גם כנגד רבנים קודמים כמו החפץ חיים. הרב קרליץ פתח בית דין ובית הוראה שבהם כיהנו רבנים נוספים תלמידי החזון איש או כאלה שקיבלו את פסקיו, כמו הרב יעקב אדלשטיין, הרב פנחס שרייבר, הרב יעקב ישראל פוזן והרב בן ציון פלמן. בית ההוראה הכשיר רבנים רבים, המכהנים בריכוזים החרדיים בישראל.

גם בקרב שאר הציבור הליטאי, החזון איש נחשב לפוסק ההלכה המרכזי לאחר ה"חפץ חיים"^[2]. הוא תרם למגמת ההחמרה ההלכתית אשר כיום נחשבת למאפיין של הציבור הליטאי. עם השנים מעמדו התקבע, עד שלמשל גם הרב יוסף שלום אלישיב הירושלמי החל בשנות ה-90 להחמיר יותר כפסקי החזון איש. בין הפסקים שהתקבלו ברוב הציבור הליטאי: שמירת קדושת שביעית בפירות נכרי מארץ ישראל. כמו כן נפוצות בציבור הליטאי בעקבות פסיקתו הימנעות משימוש בחשמל מחברת החשמל בשבת, החמרה על אי טלטול בשבת אף במקום שיש עירוב (בקרב חוג חזון איש גם נשים מחמירות בכך) ועישור לחומרה אף במוצרים המעושרים על ידי נותני הכשרות. בנושאים אחרים רוב הציבור לא קיבל את פסיקתו, כך בנושא שימוש במים בשבת, אי לימוד לאור החשמל בשבת ללא שומר ואכילת מצות יד, חומרות אלו הן נחלת החוג בלבד.

דרך הלימוד של החזון איש הייתה שונה מדרך הלימוד המקובלת בישיבות, שמבוססת, בדרך כלל, על שיטת בריסק. החזון איש שלל המצאת גדרים חדשים כפי שהדבר נפוץ בבית המדרש הבריסקאי. בנוסף, מאופיינת דרך לימודו ב"אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", כלומר שגם בלימוד התלמוד והראשונים יש לחתור למסקנות הלכתיות מעשיות. דרך זו מבוססת על דרכו של הגר"א. החזון איש הרבה בצעירותו ללמוד טור ובית יוסף, המצטט שיטות שונות עם טעמיהן כדי לפסוק מהן את ההלכה. החזון איש נהג לומר שרבו הוא הבית יוסף.

כאמור, דרך לימודו לא התקבלה בישיבות. אף גיסו, הסטייפלר, למד בדרך הישיבתית וספרו "קהלות יעקב" נלמד רבות בישיבות. רוב תלמידי החזון איש לא עסקו בהוראה בישיבות ונשארו ללמוד בכולל או לעסוק בפסיקת הלכה. הדור הצעיר, שלמד בישיבות, הושפע מדרך הלימוד המקובלת. עם זאת, בכוללים של תלמידי החזון איש בלטה שיטת הלימוד זאת. חלק מתלמידיו שעסקו בהוראה בישיבות, כמו הרב חיים ברים והרב מנדל אטיק, לימדו בדרכו. אחיינו הרב חיים גריינימן הנחיל את דרך לימודו של החזון איש בקהילתו, וספריו "חידושים וביאורים" נכתבו בדרכו הלימודית של החזון איש. בישיבת סלבודקה לימדו ומלמדים חלק מתלמידיו בשיטתו.

החזון איש עיצב במידה רבה את פני חרדי בני ברק גם בסגנון החיים והשקפת העולם. אחד מפועליו המפורסמים הוא בניית חברת הלומדים, שבה הגברים נשארים בלימודם לאחר נישואיהם ואילו הנשים יוצאות לפרנס את המשפחה. הוא יזם את פתיחת כולל חזון איש, שרוב לומדיו היו תלמידיו. כולל זה התייחד בכך שהוא נוסד למטרת לימוד לשם לימוד, ולא לשם הכשרה לרבנות או כתקופת מעבר עד ליציאה לעבודה. בהשפעתו, נוסדו כוללים נוספים בישראל, והחינוך בישיבות ובסמינרים לבנות עודד מגמה זו, שעד היום היא המגמה העיקרית בקרב הציבור הליטאי בישראל.

בספרו "אמונה וביטחון" הוא פורש את השקפתו על כך שלימוד התורה הוא עיקר ייעודו של האדם והתלמיד חכם הוא "נזר הבריאה". עיקר עבודת היהודי היא שמירת ההלכה על פרטיה, והיא הדבקות בה'. הוא מבקר את דרכה של תנועת החסידות השמה דגש על התלהבות ועבודת הלב, במקום על דקדוק ההלכה; ומבקר את תנועת המוסר, אשר טוענת שעבור תיקון המידות יש להשקיע בלימוד ספרי מוסר, כשלטענתו לימוד התורה ודקדוק ההלכה הם הדרך לתקן את המידות ולרומם את האדם. החזון איש ותלמידיו בלטו באורח חיים צנוע ושמרני וריחוק מהמודרנה. רבים מהם אף בלטו בסגפנותם באכילה והימנעות מנופש וחופשות.

עד לשנת תשמ"ט, הייתה בני ברק למרכז סיעת צא"י באגודת ישראל, לעומת סיעת "שלומי אמונים" הירושלמית. תחת השפעת החזון איש צמחו בבני ברק מספר הוגי דעות ופובליציסטים, אשר ביטאו את השקפת העולם הליטאית המחמירה בדרך החזון איש והרב מבריסק. בהם: הרב חיים שאול קרליץ, משה שנפלד, הרב יוסף ליס, הרב ישראל אליהו וינטרוב והרב משה מרדכי שולזינגר. בשנות ה-70 החל לצאת בבני ברק על ידי הרב נפתלי וינטרוב (בנו של הרב שמואל) ירחון בשם "לחושבי שמו", שבו נכתבו מאמרי השקפה בנושאי חינוך לחיי תורה מתוך הדחק, יחס לציונות ולחילוניות וכדומה.

החזון איש עודד היבדלות מסממנים מודרניים חיצוניים. בדרך כלל הוא נימק זאת בנימוקים הלכתיים.

על פי הדרכתו, הגברים המשתייכים לחוג נוהגים ללבוש מגיל בר מצווה חליפה ארוכה (בניגוד ליתר הציבור הליטאי שלובש חליפות קצרות). הם אינם מספרים את פיאות הראש מהאוזן עד למצח, על פי פסיקת החזון איש שיש בכך איסור של "לא תקיפו פאת ראשיכם", אבל נוהגים שמכל מקום לא יעברו באורכן את קו תנוך האוזן. כמו כן, בני החוג אינם מגלחים את זקנם.

נשות החוג נוהגות לכסות את ראשן בפאה נכרית, כדעתו של החזון איש, שראוי לחבוש פאה דווקא, כיוון שהיא מכסה היטב את השיער^[3]. כך נוהגים גם תלמידיו, ורוב בני משפחת קרליץ^[4]. הרב חיים קניבסקי אף העיד שכך נהגה אשתו של החזון איש^[5].

כאמור, בציבור הליטאי הכללי פחתה השפעתו של חוג חזון איש, אך קבוצה מתוך החוג הסתגרה ובנתה קהילה לעצמה. בסוף שנות ה-70 עזב הרב חיים גריינימן את בית הכנסת לדרמן, ופתח בית כנסת עצמאי ברחוב דבורה הנביאה, אף הוא בשיכון חזון איש. באותן השנים, עדיין היה הרב גריינימן מקובל בבני ברק, ורבים השתתפו בשיעוריו. בתחילת שנות ה-90 תקף הרב שך את הרב גריינימן באופן אישי, ומאז הצטמצמה השפעתו מחוץ לחוג. הרב גריינימן הפסיק להביע דעות בענייני הציבור. הוא עוסק במסירת שיעורים, פסיקת הלכה וייעוץ. לחוגו של הרב גריינימן מקורבים רבנים מתלמידי החזון איש: הרב דוב לנדו, הרב יחזקאל ברטלר והרב יהודה בויאר, הבולט גם הוא כפוסק הלכה.

לרב גריינימן תלמוד תורה "אור זורח" ושתי ישיבות קטנות בשם "משכן-התורה" ו"תהילת-שלמה". מקורבו של הרב גריינימן, הרב שלום מאיר יונגרמן, הקים קהילה חרדית בזכרון יעקב ובמקום קהילה נוספת של תלמידי הרב גריינימן. תלמידי הרב גריינימן לומדים בישיבת סלבודקה בבני ברק ובישיבת זכרון מיכאל בזכרון יעקב. לישיבת זכרון מיכאל ישנו סניף קטן בבני ברק, בבית הכנסת "אוהל יעקב" בשכונת זיכרון מאיר. במודיעין עילית יש לחוג ישיבה קטנה. כמו כן בתפרח, ישנה קהילה של הרב גריינימן (ראש ישיבת תושיה, הרב יעקב פרידמן, מקורב אף הוא לקהילה).

בשנת 2020 הוקמה קהילה נוספת לחוג בשכונת גני איילון - אחיסמך בלוד. הקהילה נוסדה סביב כולל בשם "עמל התורה" בראשות הרב ישראל טופורוביץ מרבני חוג חזון איש ותלמידו של הרב גריינמן. בשנת 2023 הקהילה קיבלה הקצאה והקימה בית כנסת בשכונת גני איילון בשם "חזון איש" והרב טופורוביץ מונה לרבה של הקהילה.

שניים מבניו של הרב גריינימן, הרב אברהם ישעיהו והרב שמואל מוסרים שיעורים שבועיים לאברכי הקהילה ומשתתפים בהנהגת הקהילה. פוסקי ההלכה בקהילה הם: הרב משה בויאר (בנו של הרב יהודה), הרב צבי אשר פרידמן (חתנו של הרב ברטלר ובנו של הרב יעקב פרידמן) והרב אליהו פוזן (חתנו של הרב ברטלר ודיין בבית דינו של הרב נסים קרליץ).

ישיבת סלובודקה הייתה קשורה לחזון איש מראשיתה. הוא גר בסמוך לישיבה וסייע וייעץ לראשי הישיבה בהנהגה ובקבלת ר"מים. תלמידי הישיבה הושפעו מדרכו וחלק מהצוות אף מלמד בדרך הלימוד של החזון איש. כאמור, אחד מראשי הישיבה, הרב דוב לנדו, הוא מרבני הקהילה. חלק מתלמידי הישיבה משתייכים לקהילת הרב גריינימן.

בראשות הקהילה בזיכרון יעקב עומד הרב אברהם ישעיהו גריינימן. רב הקהילה היה הרב יעקב פוזן, דיין ומו"צ בבית דינו של הרב קרליץ. לאחר שחלה, ממלא את מקומו בנו, הרב ראובן פוזן, ראש כולל במקום. על ידו מסייע גם בנו הרב אליהו פוזן (ר"מ בישיבה).

ישיבת זכרון מיכאל שייכת לקהילה ובראשה עומד חתנו של הרב גריינימן, הרב יוסף חיים בן דב. הישיבה מונה כ-200 בחורים. את ישיבת הבת בבני ברק מנהלים לסירוגין שלושה ר"מים מישיבת האם, הרב יעקב גריינימן, הרב אליהו גריינימן, (בניו של הרב חיים) והרב שמואל זילבר (נכדו של הרב גריינימן).

• פרופסור מנחם פרידמן (דקה 10 ואילך), פרופסור נפתלי רוטנברג (דקה 57 ואילך), באתר יוטיוב
• קובץ הפרדס חוברת ג' שנה ל"ח. אתר היברובוקס.