PROFILPELAJAR.COM

סינסיוס
Συνέσιος ὁ Κυρηναῖος
לידה	370; קירנה, לוב
פטירה	413 (בגיל 43 בערך); קירנה, לוב
מדינה	האימפריה הביזנטית
תפקיד	בישוף

סינסיוס (ביוונית: Συνέσιος; בערך 373 – בערך 414 לספירה) היה בישוף יווני של פטולמאיס (אנ') בלוב העתיקה, חלק מהפנטפוליס המערבי של קירנאיקה אחרי שנת 410.^[1]

חייו

סינסיוס נולד להורים אמידים בבלאגריי (Balagrae; כיום אל-ביידא, לוב) ליד קירנה בין השנים 370 ו-375.^[1] הוא השתייך למשפחה הלנית מכובדת מקומית של קירנאיקה.^[2] בעודו צעיר (393), הוא נסע עם אחיו אוופטיוס לאלכסנדריה, שם הפך לנאו-אפלאטוניסט נלהב ולתלמידה של היפאטיה.^[1] בין השנים 395–399 הוא בילה תקופה מסוימת באתונה.

בין השנים 399–402 הוא שהה בבירה קונסטנטינופול, לשם נשלח על ידי אזרחי קירנה.^[2] הוא נבחר כנציג לחצר הקיסרית מטעם קירנה וכל הפנטפוליס.^[1] הוא נסע לשם לרגל מסירת ה-aurum coronarium ("כתר זהב") ותפקידו היה להשיג הפחתות מס עבור מדינתו. בקונסטנטינופול הוא השיג את חסותו של הפרפקט הפרטוריאני רב הכוח אורליאנוס (אנ'). סינסיוס חיבר והפנה לקיסר ארקדיוס נאום שכותרתו De regno ("על מלוכה"), מלא בעצות אקטואליות באשר לדמותו של שליט חכם,^[1] אך כולל גם אמירה נועזת שלפיה העדיפות הראשונה של הקיסר חייבת להיות מלחמה בשחיתות ומלחמה בחדירתם של ברברים לצבא הרומי.^[3]

שהותו בקונסטנטינופול במשך שלוש שנים הייתה מעייפת ולא נעימה. את הפנאי שנכפה עליו הוא הקדיש בחלקו ליצירה ספרותית.^[1] אורליאנוס הצליח להעניק לו את הפחתת המס עבור קירנה והפנטפוליס, אך לאחר ניצחונו של גאינאס (אנ') הגותי, גורש מהחצר וסינסיוס איבד הכל.^[4] מאוחר יותר חזר אורליאנוס לקונסטנטינופול ולמעמדו בעל ההשפעה, והחזיר את מה שהעניק לסינסיוס.^[1] אז יצר המשורר את Aegyptus sive de providentia, אלגוריה שבה אוסיריס הטוב וטיפון הרע, המייצגים את אורליאנוס ואת גאינאס (שרים תחת ארקדיוס), שואפים לשליטה, ויש עיסוק בשאלת ההרשאה האלוהית את קיומו של הרוע.^[1]

בשנת 402, במהלך רעידת אדמה,^[5] עזב סינסיוס את קונסטנטינופול. הוא הגיע לאלכסנדריה ובשנת 403 התחתן שם עם אשה נוצרייה,^[4] וזאת על אף שהוא עצמו ככל הנראה עדיין לא נעשה נוצרי באותה העת.^[2] הוא חי בעיר המצרית במשך שנתיים,^[4] ובשנת 404 חזר לקירנה דרך הים.^[2] בשנים הבאות דאגתו העיקרית הייתה ארגון ההגנה על הפנטפוליס מפני ההתקפות השנתיות של שבטים שכנים.^[4]

בשנת 410 נבחר סינסיוס, אשר נוצריותו עד אותה עת לא הייתה בולטת במיוחד, באופן עממי לבישוף של פטולמאיס, ולאחר היסוס ממושך מטעמים אישיים והלכתיים, הוא קיבל בסופו של דבר את המשרה, וקודש על ידי תאופילוס (אנ') באלכסנדריה. קושי אישי אחד לפחות הוסר, בכך שהותר לו לשמור על נישואיו עם אשתו, שאליה היה קשור מאד; אך ביחס לאורתודוקסיה, הוא קבע במפורש לטובת חופש אישי לחלוק עליה בשאלות בריאת הנשמה, קימה לתחייה באופן מילולי והחורבן הסופי של העולם, אך במקביל הסכים לעשות ויתורים כלשהם להשקפות עממיות בהוראתו בפני הציבור.^[1]

כהונתו כבישוף הופרעה, לא רק בגלל שכול אישי (שלושת בניו נפטרו, השניים הראשונים בשנת 411 והשלישי ב-413), אלא גם בגלל הפלישות הלוביות למדינה שהרסו את קירנאיקה והובילו אותו לגלות,^[6] ועל ידי עימותים עם המושל אנדרוניקוס, אותו החרים לאחר שהפריע לזכות המקלט של הכנסייה.^[1] תאריך מותו אינו ידוע,^[1] אך ככל הנראה זה היה בשנת 413, מאחר שבאותה שנה הוא כתב מכתב פרידה להיפאטיה^[7] ממיטת מותו.

פעילותו רבת-הצדדית, כפי שמוצג במיוחד במכתביו, ועמדתו המתווכת באופן רופף בין נאופלאטוניזם לנצרות, הופכות אותו לנושא מעניין. על עניינו במדע מעידים מכתבו להיפאטיה, בו מופיעה ההתייחסות הידועה המוקדמת ביותר להידרומטר,^[8] וחיבור שכתב על אלכימיה בצורה של פרשנות על פסאודו-דמוקריטוס (אנ').^[1] הוא נותר נאופלאטוניסט עד סוף ימיו.^[2]

חיבוריו

חיבורים ששרדו

De regno ("על מלוכה"), נאום בפני הקיסר ארקדיוס^[1]
Dio, sive de suo ipsius instituto, בו הוא מציין את מטרתו להקדיש את עצמו לפילוסופיה אמיתית^[1]
Encomium calvitii ("בשבח הקירחות"), נגד הנאום "בשבח השיער" מאת דיון כריסוסטומוס^[9]
Aegyptus sive de providentia, בשני ספרים, ידוע גם בשם "הסיפור המצרי", על המלחמה בגאינאס הגותי והסכסוך בין שני האחים אורליאנוס וקיסאריוס (אנ')
De insomniis,^[1] מסה על חלומות
Constitutio
Catastasis, תיאור סופה של קירנאיקה הרומית
Epistolae,‏ 159 מכתבים (מכתב 57 הוא למעשה נאום)
Hymni,‏ תשעה מזמורים בעלי אופי נאופלאטוני
שתי דרשות
מאמר על יצירת אצטרולב

יצירות אבודות

ספר על גידול כלבים
שירים, נזכרים במכתבי סינסיוס

סינסיוס על היהודים

במכתב שכתב סינסיוס לאחיו,^[10] בו הוא מתאר את מסעו הימי מאלכסנדריה לקירנה, הוא מבטא את תחושותיו לגבי יהודים (בטרם נעשה נוצרי).^[2] הוא מציין שרב החובל היה יהודי בשם אמראנטוס ולפחות שישה מבין תריסר חברי צוות הספינה היו יהודים גם הם. נראה כי היהודים בצוות היו המלחים המנוסים יותר, מכיוון שסינסיוס מדגיש את חוסר ניסיונם של ששת האחרים, שהיו אוסף של כפריים שרק לאחרונה הוצאו לים וסבלו מפגמים פיזיים.^[11] הספינה הקטנה הכילה מעל 50 נוסעים, ששליש מהם היו נשים, שהופרדו מהגברים באמצעות מסך. סינסיוס מביע כעס על קפדנותו של רב החובל היהודי בשמירת חוקי השבת: עם כניסת השבת הוא עזב את ההגה ועל אף תחנוני הנוסעים, המשיך לקרוא במגילתו. אחד החיילים הערבים שהיו על הסיפון שלף את חרבו ואיים לכרות את ראשו אם לא יתפוס שוב שליטה על הספינה, אולם דבר לא הצליח להניע את "המקבי" לשנות את דעתו. הוא חזר לעבודתו רק באמצע הלילה, כאשר היה משוכנע כי הספינה נמצאת בסכנה אמיתית. סינסיוס מביע במכתבו אנטיפתיה כלפי יהודים,^[11] ומצהיר כי הם "עם גס המשוכנע לחלוטין באדיקותה הדתית של שליחתם להאדס (גרימת מותם) של יוונים רבים ככל האפשר". זוהי אחת ההאשמות הקיצוניות ביותר בדבר מיזנתרופיה יהודית שנעשו בעת העתיקה. ייתכן וניתן להסביר אותה בעוינות העתיקה בין יהודים ויוונים בקירנה, שהתפרצה כבר במרד התפוצות (115–117).^[12]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סינסיוס בוויקישיתוף

סינסיוס הפילוסוף, באתר livius.org (באנגלית)
סינסיוס הבישוף (משנת 409 ואילך), באתר livius.org (באנגלית)
כתבי סינסיוס: כל המכתבים, כל הנאומים, כל המזמורים, שתי הדרשות וכל המאמרים, באתר livius.org (באנגלית)
Synesius of Cyrene, באתר newadvent.org
Synesius, במילון לביוגרפיה וספרות נוצרית עד למאה השישית, בויקיטקסט באנגלית

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² ¹³ ¹⁴ ¹⁵ Synesius, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, בויקיטקסט באנגלית
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. III (1984), XIV. Synesius, p. 48
^ סינסיוס הפילוסוף, באתר livius.org
^ ¹ ² ³ ⁴ Synesius, במילון לביוגרפיה וספרות נוצרית
^ Synesius, Letter 061, באתר livius.org
^ Synesius, Catastasis (4), באתר livius.org
^ Synesius, Letter 016, באתר livius.org
^ Synesius, Letter 015, באתר livius.org
^ Synesius, Eulogy of Baldness, באתר livius.org
^ Synesius, Letter 004, באתר livius.org
^ ¹ ² M. Stern, GLAJJ, Vol. III, p. 49
^ M. Stern, GLAJJ, Vol. III, pp. 49-50