המונח "נביס" מפנה לכאן. לערך העוסק במדינאי ומצביא ספרטני, ראו נאביס.

נוויס
Nevis

נתונים גאוגרפיים
מיקום	הים הקריבי
קואורדינטות	17°09′00″N 62°35′00″W / 17.15°N 62.583333333333°W / 17.15; -62.583333333333
שטח	93 קילומטר רבוע
גובה מרבי	פסגת נוויס
נתונים מדיניים
מדינה	סנט קיטס ונוויס
אוכלוסייה	12,277 (2011)
אזור זמן	UTC-4
עיר ראשית	צ'ארלסטאון
על שם	Our Lady of the Snows
(למפת סנט קיטס ונוויס מוגדלת)   באסטר צ'ארלסטאון קאיון ניוקאסל סנדי פוינט הים הקריבי נוויס (למפת סנט קיטס ונוויס רגילה)   באסטר צ'ארלסטאון קאיון ניוקאסל סנדי פוינט הים הקריבי נוויס

נוויס או ניוויס (באנגלית: Nevis) הוא אי בים הקריבי בקצה הצפוני של האנטילים הקטנים, כ-350 ק"מ דרומית מזרחית לפוארטו ריקו וכ-80 ק"מ מערבית לאנטיגואה. שטחו של האי 93 קמ"ר והוא, יחד עם האי סנט קיטס, המרוחק ממנו 3.22 ק"מ, מהווה חלק מהפדרציה של סנט קיטס ונוויס. בירת האי היא העיר צ'ארלסטאון.

האי נוויס הוא למעשה הר געש שצורתו כחרוט געשי, ופסגתו, הנקראת פסגת נוויס נמצאת במרכזו.

באי מתגוררים כ-12,000 תושבים, מרביתם ממוצא אפריקאי. תושבי האי דוברי אנגלית.

האי נוויס נצפה לראשונה על ידי כריסטופר קולומבוס בשנת 1493. באותה עת כבר ישבו באי אינדיאנים מקומיים משך למעלה מ-2000 שנים. חפירות ארכאולוגיות שנערכו באי גילו ממצאים משנת 500 לפנה"ס. מתיישבים מקומיים אלה היו ככל הנראה בני שבטי האראוואקס והקריב.

שמו המקורי של האי בקרב תושביו היה "אואואליי" שמשמעו "ארץ המים היפים". קולומבוס העניק לאי את השם "סן מארטין" (על שם מרטינוס הקדוש - San Martin) אולם בשל טעות בציון השם במפות, מכונה כיום אי אחר (סן מרטן) בשם זה.

המתיישבים הבריטים הראשונים קראו לאי "דולצ'ינה" (Dulcina - "האי המתוק"). מקורו של השם "נוויס" מספרדית: Nuestra Señora de las Nieves - "גבירתנו של השלגים" - על שם נס שאירע ברומא במאה הרביעית. האי נקרא בשם זה בשל השלגים המצויים על פסגת נוויס על אף האקלים החם של האי. שם זה הופיע לראשונה על מפות ימיות מהמאה ה-16. לימים השם הספרדי קוצר על ידי תושבי האי דוברי האנגלית לשמו הנוכחי.

במהלך המאה ה-17 טענה ספרד לשליטה באי, וזאת על אף שלא הייתה כל התיישבות ספרדית באי. ספרד ויתרה על טענה זו בהסכם מדריד משנת 1670. הסיבה לטענה הספרדית הייתה שספינות ספרדיות נהגו לעצור באי ולשעבד את תושביו. העבדים נשלחו לוונצואלה ושם הועסקו בשליית פנינים. בעקבות דילול אוכלוסיית האי על ידי הספרדים, כאשר הגיעו האנגלים לאי היה האי כמעט בלתי מיושב. בשנת 1603 הגיע רב החובל ברתולומאו גילברט לאי, ובמשך שבועיים כרת כ-20 טונות עצים באי.

ב-30 באוגוסט 1620 הכריז מלך אנגליה ג'יימס הראשון על האי כחלק מהטריטוריה של ממלכת אנגליה, והעניק צו מלכותי לרוזן קארליסל להתיישב באי. ההתיישבות הראשונה האירופאית באי הייתה בשנת 1628 עת אנתוני הילטון, עבר להתגורר באי מהאי סנט קיטס הסמוך מחשש לניסיון התנקשות בחייו. הילטון עמד בראש קבוצה שמנתה 80 מתיישבים, ובמהרה הגיעו אל העיר 100 מתיישבים נוספים מלונדון (אלה, תכננו במקום להתיישב בברבודה). הילטון היה למושל הראשון של האי נוויס.

בעקבות הסכם מדריד ויישוב המחלוקת עם ספרד, הוקם באי בית דין של הימיה, ובין השנים 1675–1730 שימש האי כמרכז סחר העבדים הבריטי. בין 6,000 - 7,000 עבדים עברו דרך האי מדי שנה בדרכם לעבדות.

בשנת 1706 החליט פייר לה מואן ד'איברוויל, צרפתי קנדי אשר ייסד את המושבה בלואיזיאנה לגרש את האנגלים מהאי נוויס ובכך לעצור את מתקפות הפירטים האנגלים על הספינות הצרפתיות. איברוויל פלש לאי נוויס בלא כל התנגדות אנגלית (החיילים האנגלים נמלטו מן האי מחשש לחייהם). המתיישבים האנגלים הציתו את חוותיהם ונמלטו להרים, ובחוות נותרו רק העבדים האפריקאים, אשר הגנו על חייהם. ללוחמים הצרפתים הובטח שהם יכולו למכור את העבדים שיתפסו בשוק העבדים שבאי מרטיניק. במהלך הלוחמה 3,400 עבדים מנוויס נתפסו ונשלחו להימכר במרטיניק, אולם כ-1,000 מהעבדים המשיכו להילחם, ואף שהיו בלתי מיומנים, ובלא כלי נשק, הצליחו להדוף את הצרפתים. לאחר 18 ימי לחימה נאלצו הצרפתים לסגרת מהאי.

הפלישה הצרפתית הביאה מחד להתמוטטות תעשיית הסוכר באי (ולכן פחת הצורך להשתמש בעבדים), ומאידך התביישו אנשי הצבא הבריטים באי בהתנהגותם הפחדנית, ולכן הוענקו לעבדים שנלחמו חלקות אדמה, הן מתוך הכרת תודה, והן על מנת לאפשר להם לגדל תבואות ולמנוע רעב באי.

בין השנים 1776–1783 בעקבות פרוץ המהפכה האמריקאית, הביאה להפסקת התחבורה הימית הבריטית בים הקריבי. בעקבות הפסקת יבוא המזון לאי כ-300 - 400 מהעבדים השחורים שחיו באי גוועו ברעב.

ב-1 באוגוסט 1834 החליטה ממשלת בריטניה על ביטול העבדות ברחבי האימפריה הבריטית. בעקבות החלטה זו זכו בחירותם 8,815 עבדים באי נוויס. אירוע זה נחוג גם כיום בפסטיבל קלטשורמה באי, ביום שני הראשון בחודש אוגוסט, מדי שנה.

מאחר שכלכלת האי התבססה על עבודת העבדים, המשיכו השחורים המשוחררים לעבוד בחוות, אולם בהחוואים נאלצו להעסיקם בשכר. ממשלת בריטניה שילמה פיצויים בגובה 150,000 ליש"ט לבעלי החוות בשל אובדן הרכוש (העבדים). העשירה במשפחות האי - משפחת פיני קיבלה סכום של 36,396 ליש"ט בשל שחרור עבדיה^[1].

בעקבות אירועי הפלישה הצרפתית היו חלק מהעבדים בעלי אדמות. היתרה התיישבו על אדמות הכתר אשר נמכרו להם. עבודת האדמה של העבדים המשוחררים וחריצותם הפכה אותם במהרה למעמד הביניים של האי.

בשנת 1882 אוחד האי נוויס עם סנט קיטס ואנגווילה, והאיים קיבלו אוטונומיה פנימית מלאה בשנת 1967. לנוויס היו שני מושבים בממשלת האיים ולאנגווילה מושב אחד. הממשלה הפדרלית התמקדה בפיתוח האי סנט קיטס והזניחה את האיים האחרים, כך למשל כאשר הוריקן הרס בשנת 1899 את בית החולים היחיד באי, העדיפה הממשלה לשקם את העצים שנפלו בכיכרות סנט קינטס ואת הריהוט שניזוק במשרדי הממשלה באי על בניית בית החולים באי נוויס. לאחר חמש שנים החלו מנהיגי האי נוויס בתעמולה להיפרד מסנט קיטס. המושל הבריטי, צ'ארלס קוקס, טען כי האי אינו זקוק לבית חולים כי מספר הפטירות באי בתקופה שלא היה בו בית חולים לא עלה על מספר הפטירות בתקופה בה פעל בית החולים. מכתב תלונה נשלח למשרד החוץ הבריטי על ידי תושבי נוויס הביא לכך שממשלת בריטניה הורתה למושל להקים בית חולים. הממשלה בסנט קיטס העדיפה לא להשקיע כספים בשיקום בית החולים אלא להפוך את מבנה הממשלה הישן באי נוויס לבית חולים, שנקרא על שם אלכסנדרה, רעייתו של המלך אדוארד השביעי. הכספים אשר הוקצו על ידי משרד החוץ הבריטי לבניית בית חולים הועברו לפרויקט בניית בית חדש למושל סנט קיטס באי נוויס.

בשנת 1954 הוקמה באי מערכת חשמל אשר סופקה על ידי שני גנרטורים. החשמל סופק לעיר צ'ארלסטון בלבד, ורק בשנת 1971 חוברו לרשת החשמל יתר חלקי האי.

אנקווילה פרשה בשנת 1971 וסנט קיטס ונוויס נותרו יחדיו, וקיבלו עצמאות ב-19 בספטמבר 1983. ב-10 באוגוסט 1998 נערך באי נוויס משאל עם בשאלה האם להיפרד מסנט קיטס ולהפוך למדינה עצמאית. 2,427 מתושבי האי הצביעו בעד עצמאות ו-1,498 הצביעו נגד. מאחר שקולות הרוב לא עלו על 2/3 מהקולות, לא זכה האי לעצמאות.

בראשית המאה ה-21 החלה העמקת נמל האי במטרה שיהפוך לנמל מים עמוקים, וכן החל שיקום מערכת הכבישים של האי, ובאי נבנה שדה תעופה חדש.

מאז הסכם מדריד ועד הפלישה הצרפתית בשנת 1704 התבססה כלכלת האי על גידול הסוכר. הפלישה הצרפתית הביאה להרס כלכלת האי ותושבי האי גוועו ברעב. בשל העדר אספקה סדירה של מזון מאנגליה, התבססה כלכלת האי בתקופה זו על גידולים חקלאיים מקומיים, והאי הפך לאי העני ביותר באזור. האי נוויס נותר עני יותר מהאי סנט קיטס עד שנת 1991 עד שכלכלת האי הסיגה את כלכלת האי השכן לראשונה מזה 200 שנים. בעוד שגידול הסוכר באי נוויס פסק בשנת 1966 המשיכה כלכלת סנט קיטס להתבסס על גידול סוכר עד שנת 2006, תוך שהיא נהנת ממכסות יבוא במכסים נמוכים לאיחוד האירופי^[2].

מרבית כלכלת האי נוויס מתבססת כיום על התיירות. בין השנים 2003 - 2004 הגיעו אל האי נוויס כ-40,000 תיירים.

מקור נוסף לכלכלת האי היא רישום חברות חוץ באי. נכון לשנת 1998 נרשמו באי 17,500 חברות בינלאומיות העוסקות בפיננסים. בשנת 2000 הוכרז האי על ידי OECD כאי שאינו משתף פעולה במניעת הלבנת הון. בעקבות תקנות שהותקנו באי בשנת 2002, הוצא האי מרשימת המדינות שאינן משתפות פעולה.

האי נוויס מהווה חלק מפדרציית סנט קיטס ונוויס, אולם האי ייחודי בכך שיש לו בית מחוקקים בן בית אחד. בראש בית המחוקקים עומד נציג מלכת בריטניה (המשנה למושל הכללי של סנט קיטס ונוויס) וחברי בית המחוקקים נבחרים על ידי תושבי האי, ולהם אוטונומיה בחקיקה פנימית של האי. על פי חוקת האי, בית המחוקקים של הפדרציה לא יכול לבטל את החוקים הפנימיים של האי נוויס. כמו כן חוקת האי קובעת כי לאי נוויס זכות חוקתית להחליט לפרוש מהפדרציה ולהכריז על עצמאות אם ירצו בכך שני שלישים מתושבי האי בעלי זכות ההצבעה^[3].

בראש האי נוויס עומד ראש ממשלה, ותחתיו פועלת הנהלת האי נוויס כממשלת האי. תקציב הממשלה מבוסס על המיסים הנגבים מתושבי האי, והוא תקציב נפרד מתקציב הפדרציה.

הבחירות באי נערכות מדי חמש שנים. לאחרונה נערכו הבחירות בשנת 2006 בהם זכתה מפלגת הרפורמציה של נוויס (Nevis Reformation Party) בראשותו של ג'וזף פארי אשר קיבלה שלושה מחמשת המושבים בבית המחוקקים של נוויס. המפלגה השנייה, תנועת האזרחים המודאגים (Concerned Citizens Movement) זכתה בשניים מהמושבים.

האי נוויס נוצר לפני כ-3.45 מיליון שנים, בעקבות התפרצויות געשיות. במרכז האי ניצבת פסגת נוויס, שגובה 985 מטרים, שהיא הר געש המהווה שריד להתפרצויות קדומות אלה. ההר התפרץ לאחרונה בשנת 1692 אולם מעיינות חמים המופיעים באי מעידים על פעילות געשית. לאחרונה, בשנת 1953, הופיע מעיין חם חדש, המעיד על הפעילות הגעשית.

צורת ההר חרוטית, ובמרכזו מכתש פסגה, כאשר במרכז המכתש מצוי מכתש נוסף.

במהלך עידן הקרח האחרון, כאשר מפלס מי הים היה נמוך בכ-60 מטרים ממפלסו הנוכחי, היו האיים נוויס, סנט קיטס וסנט אוסטאשיוס מחוברים והיוו למעשה אי אחד.

סביב האי מצויים כיום שוניות אלמוגים, המהווים אתר צלילה תיירותי. בחופו המערבי של האי (הפונה אל הים הקריבי) מפרצים (מפרץ פיני, מפרץ אואליי ומפרץ קאדס) שמימיהם השקטים מאפשרים רחצה. חופיו המזרחיים של האי פונים לאוקיינוס האטלנטי, ובשל הגלים העזים בהם מהווים אתר תיירותי של גלישת גלים.

במהלך התקופה הקולוניאלית מרבית היערות באי בוראו על מנת לאפשר גידול קנה סוכר. בירוא יערות זה הביא לנזק בלתי הפיך למערכות האקולוגיות של האי. בשל בירוא היערות החלה התדלדלות הקרקע בעקבות סחף.

עם הפסקת גידול הסוכר באי, החלה צמחייה הטבעי של האי לגדול על מורדות ההר, אולם מדובר בעיקר בצמחיית שיחים ועצים נמוכים, ולא ביערות הגשם אשר גדלו באי בעבר.

באי מספר מעיינות מים מתוקים המשמשים את אוכלוסיית האי. כמו כן מצויים באי מעיינות חמים געשיים רבים, אשר לא ניתן לשתות את מימיהם. מימי המעיינות המתוקים אינם מספקים ביום את תושבי האי, ועיקר מי השתייה מקורם ב-14 בארות מי תהום.

אקלים האי טרופי, ואינו משתנה במהלך עונות השנה. בין החודשים מאי - נובמבר יורדים באי גשמים טרופיים, ואילו דצמבר - אפריל מהווה העונה היבשה יחסית, אולם אף בעונה זו יורדים גשמים. בחודשים אוגוסט וספטמבר פוקדות את האי סופות הוריקן.

בשנת 1999 פגע באי הוריקן לני אשר גרם נזק כבד לחלקו המערבי של האי.

מדי שנה נערך באי נוויס פסטיבל התרבות קלטשורמה (Culturama), בשבוע הראשון של חודש אוגוסט. פסטיבל זה מתמקד בתרבות המסורתית של האי וכולל ריקודים מסורתיים, טקסי מסכות ונשפים.

תרבות האי מהווה מאז המאה ה-17 שילוב של תרבויות אפריקאיות, אירופאיות ומקומיות.

סדרה של רעידות אדמה עזות שפקדו את האי במאה ה-18 הביאו להרס בתי האבן הקולוניאליים שבאי. בעקבות הרס המבנים, נבנו מחדש המבנים (שהיו בסגנון אדריכלות ג'ורג'יאני) כאשר הקומה העליונה של המבנים הדו קומתיים נבנתה מעץ, על הקומה התחתונה העשויה אבן, במטרה לבנות מבנים אשר קל לשקמם לאחר רעידות אדמה.

בין המבנים הידועים באי הוא מבנה מטע ההרמיטז' (Hermitage Plantation) שנבנתה בשנת 1740 מעץ מסוג Lignum vitae. מבנה זה הוא מבנה העץ הקדום ביותר באיים הקריביים. כמו כן ממוקם באי מלון באת' - המלון הקדום באיים הקריביים. מלון זה נבנה על ידי ג'ון האגינס בשנת 1778. במלון זה, אשר נודע במעיין המרפא הסמוך לו, התגוררו סמיואל טיילור קולרידג', האדמירל הוריישו נלסון והנסיך ויליאם הנרי דוכס קלרנס (לימים ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת).

• אתר האינטרנט הרשמי של נוויס (באנגלית)

מדיה וקבצים בנושא נוויס בוויקישיתוף

• משרד התרבות של נוויס(הקישור אינו פעיל)
• הרשות המקומית של נוויס
• האגודה למורשת ולשימור של נוויס
• רשות התיירות של נוויס