מִקְדָמוֹת הוא ספרו האוטוביוגרפי של ס. יזהר, המכיל את זיכרונותיו מתקופת ילדותו בחווה הניסיונית של חולדה הישנה, בתל אביב וברחובות^[1]. הספר, שנכתב לאחר שלושים שנות שתיקה ספרותית, חושף את המקור לחומרים ולמוטיבים רבים שמופיעים בספריו של יזהר לאורך כל שנות כתיבתו. הספר יצא בשנת 1992 בהוצאת זמורה ביתן.

השם מקדמות מגיע מצורת הרבים של מִקדם ולא של מקדמה. היינו, חלק קדום וראשוני, שהוא גם מלשון אקדמות – מבוא מקיף.^[2] זוהי, מסביר חוקר הספרות, דן מירון, שיבה מאוחרת של אמן אל הכתיבה הספרותית, ששילבה את אמנות כתיבתו המתוזמרת עם להט הומניסטי-מוסרי. יזהר החיה בזיכרונותיו בספר את המרחב הארץ ישראלי וחדר בצורה מפורטת ומדויקת לעולמו הנפשי של הגיבור הארץ-ישראלי.

שני גלים של כתיבה אפיינו את יצירתו הספרותית של ס. יזהר. הראשון היה בין שנות השלושים המאוחרות ועד שנות השישים המוקדמות של המאה ה-20, ואילו הגל השני הגיע לאחר כ-30 שנות שתיקה ספרותית (יזהר המשיך לכתוב ספרות עיונית ומאמרים לאורך התקופה). החל משנת 1992 ועד שנת 1999 פרסם יזהר שישה ספרים: "מקדמות", "צלהבים", "צדדיים", "אצל הים", "מלקומיה יפהפייה" וספרו האחרון: "גילוי אליהו". ס. יזהר נפטר בשנת 2006.

חוקרת הספרות, מירי ורון, ערכה מחקר על יצירותיהם של סופרים ומשוררים בגיל המאוחר, ביניהם ס. יזהר, וכיצד השפיעו ההתבגרות וההזדקנות שלהם על תפיסות עולמם ויצירתם^[3]. היא מגיעה למסקנה שהיצירה המאוחרת של היוצר מהווה תמיד סוג של צוואה פואטית שלו. החזרה לילדות בתקופה המאוחרת איננה מהווה שחזור סנטימנטלי או מטפורי לחיים טובים יותר, לימי התום ואי הידיעה. "בגיל מאוחר החזרה אל הילדות היא ניסיון לחוות מחדש את תחילת הדרך"^[4] היוצר מבקש לשאוב מרשמי ילדותו וחוויותיה כוח קיומי. תחושת הארעיות, שחוזרת ומופיעה לסירוגין ב"מקדמות" היא תחושה דומיננטית ביצירות של הגיל המאוחר, ואין טעם לרתום אותה לוויכוח התרבותי-פוליטי במסגרת השיח הציוני, טוענת ורון.

כרוב יצירותיו של ס. יזהר, גם בספר זה אין חשיבות מיוחדת לרצף הכרונולוגי של העלילה, אלא להרהוריו ותיאוריו של המספר את האירוע המדובר בו, ואת האסוציאציות החופשיות שנלוות לאירוע.

• הפרק הראשון מספר על יזהר התינוק, שאביו, החורש לידו, הושיב אותו, מבלי משים, על קן צרעות, ולאחר שהילד הטריד את מנוחתן, הוא הותקף ונעקץ על ידי נחיל הצרעות.

צעק? שמע צעקה? - לא זכור אבל כבר אצל הילד וכבר בזרועותיו, הכל, עזב, הכל, ורץ, רץ ניגף, רץ אליו, והפרד הוסיף המשיך במחרשה על צידה מדלגת ומחרצת בלחי צידה, הילד, מה ילד מה, וכבר יודע נבהל מהאמין, עקרב? נחש? לא, דבורים? חבורה תוזזת של זהובות כאלה נרגזות בזמזום נסרני סביב ומנפנף עליהן בכובע הגדול שאסור לעשות, וברגלו בועט בהן באוויר, כדי להבריח וכדי לבעוט בהן, דבורים, ימח שמן, צרעות, מביט בו בילד שבזרועותיו בזוועה, מה ילד מה ילד, מחרחר כעת מאין אוויר ומבהלת צריבת הכאב, רוצה לתפוש אוויר, לא להיחנק, בידיו הקטנות ובצוואר, בצוואר, אלוהים, לא צועק כי לא יכול, הנה מתעלף, ילד, ילד, ידיו כמגרשות משהו, או כמסבירות משהו, כתובעות משהו [...] מה ילד מה ילד, כאב בלתי אפשרי, כאב ממית, הו לא, הו לא, אלוהים, לרוץ לרוץ, אימה [...] ואמא כעת, הו אלוהים, מה ילד [...] למה? למה? מה עשה להן שהן פתאום כולן עליו? איך אבא מושיב ילד על קן צרעות?

— מקדמות, עמ' 27

הכתיבה היזהרית של משפטים ארוכים דחוסים, כאשר תודעת המספר עוברת מאב לבנו, בדחיפות, בבהלה, בכאב צורב, כאילו האירוע מתרחש ממש כעת לעיניו - מהווה דוגמה לדרכי התבטאותו של המחבר ומבהירה למה התכוון דן מירון בדבריו על "שלמות מוזיקלית" בספר^[2].

ההורים ההיסטריים מבהילים את הילד בעגלה מרחק של קילומטרים רבים, דרך כפר ערבי, אל הרופא הקרוב. במהלך הנסיעה בולטת החזרה של ההורים, הנטרפים מדאגה, אל מקור מחצבתם; האב מדקלם פסוקי תחנונים מתהילים ופונה אל אלוהיו, שמזה שנים נטש אותו. ואילו האם חוזרת לשפת אמה ושרה לילדה, שחייו בסכנה, שירים ששמעה בילדותה בשפת היידיש, השפה הגלותית שהחלוצים השתדלו להתנער ממנה. בדרך אין המספר נרתע מלדבר על הדבורים, סוגיהם והתזכורות שלהם ביצירות ספרותיות, יהודיות וזרות כאחת, על הכפר הערבי וסוגיית ה"פלישה" היהודית אל אדמה, אותה הם מנסים להרגיל לחקלאות שלהם, ונזכר בישעיהו הנביא; "מי ביקש מידכם רמוס חצרי" אומר כאילו המקום אל היהודים^[5].

בסופו של דבר הם מגיעים לרופא שאומר משפט אחד לאחר שראה את הילד העקוץ כולו והמעולף: "אם הוא לא מת - אומר אז הרופא, להם ולכל הקהל סביב - הוא יחיה."^[6]

• הפרק השני מתאר את הבהלה והחשש של היישוב היהודי, ובייחוד של המספר ומשפחתו במאורעות תרפ"א. הם הסתגרו בבית אחד והמתינו בפחד לבאות. האירוע השפיע מאוד על יזהר "לעולם לא יוכל לחזור אל מה שהיה קודם, לא יוכל לזכור איך היה מקודם. ואיך פתאום ולא היה עוד ילד אחד לבדו יושב בשקט על הגרוטאה שלו ומסיעה בשקט מיפו לירושלים". האב, שיצא מדי פעם את הבית ובידו מוט ברזל כדי להגן על משפחתו, חוזר בסופו של דבר

"המוט שמי יודע אם אבא השתמש בו או אם היה מי בעולם שחטף ממנו על ראשו אי פעם בכל הכוח הכבוש של אבא, שכאילו הלך ובמוט הברזל הבקיע לו דרכו מפצח ראשים כדי להביא חלב לילדים, וכעת בידיים הגדולות שלו והחזקות שלו והריקות האלה, עמד וניכר בו שרוצה לומר כעת דבר אחד ובשקט, ורק לא היה בטוח בקולו, שיוכל לאמור בשקט מה שאי אפשר לאמור, וגם ברנר, אמר כעת אבא, גם ברנר, אמר אבא, וקולו נשבר, ולא יכול, גם ברנר, אמר אבא, הוי ברנר, אמר אבא"

— מקדמות, עמ' 98

• פרקים שלוש וארבע מתמקדים בשנות ילדותו בתל אביב, תחילה בשכונת מונטיפיורי, ולאחר מכן בתל נורדאו. פגישותיו של הילד יזהר עם אירועים שהותירו בו רישומים עזים, לעיתים קשים ובלתי נשכחים, כמו סיפור רגלה הכרותה של שכנה בפח האשפה, המסכות המפלצתיות שנתקל בהן, הכינויים השונים והמלגלגים שליוו אותו כל שנות ילדותו, האב העמל והאידיאליסט שלא זכה להוקרה על חריצותו ותרומתו ופוטר מעבודתו בעירייה, האח הנאה והמוצלח (לעומת יזהר שהיה תמיד כחוש ולבוש בבגדים גדולים שתפרה לו אמו) שהיה מועדף על אמו וסופו המר בתאונת אופנוע שמלווה את יזהר כל חייו, הטראומה הקשה שחווה בעת צפייה בניצול מיני שכפה אחד מהשכנים על נערה מפגרת ועוד. לעומתם קיימים תיאורי ההתכנסויות העליזות סביב הקיוסק התל אביבי, טיוליו המעטים עם האב האהוב, גילויה המדהים של המוזיקה והשירה, הטיפוס המשחרר על עצים גבוהים שמנתק אותו מהסביבה, מצד אחד, ומאפשר לו להיות צופה מן הצד במתרחש, מצד שני, ובעיקר, הגילוי של הספרים והקריאה.
• הפרק החמישי - המעבר לרחובות, "רחוב מוסקוביץ 14", בו הוא מספר על הדוד משה סמילנסקי, שהוא שילוב של איכר וסופר - מודל לחיקוי, על העבודה בפרדסים, על הספרייה הגדולה שהתגלתה לו בביתו של אדון מילר, שהוא מתרגש למראיה עד כדי בכי, והוא מחליט בלבו שיום אחד גם ספריו שלו ימלאו מדפיה של ספרייה, על גילויי הסופרים כמו דוסטויבסקי וצ'ארלס דיקנס וגומלת החלטה בלבו:

– ושאם אדם יהיה כותב פעם דברים יהיה כותב כמו דיקנס, מזיז דברים לא בשנאה אלא בראייה ובלב נוח אליהם, ולא מתקן עולם אלא עובר בו, והמשפטים לא יהיו אלימים ולא תוקפניים, ולא קורעי מסכות ולא חושפי פשעים, ורק יהיו כמו כאן בשטף מזמר, בשטף משפטים שמח לשטוף, בזרם שמח לזרום, עם כל הגדת הפרטים שתענוג לספר אותם נכון, והכל יהיה בתנועה והכל יהיה הומה והכל יהיה בא עוד ועוד ומלא כל הזמן, וככה יפה לכתוב [...] מתכרבל כל ערב וקורא ומוצא איך יפה לספר נכון על שפעת הדברים שישנם ובהנאה לשים צבע נכון אצל צבע נכון, ולהתרחק אז פסיעותיים ולדעת, ככה, הנה, בדיוק ככה זה

— מקדמות, עמ' 227

דו מירון ראה בחזרתו של יזהר לכתיבת סיפורת מאורע בעל חשיבות ספרותית רבה. "מקדמות", לדעתו, הוא המשך ישיר של יצירת יזהר טרם השתיקה הארוכה. ניתן להיווכח בכך כבר במשפט הארוך של הפתיחה, כאשר בהתאם לנטייתו הקודמת נוהג ס. יזהר לפתוח סיפור במשפטים טפלים העוקפים ומתפתלים סביב האירועים המרכזיים. אפיונים משותפים נוספים לכתיבה הקודמת הם: עושר לקסיקלי עצום, "תזמור תחבירי סימפוני", ניסוחים חוזרים שמחדשים ומעשירים, תמות חוזרות, רגישות, תיאורי הנוף, אינטימיות לירית, נטייה לחדור לכל סצנה, לדייק ולתאר בפרטי פרטים וכדומה.^[2]

עם זאת, קיימות נימות חדשות ב"מקדמות". זוהי מסגרת של סיפור אוטוביוגרפי החושפת את חוויות ילדותו האישיות של המחבר, ואת זאת הוא עושה לראשונה. אמנם החוויות היוו בסיס לסיפורים שונים, בעיקר סיפורי הנוער שלו, אך הפעם הוא מדבר ישירות על ילדותו שלו ועל משפחתו. אין זה הרקע הארץ ישראלי הכפרי והנוסטלגי, כאן הוא עוסק בעולם החוויות הקשה והפגוע שלו ושל משפחתו. עולם של בדידות ודוחק, נתק חברתי, עלבון וכאילו תחושה של אפסיות.

לא במקרה נפתח הספר באירוע הנורא של נחיל הצרעות שפשט על הילד הקט, ואשר כמעט הרג אותו. יזהר מספר על מקום שאיננו מקום, על אב מאוכזב ומריר, שמנוצל על ידי הסביבה, על אח "כוכב" מצליח שהוא העדפתה הברורה של האם. עם זאת, לאורך כל הספר חשים באבל בלתי פוסק על מותו הטראגי בתאונת אופנוע. נוסף לכך מתוארות פגישות של הילד יזהר עם תופעות קשות של מחלות, ניצול מיני, תחפושות מפחידות ושאר אירועים שמותירים את חותמם הקשה על יזהר.

תמונת העולם איננה רק של הילד, אלא גם של ס. יזהר הסופר. יש כאן תערובת של מוקדם ומאוחר, וזהו עיקר חידושו של הספר, שבוחן את המציאות של ימינו לאור המציאות שבה חי הילד לפני כשבעים שנים, על הטוב והרע שבה. "מראות שתייה" מכנה מירון את הנוסטלגיה והגעגועים למחזות קסומים מעולמו הילדותי של יזהר: נופים קסומים, ריגושים ותחושות, גילוי המוזיקה והספרים והיחסים בינו לבין הוריו^[7].

הז'אנר של הממואר, ולא אוטוביוגרפיה כרונולוגית, גורס מירון, קיים כבר אצל מנדלי מוכר ספרים בספרו: "בימים ההם", אצל שלום עליכם בספרו: "חיי אדם" ואפילו ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. דרך זו מותירה פערים רבים וממזגת מדי פעם את הדמיון לתוך הזיכרון. גיבור הספר אינו מצוין בדרך כלל בשמו, אלא "הילד", "הבחור", "תרש" "דגון" "צי" וכדומה. הפרקים מסודרים על פי הבלחות של אירועים וחוויות שנצרבו בזיכרון. זהו איננו ז'אנר של חשיפה ונוסטלגיה, אומר מירון, אלא של "סיכום אנליטי בהיר, שיש בו משום התמודדות חסרת פשרות על המשתמע מעצום הקיום – הקיום אז, כפי שהוא מתערבב ונמזג בקיום עכשיו". 

"מקדמות", לדעתו של מירון היא "יצירת ספרות חיונית, מן החיוניות ביותר שנכתבו אצלנו בשנים האחרונות".^[2]

נורית גוברין סוברת שהכרת הביוגרפיה של היוצר אמנם אינה ערובה להבנת היצירה, אבל בלעדיה תהיה ההבנה חלקית ופגומה^[8]. היצירה, מרגע שפורסמה - היוצר הוא רק אחד הקולות בה, ולא תמיד הקול החשוב ביותר. ייתכן, מעלה גוברין השערה, שדווקא משום שרבים היסודות האוטוביוגרפיים בספריו של יזהר, הוא ניסה לחסום כל ניסיון מחקרי של זיהוי ביוגרפי בהם. והנה לאחר שלושים שנים כותב יזהר על משפחתו הגרעינית, על דודיו ובניהם, שחלקם גם ידועים לציבור (משה סמילנסקי, דוד סמילנסקי, יחיעם ויץ, יוסף ויץ ועוד).

יש בספר מעין דיאלוג מתמשך בין האב לבנו. זוהי מרידה שמהולה בהמשכיות, כפי שאפיינה את בני הדור השני לחלוציות. גם היא סוברת שלא לחינם פתח המספר בסיפור הצרעות: ארץ ישראל היא כקן צרעות, מקום מסוכן ליושבים בה, לאבות ולבנים כאחד. עם זאת, הבנים לא מתמרדים והם מקבלים עליהם את האחריות וממשיכים לשלם את המחיר, כפי שהתבטא הרופא: "אם הוא לא מת - הוא יחיה", וכפי שהתבטא יוסף חיים ברנר: "אף על פי כן" יש להמשיך ולעבוד^[9]. אין אלו סיפורי פרידה, טוענת גוברין, אלא סיפורי תיקון; יזהר משתדל לראות הפעם את שני הצדדים כדי לתקן את חוסר האיזון שנוצר ביצירותיו המוקדמות.

הביוגרפיה של הסופר, מדגישה גוברין, משמשת חומר גלם ליצירתו, לא פחות, ואולי יותר ממקורות השראה אחרים. לגיטימי לבדוק אותה. 

אורציון ברתנא מביא קטעים מהספר ומשווה אותם לטקסטים של ברנר. מסקנתו שברנר בוחן את חיי היהודים בארץ ישראל בעתיד, בעוד שס. יזהר בוחן אותם ב"מקדמות" לאחור. אלא שאצל ברנר יש תחושה שזהו מקומנו, אין מקום אחר ללכת, ואילו אצל יזהר תחושה של התפוררות. ברובד העמוק של סיפוריו, אין כביכול זכות קיום לגיבוריו, כי המקום כאן איננו קבע. ס. יזהר הוא קטגור של הקיום הציוני, מאשים ברתנא. קיימת בסיפור רומנטיקה פשטנית של שנאה עצמית. תחת מסווה של אהבת הנוף מסתתר קו אנטי-ציוני ועקרות אסתטית, על אף שגם המבקר מודה שתיאורי הנוף של יזהר בספר הם מן היפים בסיפורת העברית החדשה^[10].

בתיה גור שותפה להתרשמותו של מירון מהכתיבה המטפורית באקורדים וצלילים. יוצרים ספורים הגיעו לשיקוף כזה משכנע ומפעים של חוויות ילדותם בתמימות שכזו וחפות מכל אופנה סגנונית. היקף התמונה של יזהר המוקדם היה ציור אפי^[11] ענק ומכיל הכל, דבר שבלט במיוחד ב"ימי צקלג". ואילו ב"מקדמות" קוראים על נפשו המתרשמת של היחיד שמחייה את רשמי ילדותו. הכללי אינו תופס כאן את המקום העיקרי. גם הרצח של ברנר מתואר מנקודת מבט אישית ומתרשמת של הילד, ולא של ההיסטוריה, ועל כן האירוע מחלחל יותר. זהו סיפור שחף מנרקיסיזם, אלא כזה שמנסה לחתור אל שורשיו ומעייני רוחו של המספר. אין עוד טקסט, היא כותבת, שמצליח לגלם בכזו עוצמה את היעלמותן של גבעות החול, את טעמו של הגזוז בקיוסק, את מועקת הקיום, ואת המגע הראשון עם המוזיקה. היא מתפעלת מהדיוק המילולי המעביר היטב את חגיגת החושים יחד עם תעוקת הפחד^[12].

בספרה, "חיים כתובים" כותבת ניצה בן דב שהיא רואה ב"מקדמות" את נקודת הפתיחה למגמה של גל האוטוביוגרפיות והביוגרפיות שמציף את הספרות העברית. אחרי "מקדמות" הופיעו "חבלים" של חיים באר, "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, "הדבר היה ככה" למאיר שלו. יש בסוגה כפל פנים, טוענת בן דב: מחד גיסא קיים תיאור גלוי, או גלוי למחצה של עובדות, ואילו מאידך גיסא אלו הן יצירות אמנות מתוכננות היטב, וניתן לבדוק לאורן גם את היצירות הקודמות של היוצר/ת^[13].

אריאנה מלמד שאלה את ס. יזהר בראיון על השתיקה ארוכת השנים שלו והסיבה לשבירתה בספר "מקדמות"^[14]. תשובתו הייתה: "מוצאים את הקול הנכון, את הגובה המוזיקלי הנכון, את מבנה המשפט, המנגינה הנכונה, שבאה מעצמה יום אחד". משפט זה מתחבר היטב לאבחנתם של דן מירון ובתיה גור על תזמור תחבירי סמפוני במקדמות. לעולם הנושא אינו חשוב, הוסיף יזהר, אלא האופן שבו הוא נכתב, הדרך שבה הוא נפתח. השיקולים הם ארכיטקטוניים, צליליים ותזמוניים, והם אלו שחשובים בספרות.

לשאלתה האם הרומן אוטוביגרפי הוא עונה: "אם תאמרי זאת, אני אכחיש. אני יודע שזו אוטוביוגרפיה, אבל אני אכחיש. זה רק במקרה, אלה רק חומרים. את שופטת את הבית כולו על פי האבנים שהגיע מן המחצבה? המחצבה היא הכרחית, אבל הבית צריך להיות נידון לפי מבנהו, לפי תזמורו ולפי היותו. אחר כך האבנים והחומרים אינם משנים עוד."

הקישור בין האישי והלאומי נוצר במציאות ולאו דווקא בספר, אומר יזהר, הגיעו אנשי עמל לארץ בעלת תנאים קשים שעבדו קשה. אבל מדי פעם חדר השונה, יוצא הדופן, היפה. משהו ממקום אחר. למשל, שיר רווי יופי, או ספר של צ'ארלס דיקנס, ואז באו הכמיהה והגעגועים להיות לא רק בן המקום הזה אלא לחפש את הדבר הגדול היפה שמעבר לאופק.

• גרשון שקד, "ארץ ישראל יפהפייה של מלים: על מקדמות מאת ס. יזהר". ספרות אז כאן ועכשיו (תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ״ג 1993), עמ' 181–199
• עמוס עוז, 'החום, היום והרוח' : מסה, מתוך ״דברים ליזהר״. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, א' בטבת תשס״ד, 26 בדצמבר 2003, עמ' 25
• בתיה גור, "כניד עפעף הנצח", מבלי דלג על דף : מבחר מסות ומאמרים / עורכים פוני בז'זינסקי ואריאל הירשפלד (ירושלים: כתר, 2008), עמ' 335–339
• הלל ברזל, "מיהו ה'אנחנו' המבקש מקומו בהמשך הסיפור", דבר, 1 באוקטובר 1993, עמ' 23. (ביקורת על ספריו של ס. יזהר ״מקדמות״ ו״צלהבים״)
• ניצה בן דב, "אפוס על בן נבחר, עם ועולם", חיים כתובים; על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות, שוקן, 2011, עמ' 52–76
• יוחאי אופנהיימר, "יזהר: השלב הפוסט-ציוני". דבר, 23 באפריל 1992, עמ' 25
• יוסף אורן, "ס' יזהר או: הביוגרפיה ככלי לשיווק רעיוני", נתיב (כתב עת), גל' 1 (30) (1993), עמ' 58–66.

• אריאנה מלמד, למה אנחנו פוחדים מס. יזהר?, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2016
• דביר צור, בין הבית לשדה, בין אדם למקום; המרחב והמקום בספריו של ס. יזהר 'מקדמות' ו'צלהבים', מאזניים, 2015