"סטו סקול", הפנימיה שבה למד מייקל ונטריס, כפי שנראית בימינו
מייקל ונטריס נולד בלונדון בשנת 1922 כבן יחיד למשפחה מבוססת של אנשי צבא. אביו, אדוארד פרנסיס ורקר ונטריס הגיע לדרגה של לוטננט קולונל (סגן-אלוף) בצבא הבריטי בהודו ("הצבא ההודי") אך נאלץ לפרוש אחרי שחלה בשחפת. הסב מצד האב, המייג'ור ג'נרל (אלוף) פרנסיס ונטריס כיהן בסוף הקריירה הצבאית שלו כמפקד הכוחות הבריטים בהונג קונג. האם, אנה דורוטה (דורה) לבית יאנאש, הייתה בתו של בעל אחוזות אמיד ממוצא פולני שהיגר לאנגליה.
שם משפחת ונטריס ידוע באנגליה החל מן המאה ה-12, ומקורו במילה "Adventurous" ("הרפתקני") שבאה מצרפתית ולטינית.[1]
מייקל ונטריס ספג תרבות עוד בבית הוריו. הוא ביקר במוזיאון הבריטי ונסע לארצות רבות. משיקולי בריאות (מייקל היה חולה אסתמה מילדותו) המשפחה שהתה לאורך כשמונה שנים בשווייץ, שנחשבה לארץ בעלת אוויר בריא ושהייתה עתירת בתי הבראה (ספא). הוא התחיל את לימודיו בבית ספר בגשטאט, שבו שפות ההוראה היו גרמנית וצרפתית.
הוא למד את שתי השפות הללו על בוריין ובנוסף את הניב האלמאני האופייני לשווייץ.
בזכות כישרונו לשפות הצליח תוך זמן קצר ללמוד תריסר שפות, ביניהן הפולנית, שפת אמו, ושוודית אותה רכש בעת שהות בת כמה שבועות בשוודיה. כבר בגיל 8 קרא את ספרו של אדולף ארמן, ההירוגליפים (Die Hieroglyphen) בגרמנית.
בשנת 1931 חזרה המשפחה ללונדון. הוריו של מייקל נפרדו בפועל בשנת 1932 והתגרשו רשמית ב-1935 כשהילד היה בן 13. מצב בריאותו של האב הלך והידרדר עם השנים. הבן המשיך את הלימודים בבית הספר ביקלי היל בסטו אחר כך זכה למלגה בפנימיית "סטו סקול", ששכנה בקינגהאם, בקינגהמשייר, בבית אחוזה מן המאה ה-18. שם למד הנער לטינית ויוונית קלאסית. כבר באותה תקופה התחיל לעסוק באינטנסיביות בכתב הליניארי ב', לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה, לאורו של פנס כיס. בימי החופשות גר עם אמו בבתי מלון על החוף ואחרי שנת 1935 בבתי דירות המודרניסטים "הייפוינט" שבנה ברתולד לובטקין בהייגייט. בעזרת רווחיה מהאחוזות בפולין ניהלה האם בדירתם סלון תרבותי אותו פקדו באותן ימים אמנים וסופרים רבים, ביניהם בן ניקולסון, הנרי מור, נאום גאבו (אנ').
התעלות על משברים
ונטריס האב הלך לעולמו בשנת 1938 כשמייקל היה בן 16. דורה ונטריס לקחה לידיה את ניהול אחוזת המשפחה. זו הייתה תקופה קשה. בעקבות הפלישה הנאצית לפולין האם איבדה את אחוזות המשפחה וכל הכנסותיהן. בשנת 1940 מת גם אביה. המשפחה הידרדרה לעוני. דורה ונטריס שקעה בדיכאון קליני ובלעה מנה קטלנית של ברביטורטים.
אחרי אובדן אמו מייקל ונטריס אימץ לעצמו סגנון חיים נמרץ ותוסס שקנה לו ידידים רבים. מצד שני, לפי עדותם, היה אכול לא פעם בלבטים וליוותה אותו הרגשה שהוא "זיוף" ולא גאון אמיתי. ידיד המשפחה, הפסל היהודי יליד רוסיה נאום גאבו, לקח אותו תחת חסותו. מאוחר יותר סיפר ונטריס כי גאבו העניק לו את ההרגשה האמיתית ביותר של משפחה. בבית הפסל התחיל ללמוד רוסית. באותה תקופה החליט ללמוד אדריכלות ונרשם לבית הספר לאדריכלות של אגודת האדריכלים. שם פגש והתחתן עם לואיס (או כפי שהיא אהבה להיקרא - בטי), צעירה יפה וחברותית, "בת טובים", שטיילה כמוהו באירופה והתעניינה באדריכלות.
בחיל האוויר המלכותי
מטוס מסוג הנדלי פייג' הליפקס
ונטריס לא השלים את לימודיו בשל מלחמת העולם השנייה. הוא גויס מרצונו בשנת 1942 לחיל האוויר המלכותי. הוא העדיף להיות נווט מאשר טייס, ועבר אימונים מייגעים למטרה זו בקנדה. ב-1944 סיים אותם עם דרגת סרג'נט (סמל). באותו זמן שכלל את שליטתו בשפה הרוסית.
בהמשך הוא שירת על מטוס הנדלי פייג' הליפקס בטייסת 76, בהתחלה בבסיס ברייטון ולאחר מכן בהולם-און-ספלדינג מור.
במסגרת שירותו השתתף בהפצצות האוויריות על גרמניה. אחרי תום המלחמה נשלח לשרת עד סוף השירות על הקרקע בגרמניה, דווקא בזכות ידיעתו את השפה הרוסית. לא ידוע בבירור מה היו משימותיו. חבריו הניחו שאלו היו משימות מודיעין.
עד ימינו אין הוכחה לכך, כפי שאין כל עדות למעורבותו בפיצוח קודים של האויב, שלא כמו במקרה של צ'דוויק.
רבים בציבור האמינו שפיצוח קודים בצבא הכין אותו להישגיו בפיענוח הכתב הליניארי ב'.
אחרי המלחמה
הבית שבו גרו בני הזוג האדריכלים מייקל ולואיס ונטריס בהמפסטד בשנים 1952–1956. הבית עוצב על ידי עצמם וצויד בהיטים מעוצבים על ידי מרסל ברויר. על החומה הוצבה לוחית זיכרון כחולה
אחרי המלחמה ונטריס עבד לזמן קצר בשוודיה ולמד מספיק שוודית כדי שיוכל לתקשר בשפה זו עם עמיתים חוקרים. אחר כך השלים בהצטיינות יתרה את לימודי האדריכלות בשנת 1948. כאדריכל קיבל תפקידים ניהוליים וזכה למלגת מחקר של כתב העת Architects' Journal.
יחד עם לואיס אשתו התחיל לעבוד כאדריכל: עיצב בתי ספר עבור משרד החינוך. יחד עם אשתו עיצב אף בית משפחתי עבור עצמם בהמפסטד. במקביל הגביר את מאמציו בנושא הכתב הליניארי ב'.
בסופו של דבר בשיתוף פעולה עם צ'דוויק גילה כי מדובר בכתב יווני. איש לא חשד עד אז, אף הוא עצמו, כי הייתה זו הצורה הקדומה ביותר של כתב יווני.
הפיענוח
בהתחלת המאה ה-20 הארכאולוג ארתור אוונס התחיל את חפירותיו בקנוסוס, עיר עתיקה באי כרתים. במהלכן הוא גילה כמות גדולה של לוחות כתובות בכתב לא ידוע. חלקן היו עתיקות יותר וכתבם נקרא ״ליניארי א'״. רובן היו מתקופה יותר מאוחרת וכתבם כונה, ״ליניארי ב'". אוונס ניסה במשך עשורים לפצח כתבים אלה ולא הצליח.
בשנת 1936 אוונס אירח תערוכה של ארכאולוגיה מכרתים בבית ברלינגטון בלונדון, שהוא מושב האקדמיה המלכותית.
התערוכה נפתחה לרגל מלאת יובל (50 שנה) לבית הספר הבריטי לארכאולוגיה באתונה שהיה אז הבעלים של האתר קנוסוס וניהל אותו. בית הספר קיבל את האתר מידי אוונס שנים אחדות קודם לכן. וילה אריאדני, ביתו של אוונס שם, הפך לחלק מבית הספר. תלמידי בית הספר "סטו סקול" השתתפו אז בהרצאה ובביקור בתערוכה בהדרכתו של אוונס עצמו, שהיה אז בן 85.
מייקל ונטריס, בן 14, נכח בסיור וזכר איך אוונס התהלך בעזרת מקל. זה היה ללא ספק אותו מקל הקרוי פרודג'ר בו השתמש אוונס כל חייו כדי שיעזור לו משום קוצר ראייתו וקשייו בראיית לילה. בעת הסיור המודרך, הראה אוונס לתלמידים לוחות כתובים בכתבים הליניארים המסתוריים. בשיחה שהתקיימה אחרי ההרצאה הצהיר ונטריס שידוע לו כי הכתב הליניארי ב' עוד לא פוצח ושהוא נחוש לעשות זאת.
ההשערה הראשונית של אוונס הייתה כי הכתב הליניארי ב' צריך להיות קשור לכתב האטרוסקי וקשר זה עשוי לספק מפתח לפתרון. אף על פי שהסתבר כי השערה זו הייתה שגויה, הקשר בין שני הכתבים המשיך להיחקר עד שנות ה-1950 המוקדמות.
זמן קצר אחרי מותו של אוונס חוקרת בשם אליס קובר גילתה כי למלים מסוימות בכתב הליניארי ב' יש סיומות שונות, ככל הנראה לפי הטיה דומה לזו שביוונית או בלטינית. בעזרת כלי זה בנה ונטריס סדרות של טבלאות שבהן צירף סמלים מן הלוחות הקדומות אל עיצורים ותנועות. עדיין טיבם של עיצורים ותנועות אלה נותר לא ידוע. אך ונטריס למד כבר הרבה על מבנה השפה הכתובה הזאת כדי שיוכל לתת ניחושים.
כמה מהלוחות בכתב ליניארי ב' נתגלו ביוון היבשתית (למשל על ידי קארל בלגן בפילוס), והיה ניתן לשער כי שרשראות סמלים מסוימות שהופיעו בלוחות ציינו שמות של מקומות או אנשים. ונטריס שם לב כי שמות מסוימים הופיעו רק בלוחות מכרתים. הוא העלה את הסברה שהתבררה כנכונה כי שמות כאלה מציינים ערים באי. בעזרת סמלים שהצליח לפצח בשיטה זו, עלה בידו של ונטריס לפענח טקסטים נוספים.
תגלית זו סתרה את התאוריות של אוונס על ההיסטוריה המינואית והייתה בסיס לקביעה כי תרבות כרתים, לפחות בתקופות המאוחרות יותר שבהן נעשה שימוש בכתב הליניארי ב', הייתה חלק מהתרבות המיקנית.
אחרי פגישה עם מפיקה של שידורי BBC הידיעה על התגלית התבשרה לעולם בערוץ 3 בתאריך 1 ביולי1953.
ג'ון צ'דוויק, חוקר צעיר של שפות קלאסיות, שמע זאת ויצר קשר עם ונטריס על מנת שישתפו פעולה.
בעזרת הידע הלשוני של צ'דוויק, התחזקה אמונתו ששפת הכתב הליניארי ב' היא לא אחרת מצורה ארכאית של היוונית.
מותו
אחרי פיענוח הכתב הליניארי ב' בשנים 1953-1951, ב-6 בספטמבר 1956 קיפד ונטריס את חייו באופן פתאומי, בגיל 34, בתאונת דרכים. אחרי שיצא מהבית בלילה נסע לכיוון מעבר בארנט ורכבו התנגש עם משאית חונה. בהתחשב באישיותו, היו שחשדו שהיו לו מחשבות אבדניות, אך לא נמצאו סימוכין לכך. Documents in Mycenaean Greek, ("מסמכים ביוונית מיקנית"), תוצר עבודתם המשותפת של ונטריס וצ'דוויק, פורסם באותה שנה, כמה שבועות אחרי מותו של ונטריס.
ונטריס השאיר אחריו שני ילדים: בן בשם ניקי (1984-1942), ובת בשם טסה (נולדה ב-1946).
עבודתו סללה דרך שבה הלכו חוקרים רבים, ובראשם ג'ון צ'דוויק, שהמשיכו במאמצי הפיענוח והסיווג של האוצר הלשוני מכרתים הקדומה ובחקר היחסים בין התרבות המינואית ובין זו המיקנית.
