במהלך משא ומתן חשאי לכניעה עם בעלות הברית בתחילת ספטמבר, הציעה ממשלת איטליה לפתוח את נמלי טאראנטו וברינדיזי בחוף המזרחי. הכוחות הגרמניים באזור זה היו חלשים מאוד והיו צפויים לסגת במקום להילחם אם בעלות הברית ינחתו שם. גנרל דווייט אייזנהאואר, מפקד בעלות הברית העליון בים התיכון, תכנן במהירות נחיתה שלישית, בשם הקוד סלפסטיק, כדי לנצל את ההצעה.
סלפסטיק היה בחלקו מבצע הטעיה, להסיט את הכוחות הגרמניים מהנחיתות העיקריות של בעלות הברית בסלרנו באותו יום, תוך ניסיון ללכוד את טאראנטו וברינדיזי בשלמותם. הערך העיקרי של טאראנטו היה הנמל הגדול שלה. תפיסתו תעניק לבעלות הברית נקודות אספקה בשני חופי איטליה, עם כיבוש נאפולי במערבה על ידי האמריקאים.
למבצע צבאי זה היה תפקיד פוליטי מרכזי, שכן מנהיגי הממשלה, בהם המלך ויטוריו אמנואלה השלישי ומשפחתו, וראש הממשלה באדוליו, ברחו מרומא לברינדיזי לאחר הכניעה. ברינדיזי באותה תקופה נשלטה רק על ידי הצבא האיטלקי, אך כיבושה המהיר על ידי חיילים בריטים תבטיח את שלומם של המנהיגים האיטלקיים ותאפשר את הכרזת המלחמה של איטליה נגד גרמניה.
שדה הקרב
טאראנטו היא עיר הבירה של נפת טאראנטו במחוז פוליה ויש לה נמל גדול. הוא כולל את שני האיים סנט פטרוס וסנט פאולוס, המגינים על המפרץ, הנקרא מאר גרנדה ("הים הגדול"), בו נמצא הנמל המסחרי. לאחר איחוד איטליה הפכה טאראנטו לבסיס הראשי של הצי האיטלקי. הנמל הצבאי היה ממוקם במפרץ אחר, מאר פיקולו. בנובמבר 1940, הצי המלכותיתקף את בסיס הצי בטאראנטו, והטביע כמה אוניות קרב איטלקיות.
תכנון
ב-6 בספטמבר גובשו תוכניות להעביר את הדיוויזיה המוטסת הבריטית ה-1 לטאראנטו מבסיסם בצפון אפריקה. הם ינצלו את הכניעה האיטלקית כדי לכבוש את הנמל ולהקים עמדות הגנה נגד מטוסים. מה שנשאר מהצי האיטלקי שעדיין השתמש בנמל, היה צפוי לצאת מראש. בעלות הברית האמינו שהדיוויזיה תתמודד עם התנגדות מינימלית בלבד ותצליח להתגבר על כל התנגדות עם התמיכה הימית המוגבלת הזמינה, שכן טאראנטו הייתה מחוץ לטווח מטוסי הקרב של בעלות הברית המבוססים בסיציליה.
צנחן בריטי חמוש בתמ"ק סטן, מאי 1943.
אף על פי שהיא הוקמה באוקטובר 1941, הדיוויזיה הבריטית המוטסת ה-1, בפיקודו של מייג'ור-גנרל ג'ורג' הופקינסון, מעולם לא לחמה בעבר כדיוויזיה שלמה. היחידות עם ניסיון קרבי כלשהו היו חטיבת הצנחנים ה-1, שלחמה בהצטיינות כחטיבה עצמאית בצפון אפריקה ובמבצע פוסטיאן במהלך פלישת בעלות הברית לסיציליה, והחטיבה המוטסת ה-1, שכללה רק שני גדודים, שלחמו גם בסיציליה במהלך מבצע לדברוק. שתי החטיבות ספגו אבדות כבדות בסיציליה ולא היו במצב לבצע נחיתות תקיפה נוספות. מהחטיבות האחרות של הדיוויזיה, חטיבות הצנחנים 2 ו-4, לא נוסו בקרב. כמו כן, חטיבת הצנחנים ה-2 הייתה אכן במלוא התקן, בעוד לחטיבת הצנחנים ה-4 היו רק שני גדודים, כאשר הגדוד השלישי שלה עדיין היה בשלבי הקמה בארץ ישראל.
היו מספיק מטוסי תובלה רק כדי לתמוך במבצע אחד בגודל דיוויזיה, והם הוקצו לדיוויזיה המוטסת ה-82, תחת מייג'ור גנרלמת'יו רידג'וויי, כחלק מהנחיתות בסלרנו. כתוצאה מכך, הדיוויזיה המוטסת ה-1 הייתה צריכה להינשא לאיטליה בדרך הים. ללא כלי נחיתה זמינים בהתראה כה קצרה, הדיוויזיה נישאה על פני הים התיכון על ידי ארבע סיירות, HMS Aurora, HMS Penelope, HMS Dido ו-HMS Sirius של שייטתת הסיירות ה-12 של הצי המלכותי, מלווה בשולת המוקשים HMS Abdiel והסיירת האמריקאית USS Boise, כולם בפיקודו של קומודור ו.ג. אגניו. אם הנחיתה תצליח, דיוויזיית הרגלים ה-78 הבריטית בסיציליה ודיוויזיית הרגלים ההודית ה-8 במזרח התיכון, תישלחנה לתגבר את הדיוויזיה המוטסת, תחת פיקודו של הקורפוס ה-5.
הנחיתות
לפני שעזבה את תוניסיה, הדיוויזיה המוטסת ה-1 חולקה לשני חצאים. המחצית הראשונה, המורכבת ממפקדת הדיוויזיה, קבוצות חטיבת הצנחנים ה-1 וה-4 ופלוגת ההנדסה ה-9, עלו על ספינות הצי המלכותי בביזרטה. הספינות יצאו בשעה 17:00 ב-8 בספטמבר, סיפוניהן עמוסים בכלי הרכב והציוד של החטיבה. אדמירל הצי סר אנדרו קנינגהם היה מודאג מכך שצי הקרב האיטלקי שבסיסו בטאראנטו עלול לתקוף את הסיירות שלא יוכלו להגן על עצמן כראוי, עמוסות יתר על המידה בכוחות ובציוד. לכן הוא הורה לספינות הקרב HMS Howe ו-HMS King George V ושש המשחתות המלוות שלהן, בפיקודו של סגן אדמירל ארתור פאוור, לעזוב את בסיסן במלטה ולהצטרף לשייטת. בשעה 18:30 ב-8 בספטמבר, בזמן שהשיירה הייתה בים, שידר הגנרל אייזנהאואר את פרטי הכניעה האיטלקית.
כדי לתמוך בנחיתות הבריטיות מוקדם ב-9 בספטמבר, סקנצאנו הותקפה על ידי מפציצי B-26 אמריקאים מקבוצות ההפצצה ה-17 וה-310. בדיוק כששייטת בעלות הברית התקרבה לטרנטו, נצפו אוניות הקרב האיטלקיות אנדריאה דוריה ודויליו ושלוש סיירות יוצאות מהנמל. השייטת תפסה עמדות קרב, אבל הספינות האיטלקיות פשוט חלפו על פניהן בדרך למלטה כדי להיכנע בהתאם להסכם בין בעלות הברית לממשלת איטליה. בשעה 15:00 הגיעה השייטת לשדה המוקשים ששומר על הכניסה לטאראנטו. המשחתת HMS Javelin ניהלה משא ומתן על שדה המוקשים ונכנסה לנמל. שעתיים לאחר מכן, חזרה המשחתת עם סייר נמל איטלקי על הסיפון. HMS Penelope ו-USS Boise הובלו בבטחה לתוך הנמל ולצד המזח, שם הם פרקו את הכוחות שנשאו, בעוד הספינות האחרות בשייטת נשארו מחוץ לנמל והשתמשו בסירות ספינות קטנות כדי להעלות את חייליהן לחוף. מתקני הנמל היו כולם תקינים ועד מהרה פרקו את הספינות.
היחידות הראשונות על החוף היו מפקדות חטיבת הצנחנים ה-4 וגדוד הצנחנים ה-10, אשר כוונו לנוע פנימה כדי להגן מפני מתקפה גרמנית. כשחיילי הדיוויזיה המוטסים נכנסו לעיר, הם התקבלו בברכה על ידי חיל המצב האיטלקי והודיעו להם שהכוחות הגרמניים כבר יצאו. כאשר הורדו שתי החטיבות, הן עברו בעיר והקימו עמדות הגנה מצפון. במקביל, מייג'ור-גנרל ג'ורג' פ. הופקינסון, הקים את מפקדת הדיוויזיה שלו במלון אלברגו אירופה וקיבל את הכניעה האיטלקית מהמושל הצבאי.
לאחר נחיתה בטוחה של המחצית הראשונה של הדיוויזיה, חזרה שייטת הסיירות ה-12 לביזרטה כדי לאסוף את הכוחות הנותרים, המורכבים מחטיבת הצנחנים ה-2, החטיבה המוטסת ה-1 וגדוד טייסי הדאונים. הנפגעים היחידים בנחיתה נפגעו ב-10 בספטמבר כאשר HMS Abdiel, תוך כדי תמרון לצד המזח, פגעה במוקש וטבעה. הנפגעים הסתכמו ב-58 הרוגים ו-154 פצועים מגדוד הצנחנים ה-6 ו-48 הרוגים בקרב צוות הספינה. הספינה נשאה גם 12 תותחי נ"ט 6 פאונד של סוללת נ"ט 2, ואספקת תחמושת הדיוויזיה.
בן לילה הובילה חטיבת הצנחנים ה-4 את ההתקדמות פנימה. עם עלות השחר ב-10 בספטמבר, הם הגיעו למאספרה, שם התקבלו בברכה על ידי האוכלוסייה. העיירה הבאה אליה הגיעו הייתה מוטולה, שעדיין הייתה כבושה על ידי הגרמנים. הגרמנים גילו התנגדות מסוימת להתקפה של גדוד הצנחנים 156, אך נסוגו זמן קצר לאחר מכן. אבדות הקרב הראשונים של הדיוויזיה נבעו מפעולה זו. הפצועים פונו לטאראנטו, שם יחידת אמבולנס שדה 133 (מוצנחת) הקימה תחנת עזרה ראשונה ראשית של 80 מיטות בבית החולים רנדינלה.
המשמר העורפי של הצנחנים הגרמנים ניסה לעכב את התקדמות הבריטים בכמה מארבים וחסימות דרכים. במחסום ליד העיירה קסטלנטה, גנרל הופקינטון, מפקד הדיוויזיה, נפגע מאש מקלעים גרמניים בזמן שצפה בהתקפת גדוד הצנחנים ה-10. הוא מת מפצעיו למחרת. הופקינסון הוחלף כמפקד הדיוויזיה על ידי בריגדיר ארנסט דאון, בעבר מפקד חטיבת הצנחנים ה-2.
הוביצר 75 מ"מ של הגדוד הקל ה-1, רגימנט הארטילריה המלכותי, של החטיבה המוטסת ה-1 בפעולה באיטליה.
המטרה הבאה של הדיוויזיה המוטסת הייתה כעת שדה התעופה בג'ואה דל קולה. חיל האוויר המלכותי היה זקוק לשדה התעופה כדי להביא מטוסי קרב מסיציליה ולתמוך בנחיתות בסלרנו, שלא התנהלו כמצופה. הגרמנים המשיכו בנסיגתם, וג'ויה הושגה בלילה של 16/17 בספטמבר, על ידי גדודי הצנחנים ה-10 וה-156. חיל האוויר המלכותי השתלט על שדה התעופה ו-48 שעות לאחר מכן, שש טייסות המריאו מהבסיס לתמיכה בפעולות בעלות הברית. בין 20 ל-24 בספטמבר, הדיוויזיה המוטסת ה-1 קיבלה הוראה לעצור ולבנות הגנות על הגישות לטאראנטו, בשל חשש שהגרמנים עלולים לפתוח במתקפת נגד נגד היחידה הפרוסה מדי.
מפקדת הקורפוס ה-5 נחתה בטאראנטו ב-18 בספטמבר והתכוננה להגעת שתי הדיוויזיות שלה. הראשונה הייתה דיוויזיית הרגלים ה-78 הבריטית, שהחלה להגיע לבארי ב-22 בספטמבר, ואחריה דיוויזיית הרגלים ההודית ה-8 בטאראנטו למחרת. ב-24 בספטמבר, חטיבות הצנחנים ה-1 והמוטסת ה-1 השתלטו על ההתקדמות של הדיוויזיה המוטסת. עד 27 בספטמבר, הם והדיוויזיה ה-78 הגיעו ל - פוג'ה, 125 מייל (201 ק"מ) מטאראנטו. משם, הדיוויזיה המוטסת חזרה לטאראנטו. עד נובמבר, רוב הדיוויזיה המוטסת ה-1 יצאה לאנגליה.
לאחר מכן
מבצע סלפסטיק לא סיפק את ההסחה לה קיווה הגנרל אייזנהאואר. ההחלטה של היידריך שלא להתנגד לנחיתות התקבלה ללא התייחסות למטה של קסלרינג. היידריך ציפה להתעמת עם כוח מכריע של בעלות הברית והסיג את יחידותיו צפונה, אף על פי שהוא השתדל לעכב את התקדמות בעלות הברית במידת האפשר על ידי מארבים וחסימות דרכים. הדיוויזיה הגרמנית המשיכה לסכל את הניסיון של בעלות הברית להתקדם לעבר רומא במהלך קרב מונטה קאסינו ב-1944.
