לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר הוא שיר ארס פואטי שנכתב על ידי חיים נחמן ביאליק בשנת 1902 (תרס"ב), ובו מתוארת עבודתו של המשורר וחציבת ניצוץ השירה מלבו.

שם השיר מכוון אל משמעותו. השימוש במילה הפקר - דבר נטול בעלים המצוי ברשות הרבים, אך למעשה אינו שייך לאיש - מרמז על יצירה שכל אדם יכול לקחת ולהפכה לשלו בלי לטרוח ביצירתה. המשורר מעיד על עצמו שלא מצא את השיר או את המניע לשיר אצל מישהו אחר או ממקור חיצוני, אלא מניצוץ פנימי. האור מסמל את השיר - היצירה.

השיר בנוי מארבעה בתים, שכל אחד מהם מורכב מארבע שורות ובהן חריזה קבועה ומסורגת בשורות ב ו-ד. המבנה הקלאסי מבטא באופן חיצוני את יציקת הרגשות לתוך תבנית של שיר.

הבית הראשון - מתחיל בשם השיר, אך ממשיך אותו. המשורר לא זכה באור מן ההפקר, וממשיך: הוא גם לא ירש אותו, והוא לא ניתן לו בקלות. לאחר מכן מתבטא הקושי בתקבולת הניגודית של השימוש ב”מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו, וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.” בשורות ג-ד מתקיימת השוואה בין המשטחים הקשים לליבו של המשורר. עבודת היצירה משולה לחציבה ועבודת כפיים מאומצת. השיר נשאב מתוך מקומו הפנימי ביותר של המשורר, זה שקשה ביותר להגיע אליו, לבו.

הבית השני - הוא הדגשה של הבית הראשון. השיר מסתתר, קשה למצאו. הבית מתחיל באנאפורה של המילה נִיצוֹץ והוא אומנם ניצוץ קטן, אך הוא כולו של המשורר והשימוש ב”כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא” מזכיר התייחסות לתינוק היוצא מהגוף במאמץ רב, ומלווה בתחושת גאווה של הורהו - מולידו.

הבית השלישי - מחדד אף הוא את הבית הקודם עם סינקדוכה של המילה "חרוזי" לשיר עצמו. אולם הפעם ההתייחסות היא בעיקר לתהליך היצירה המואץ בעקבות צרות הפוקדות אותו ובדומה לפטיש חוצבות בלבו המתפרץ והניצוץ קופץ אל תוך עינו, ומעינו הופך לשיר, בדומה לדמעה. המעבר אל העין, המשמשת חלון אל נפש האדם, והסבל והקושי הכרוכים בפעילות המתוארת מחזקים את הקושי שבכתיבת היצירה.

הבית הרביעי - בית זה שונה משאר הבתים ובו המשורר פונה אל קוראיו. השיר נמלט מחזקתו ומתפרסם, והקהל שהשיר נוגע ללבו מנכס אותו לעצמו ונוטע בו פרשנויות שונות המבטלות את התהליך הפרטי של יצירת השיר וכוונתו.

השיר נכתב בגוף ראשון ובנוי בצורה מעגלית, הוא מתחיל מן הכלל (ההפקר) אל הפרט (המשורר). ועובר בהמשך מהפרט (המשורר) אל הכלל (קוראיו).

האור - האור הוא מוטיב חוזר, המתחיל בשם השיר ומופיע לאורכו. הוא מייצג את השיר ותהליך היצירה המאומץ. המוטיב מתעצם לנוכח השימוש הרב במילים הסמוכות: ניצוץ ובערה. בהן האור מייצג אש שבסופה המשורר משלם את המחיר על הניצוץ שהצית.

הלב - מוטיב המקושר אל מוטיב האור. ומדגיש את התהליך בו השיר מגיע מלבו של המשורר אל לב הקוראים. הוא מתחיל בתיאור השיר כמשהו שהמשורר חצב מלבו ומסתיים בשיר שעובר ”וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם”.

בתוך השיר מופיעים מספר הרמזים מקראיים:

• ”מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו, וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.” המופיע בבית הראשון יוצר זיקה אל אבות האומה אברהם ושרה כפי שמכנה אותם הנביא ישעיהו ”הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם.” (ספר ישעיהו, פרק נ"א, פסוקים א'–ב') ומרמז על המטען העובר בין אומה להוריה, כמו ילדים להוריהם ומדמה את תהליך כתיבת השיר כמטען העובר בין המשורר אל שירו.
• ”וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת” המופיע בבית השלישי, הוא הרמז לספר ירמיהו ”הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, נְאֻם-ה'; וּכְפַטִּישׁ, יְפֹצֵץ סָלַע” (ספר ירמיהו, פרק כ"ג, פסוק כ"ט), שבו הנביא ירמיהו יוצא בזעמו על נביאי השקר המסלפים את דבריו, אומר כי דבריו הם דברי האלוהים שבכוחם הרב יכולים לפוצץ סלע כמו פטיש. ההרמז המקראי יוצר הקבלה בין שליחות הנביא, ושליחות המשורר שדבריו משמעותיים ונבואתיים. ההקבלה גם יוצרת חיבור בין המשורר לנביאו של האל ומעלה את יצירת השירה כגורל שלא ניתן להימלט ממנו.
• ”בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי” הוא הרמז למנהג הקרבת הקורבנות בבית המקדש ומצביע על הקרבה עצמית של הדובר בשיר. ההקרבה נעשית למען קוראיו, וכשהשיר מתפרסם ועובר אליהם הוא בוער ומתכלה במהירות בשל פירוש שגוי, זניחת השיר או התייחסות לא עמוקה מספיק, ואיתו בוערים ומתכלים החלקים היקרים שיצאו מתוך המשורר.
• ”את הבערה אשלם” המסיים את השיר מרמז לנכתב בספר שמות: ”כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה” (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ה'). ההרמז כאן מקשר בין הדין המקראי של שרפה בלתי מכוונת של שדה בבעלות אחר לבין הגחלת בשירו שמבעירה את לבבות הקוראים.

השיר מביע את עמדת המשורר על יצירתו. מדגיש את מקור היצירה וייחודה. ומלווה את תהליך העבודה הדורש מאמץ רב מכותבה. מקוריות היצירה מודגשת בחזרתיות של השימוש במילת השלילה "לא". המשורר לא זכה באור מן ההפקר, הוא לא בא לו בירושה, לא שאל אותו מאיש והוא לא גנב אותו. ומקור השיר מודגש בחזרתיות ואנאפורה של המילה "כי", כי השיר מסלעו וצורו, מלבבו יתפוצץ ו”כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא”.

בנוסף, התהליך המלווה בקושי וכאב מסתיים בכליונו של השיר והפקעתו מהמשורר אל הכלל. לכן יחסו של המשורר אל היצירה ואל הקוראים הוא אמביוולנטי. מחד, דינו של שיר להתפרסם ולהגיע אל לבבות הקוראים, מאידך, כשזה נעשה, הוא מופקע מכותבו המקורי ויוצר בו תחושת אובדן.

חלק ממרכיבי הסגנון של השיר, כמו למשל ההצהרה על אי גנבת הניצוץ, המעקב אחר דרכו ותיאור ייסוריו של המשורר - מרמזים על הסיפור המיתולוגי של פרומתאוס, שגנב את האש האלוהית למען בני האנוש, ונענש בניקור תמידי של הנשר, כאשר הוא עצמו קשור אל הסלע.^[1] ביאליק כאילו מגיש בשיר את תכונותיו הנדרשות של המשורר הרומנטי: מקוריות, התייחדות מופנמת עם מקורות ההשראה, כתיבה שנובעת מסבל וייאוש וניכור והתעלמות מצד קהל הקוראים, שמגבירים את ייסורי היוצר.

בשנת 1981 הוציא יצחק רפאל אוטוביוגרפיה ושמה "לא זכיתי באור מן ההפקר"- המתייחסת לארבעים שנות עשייה^[2].

בשנת 1972 הלחינה רות ספרוני וביצעה את השיר בליווי גיטרה^[3].

בשנת 1997 הוציא מיקי גבריאלוב אלבום בשם "לא זכיתי באור מן ההפקר" ובו שירים שהלחין למילותיהם של לאה גולדברג וחיים נחמן ביאליק, בהם שיר הנושא של האלבום.

גם שם טוב לוי הלחין את השיר והקליט אותו עבור אלבומו "בן אדמה", שיצא ב־2010.

• זיוה שמיר, "גלגולו של ניצוץ (שורות גנוזות משירו של ביאליק 'לא זכיתי באור מן ההפקר')", על המשמר, 4 ביולי 1980.
• אריאל הירשפלד, כינור ערוך - לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק, הוצאת עם עובד, 2011, עמ' 156–159.

מיזמי קרן ויקימדיה
ספר לימוד בוויקיספר: לא זכיתי באור מן ההפקר
טקסט בוויקיטקסט: לא זכיתי באור מן ההפקר

• "לא זכיתי באור מן ההפקר" באתר בית לזמר העברי
• "לא זכיתי באור מן ההפקר" בקטלוג הספרייה הלאומית
• השיר המלא, באתר פרויקט בן-יהודה
• יעל אראלי, ‏לא זכיתי באור מן ההפקר / ארס-פואטיקה, באתר "דעת"
• לא זכיתי באור מן ההפקר, באתר אורט
• ניתוח השיר לא זכיתי באור מן ההפקר, באתר עמל
• ד. קמחי, ח.נ. ביאליק ושיריו האוטוביוגרפיים, הד-המזרח, 7 באוגוסט 1943
• דן מירון, כך משתחרר סופסוף הניצוץ מן הסלע, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2024

• זיוה שמיר, "על ניצוץ שיצא מן הלב והִצית אש גדולה" (תגובה על דברי דן מירון מאוגוסט 2024), אתר מב"ע, נובמבר 2024