ביאליק שהגה יותר מילים לשפה העברית מאליעזר בן יהודה, התקומם על כך שמילים חדשות בשפה העברית מקבלות את הסיומת ״יה״. כך על מנת לתקן את העברית שמתחילה להשמע כחמורית הוא כתב את הסיומת ״ית״. כך שונו המילים: עגבנייה לעגבנית, חמניה לחמנית וכו׳.
לשיר שתי גרסאות, קצרה הקרויה "בגינה" וארוכה הקרויה "בגינת הירק".[1]
הגרסה הקצרה של השיר הודפסה גם במקראה "ספרנו", בעריכת פ' אוירבך ואחרים, בשנת תרצ"ג, וב"מקראה אלף", בעריכת פניה שרגורודסקה, בהוצאת דביר, תש"ד.
על השיר
הבית הראשון מהשיר "בגינה", בגן ביאליק שבשכונת בית הכרם בירושלים
השיר מתאר מסיבת ריקודים עליזה של "זוגות אוהבים" בגינת ירק ובהם: כרוב עם כרובית וסלק עם עגבנייה, ולצדם ניצב בודד הפול שמרגיש חסר אונים מלהשתתף בה. תרמילי הפול ריקים ולכן הוא עצוב ומצב זה מרמז על מצב של עקרות שגורם לתחושה של שונות ובדידות.[4] ביאליק התייחס בשירו לאושר ולצער שעשויה לגרום האהבה בחיי האדם, שמחה רבה לזוג ועצב לבודדים. השיר מאזכר ירקות אופייניים שגודלו באותן שנים בארץ ישראל ובאזור. לביאליק ולאשתו היה גן ירק בביתם והם טפלו בו.[5] גידול ירקות היה עיסוקם בצעירותם של אישים נודעים ומשפיעים בתרבות העברית החדשה, בני זמנו של המשורר, כגון רחל המשוררת, רחל ינאית וברל כצנלסון. ועל כן נראה שניתנה בשיר הסתכלות אוהדת על חיי חקלאות ברוח ערכי תנועת העבודה.
בגרסתו הקצרה מקדיש השיר שני בתים לשמחת החברותא ושני בתים לצער הבדידות (חלוקה דומה קיימת בשיר ילדים אחר של ביאליק: "עציץ פרחים"). בגרסתו המורחבת נותרו שני בתים, בסופו של השיר, העוסקים בצער הבדידות, והרחבת השיר מתמקדת כולה בהרחבת מעגל הרוקדים, משני זוגות בגרסה הקצרה לתשעה זוגות בגרסה המורחבת.
בשתי גרסאות השיר עוברים הירקות האנשה - יש להם רגשות והם יוצאים במחול. אף שמדובר בירקות, הקפיד המשורר שכל זוגות הירקות יהיו "הטרוסקסואליים", גם במחיר המצאת דמויות כגון "אחות המלפפון" או "בת לפת" (המרקדות עם הצנון והגזר בהתאמה). בין הזוגות מתקיימת התאמה בדרכים שונות - מהם בני אותה משפחה (כרוב וכרובית ממשפחת המצליבים, אבטיח ודלעת ממשפחת הדלועיים, בצל ושום ממשפחת הנרקיסיים), ומהם בעלי אותו צבע (תירס וחמניתצהובים).
אל מול הרוקדים המאושרים ניצב הפול האומלל. זיוה שמיר העירה על מצבו:
פרישתו של האפון מן הכלל (או של הפול, בנוסח המקוצר) הן אין בה הכרח; כלומר, אין כל סיבה שתאלץ את האפון לפרוש מן הציבור, אלא שאין הוא בוטח בעצמו ובערכו, וברי לו שכבר אין הוא יפה וצעיר ועדיין אין בו בגרות ובשלות. רגשי הנחיתות שלו הם הסיבה לפרישתו, אך אלה אינם נובעים דווקא מנחיתות אובייקטיבית ממשית, כי אם מתחושות סובייקטיביות, שאין בהן ממש.[6]
על פי שמיר, בתיאור הזוגות הרוקדים עמד לנגד עיני ביאליק פירושו למסכת כלאיים.[7]
לקריאה נוספת
דן מירון, עוזי שביט ואחרים (עורכים), חיים נחמן ביאליק - 1873–1934: שירים, (מהדורה מדעית בלוויית מבואות וחילופי נוסח), תל אביב: הוצאת מכון כץ לחקר הספרות העברית - אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג 1983-תשס"א 2000.
קובי לוריא, "הצנון והחזרת שהפכו לכרוב עם כרובית", פנים 53-52, 2011.
זיוה שמיר, שירים ופזמונות גם לילדים - לחקר שירת ביאליק לילדים ולנוער, הוצאת פפירוס, 1986, הפרק: 'בגינת הירק' - אנטומיה של שיר ילדים, עמ' 173–187.
