PROFILPELAJAR.COM

יהדות הרי האטלס היא קבוצת הקהילות היהודיות שחיו בהרי האטלס בצפון אפריקה. על פי המסורת, ראשיתה של ההתיישבות היהודית באזור החלה עוד לפני חורבן בית ראשון^[^{דרוש מקור]} והיהודים בכפרי הרי האטלס שמרו על דרך חיים ייחודית לאורך הדורות. נכון לראשית המאה ה-20 מספר היהודים בהרי האטלס עמד על 7,000-8,000 נפשות, רובם בחמש עיירות גדולות למרגלות ההרים והיתר בכפרים רבים ברחבי ההרים. במהלך שנות ה-50 עלו כמעט כל היהודים מהרי האטלס לישראל ומיעוטם היגרו לאירופה ובמיוחד לצרפת.

היסטוריה

ראשית ההתיישבות היהודית באזור הרי האטלס הייתה בעת העתיקה. בידי צאצאי קהילת אופראן ומספר קהילות נוספות מסורות כי אבותיהם הגיעו לאזור והתיישבו בו עוד קודם לחורבן בית ראשון. המסורת בעל פה הן בקרב יהודים והן בקרב מוסלמים בעמק דרעא (אנ'), היא שמוצאם של היהודים באזור הוא במתיישבים יהודים שהגיעו במאה השישית לפני הספירה.^[1] לעומת זאת באזור סוס המסורת המקובלת הייתה שהיהודים הגיעו בתקופה מאוחרת יותר, כתוצאה מהגירות פנימיות של יהודים מאזור דרעא ואזורים אחרים.^[2]

אזור הרי האטלס שימש כמקום מחסה ליהודים בתקופות של סכסוכים ורדיפות. במאה ה-2 לספירה, מרדו היהודים בצפון אפריקה ברומאים במה שידוע כמרד התפוצות. מרכז המרד בצפון אפריקה היה לוב, אך ייתכן שרבים מהלוחמים נסוגו לעבר הרי האטלס מפני הצבא הרומאי.^[3]

במסורת היהודית המקומית מוצאם של שכניהם הברברים הוא פלשתי וכך כונו הברברים בפי היהודים. דתם של הברברים בעת העתיקה הייתה נוצרית או פוליתאיסטית, ולאחר הכיבוש המוסלמי המירו את דתם לאסלאם.

ימי הביניים

בתקופת הרדיפות האנטי-יהודיות על ידי שושלת אל-מוואחידון במאות ה-12 וה-13, הגיעו חלק מהפליטים היהודים לאזור הרי האטלס הדרומיים, שכן אזור זה נשלט על ידי שבטים עצמאיים והשושלת לא הצליחה כנראה לאכוף בו את רצונה.^[4] גל נוסף של יהודים הגיע לאזור הרי האטלס עם גירוש ספרד במאה ה-15. אמנם רוב המגורשים פנו למרכזים העירוניים של צפון אפריקה, אך חלקם פנו גם לפנים הארץ. כך למשל, מספרי השאלות ותשובות (שו"ת) של רבנים מגורשי ספרד שהתיישבו באלג'יריה ניתן ללמוד על מגורשים מספרד שהתיישבו אף באזור הספר של הסהרה, בכפרים כגון בסכרא (אנ'), תוּקוּרת וארגלאן, וכמו כן באזור מזאב. עוד ידוע על התיישבות של מגורשי ספרד באזור דאדס שבהרי האטלס ובאזורים נוספים מכתביהם של כמה מהמגורשים שמשפחותיהם היגרו לאזורים אלה.^[5]

מסמכים מגניזת קהיר מעידים על כך שבימי הביניים היהודים באזור הרי האטלס היו גורם משמעותי בניהול המסחר הטרנס-סהרי. הגאוגרף המוסלמי יאקות (1229-1179) מציין שרוב הסוחרים בעמק דרעא בשנים 1200–1220 היו יהודים. בספר כתאב אל-איסתיבחאר פרי עטו של מחבר מוסלמי אנונימי בן המאה ה-13 נכתב כנגד היהודים והמעמד הרם שהם זכו לו. בין השאר נכתב:

אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה מחזיקים בעושר ... ובדרעא אני עצמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיה להם עושר רב ועמדה מכובדת.^[6]

רדיפות שושלת אל-מוואחידון לא פסחו על אזור דרעא, ושמו סוף לתקופת הפריחה הכלכלית בחורבן קשה. שיר שנמצא בגניזת קהיר מקונן על חורבנן של קהילות צפון אפריקה וספרד תחת שלטונם של אל-מוואחידון ומקדיש שורות רבות לקהילת דרעא. השיר מתאר כיצד שושלת אל-מוואחידון ניסתה תחילה לשכנע את היהודים להמיר את דתם לאסלאם, אך לאחר שסירבו לכך הם נקבצו והוצאו להורג. השיר כולל דברי שבח לקהילת דרעא ואבל רב על חורבנה.^[7]

העת החדשה

בסוף המאה ה-18, קאדי מקומי תחת השליט מולאי יזיד רדף כמה מהקהילות היהודיות בהרי האטלס. בתקרית החמורה ביותר, הורה הקאדי לאסוף את הגברים היהודים מהכפר אופראן והותיר בפניהם את הבחירה בין התאסלמות למוות. 50 מהגברים היהודים בחרו להקריב את עצמם על קידוש השם.^[8] על אירועים אלה כתב הסופר אשר כנפו, אחד מצאצאי הקהילה, את הרומן ההיסטורי התינוק מאופראן.

בשנת 1891 נערך גירוש של יהודים משלושה כפרים בהרי האטלס. מספר המגורשים עמד על כ-700 יהודים. התגייסות בינלאומית בשיתוף של קהילות יהודיות אחרות החלה בניסיון לעזור להם.^[9] הקהילות היהודיות פנו למעצמות הבינלאומיות בריטניה וצרפת כחלק מהמאמץ לסייע למגורשים. הגירוש חל בחודשי החורף והפליטים מהכפרים סבלו קשות. השתדלנות הבינלאומית אצל סולטאן מרוקו והמושלים המקומיים גרמה לכך שהיהודים הורשו לבסוף לחזור לבתיהם.

במאה ה-19 סוחר מצליח בשם ר' מרדכי אבי סרור, שיצא מכפרו אקא שבדרום הרי האטלס לטימבוקטו, נהיה לרב הקהילה היהודית הזעירה בעיר ייחודית זאת, שהורכבה מיהודים מדרום מרוקו. גם בתקופה זאת היהודים שיחקו תפקיד חשוב במסחר הטרנס-סהרי.

החיים היהודים בהרי האטלס התאפיינו בניידות גבוהה. לעיתים קרובות קהילות חדשות הוקמו לאורך מסלולי מסחר חדשים על ידי מהגרים מקהילות אחרות. גם גירושים והגבלות, כגון איסור על יהודים לחיות באזור מסוים, גרמו למוביליות גבוהה.^[10]

המאה ה-20

בראשית המאה ה-20 מספרם הכולל של יהודים באזור הרי האטלס עמד על 8,000-7,000 נפשות. מתוכם, קרוב ל-4,000 חיו בחמש עיירות למרגלות ההרים, ו4,000-3,500 אחרים חיו ביותר מ-90 רבעים (מלאחים) שונים בקרבת כפרים בֶּרְבֶּרִים.^[11] הכפרים היו מרושתים אחד לשני, כך שבקרבת כל כפר שכן לפחות כפר אחד נוסף במרחק של מספר שעות הליכה. יהודים על פי רוב לא הורשו להיות בעלי אדמה, אך היו יוצאי דופן לכך במספר כפרים ומספר קטן של יהודים עסקו בחקלאות, בעוד שרוב היהודים עסקו במלאכה ומסחר. בית הכנסת היה מרכז החיים הקהילתיים של יהודים בכפרים בהרי האטלס. בית הכנסת שימש גם כמקום לתלמוד תורה עבור הילדים והצעירים ("צלא"), ושם הם למדו תורה, תפילות, עברית וקרוא וכתוב. הרב המקומי היה מחנכם של הילדים והמדריך הרוחני של הקהילה כולה. רבנים אלה עמדו על קשר עם רבנים מהערים הגדולות של צפון אפריקה והתייעצו איתם בנושאים הלכתיים שונים, בעיקר עם המרכז היהודי במרקש. כמו כן הם ניהלו את הקשרים עם השד"רים מארץ ישראל שאספו תרומות. הרבנים המקומיים קיבלו את הכשרתם במרקש או באחת מהישיבות שהתקיימו בכפרים הגדולים יותר כגון איריל נורו שבעמק סוס, טידילי וקלאת אל-מגונה שבעמק דאדס. בין רבני האזור של התקופה נמנה מסעוד בן שבת.

החל משנות ה-30 של המאה ה-20, נפתחו בתי ספר מודרניים של ממשלת צרפת וכי"ח בקרב קהילות היהודיות באזור הרי האטלס, וגרמו למעבר מחינוך יהודי-מסורתי לחינוך צרפתי-מודרני עבור חלק ניכר מהילדים היהודים באזור. בתי הספר התקבלו בחשש התחלתי מצד הקהילות המקומיות, מפני האופי החילוני שלהם, אך עד מהרה חששות אלה שככו ועל פי רוב הקהילות אמצו את בתי הספר בהתלהבות רבה.^[12]

במהלך מלחמת העולם השנייה בכפרים שונים בהרי האטלס סבלו מפקידים צרפתיים אנטישמים. בכפרים מסוימים, כגון אזילאל, הוכרחו היהודים לבצע עבודות בכפייה עבור הרשויות הצרפתיות ובכפרים אחרים כגון אירפוד הוחרם רכוש יהודי.^[13]

קום מדינת ישראל עוררה התרגשות רבה בקרב היהודים בהרי האטלס ונתפשה כסוף הגלות.^[14] קהילות שלמות התעניינו לעלות לישראל, תוך התעקשות לעלות כקהילות ולא כיחידים. בתהליך שהגיע לשיאו במהלך שנות ה-50, קהילות שלמות מהרי האטלס עזבו ועלו למדינת ישראל הצעירה. מניעים נוספים שתרמו לבחירתם לעלות ארצה היו המצוקה הכלכלית שהחלה לאחר שברברים החלו לדחוק את רגלי היהודים מהמקצועות המסורתיים בהם הם עסקו, וחוסר היציבות והביטחון ששררו בהרי האטלס במהלך המאה ה-20. מיעוט קטן מקרב היהודים היגר לארצות אחרות ובעיקר לצרפת.

כמו רבים מהעולים מיהודי ארצות האסלאם, העולים מהרי האטלס שוכנו בישראל במושבים ובישובים חקלאיים פריפריאליים. אולם בעוד שרוב רובם של העולים מארצות האסלאם היו עירוניים ונתקלו בקשיים בהתמודדות עם המעבר לאורח החיים הכפרי-חקלאי בארץ, העולים מהרי האטלס הגיעו עם רקע בחיים כפריים שסייע להם להקים מושבים חקלאיים מוצלחים במדינת ישראל הצעירה, ומחקרים שבחנו מושבים של קהילות מהרי האטלס בארץ סיכמו שמדובר בעיקר בסיפורי הצלחה.^[15] דבר נוסף שעמד לזכות העולים מהרי האטלס היא העובדה שבמקרים רבים קהילות עלו לארץ בשלמותם ושימרו את החיים הקהילתיים בארץ, מה שהקל על תקופת ההתאקלמות בארץ החדשה.

יצירה תרבותית

בימי הביניים יצאו מספר מלומדים יהודים שזכו לשם בעולם היהודי מאזור עמק דרעא, ביניהם המשורר הקראי החשוב משה בן אברהם דרעי,^[16] והמלומד הרבני משה הדרעי שעליו מספר הרמב"ם שהוא היה מתלמידיו של ר' יוסף אבן מיגאש וכותב עליו דברי שבח באיגרת תימן לצד שלילת טענת נבואתו. משוררים יהודים נוספים שמוצאם מדרעא הם משה בן אדונים^[17] ויהודה ב"ר שמואל בן דרעא.^[18] בדרעא גם פעלו במאה ה-16 וכנראה עוד קודם לכן חוגים של מקובלים שנודעו במקורות יהודיים מארץ ישראל וצפון אפריקה כ"מקובלי דרעא" ו"מנהג דרעא". לפי פרופ' רחל אליאור דרעא היוותה מרכז קבלה חשוב שהטביע את חותמו על קהילות צפון אפריקה ואף מחוצה לה.^[19] את היווצרותה של דרעא כמרכז קבלי חשוב ניתן לייחס למספר גורמים. גורם אחד הוא הקשרים בין היישוב היהודי העתיק בדרעא לבין ספרד ופרובאנס בהן התחילה פעילות קבלית משמעותית החל מהמאה ה-12, מה שניכר בכך שספריהם של מקובלי דרעא ממשיכים מסורות קבליות ספרדיות וחלק מהמקובלים הם מגורשי ספרד בעצמם. גורם שני הוא הזיקה בין חוגי המקובלים בדרעא לחוגי המקובלים בארץ ישראל, לצד שימור מסורות קבלה קדומות יותר של דרעא עצמה. גורם נוסף הוא הקיום בסביבה מוסלמית-ברברית, שבאותן שנים התפתחה בקרבה תנועה מיסטית מוסלמית גדולה.

ר' משה קורדובירו, בכותבו על הגילוי מחדש של ספר הזוהר, כותב שהספר הגיע לראשונה לידי המקובלים בארץ ישראל מחכמים שישבו בדרעא, או מחכם שמוצאו בדרעא ועלה לארץ ישראל והתיישב בעיר צפת.^[20] בין מקובלי דרעא היה ר' דוד הלוי, ממגורשי ספרד שהתיישבו בעמק דרעא, ומחבר "ספר המלכות". הוא היה ראש של חוג מקובלים מגורשי ספרד שהתיישבו בדרעא, ובין תלמידיו היה ר' מרדכי בוזגלו מחבר הספר "מעיינות החכמה" העוסק בקבלת הצירופים. מקובלים נוספים פעלו גם בשאר קהילות הרי האטלס באותה תקופה, כגון ר' משה בן מימון אלבז מתארודאנת מחבר הספרים "היכל הקודש" ו"פרח שושן" ור' יצחק הכהן מחבר "גינת ביתן".^[21]

מעמדם המשפטי של היהודים

אזור הרי האטלס מיושב ברובו בבני הקבוצה האתנית בֶּרְבֶּרִים המשתייכים מבחינה דתית לאסלאם הסוני. החוקים שהסדירו את מעמד היהודים היו שילוב של החוק האסלאמי ושל החוקים השבטיים הבֶּרְבֶּרִים. מעמדם של היהודים בפועל השתנה במהלך ההיסטוריה והיה שונה אף בין כפר לכפר.

היהודים בהרי האטלס היו במעמד של בני חסות של השבט הברברי ששלט על האזור בו הם חיו או של משפחה מוסלמית-ברברית חזקה. בתור גורם א-שבטי בחברה שבטית, תפקידם של היהודים בחברה הברברית היה לנהל את המסחר ולספק את כלי המלאכה לשבטים הברברים השונים שעסקו בעיקר בחקלאות. מתוקף תפקידם החברתי היהודים זכו לרוב לביטחון יחסי, ופעמים רבות בתקופות של סכסוכים בין-שבטיים, היהודים היו היחידים שלהם היה מותר לחצות הלוך ושוב בין הגבולות השבטיים. נתינת חסות ליהודי נתפשה כסמל יוקרה לברבר נכבד, והיהודים, על אף מעמדם הנמוך, יכלו לשמור על דתם באדיקות. עם זאת, לעיתים פטרון ברברי היה עלול לפשוט על רכושו של בן החסות היהודי. על יהודים היה להיזהר לא להיתפש כמי שנוהגים בגאוותנות, ולהשלים עם מעמדם החברתי הירוד. כך למשל, הגברים היהודים בהרי האטלס לבשו לרוב גלימות לבנות, כאמצעי בידול מהביגוד הצבעוני של שכניהם המוסלמים. קבוצות סוחרים יהודים אמידים לעיתים העדיפו את הביגוד הצבעוני ואמצו אותו. התנהגות מסוג זה הייתה עלולה להיתפש כגאוותנות יתר, ולכן אותם סוחרים נפגעו לעיתים קרובות יותר מפשיטות של מוסלמים על רכושם.^[22]

לרוב היהודים חיו ברובע נפרד בתוך או מחוץ לכפר הברברי, ועל פי רוב אסור היה עליהם להיות בעלי אדמות, אלא הם נאלצו לשכור אדמות מברברים. מעמדם המשפטי של היהודים היה תלוי במידה מסוימת במערכת החוק המוסלמית, השריעה, בנוסח שבו היא הונהגה על ידי אנשי הדת המוסלמיים המקומיים. כך למשל, באזור הסוס הקאדים המוסלמים פסקו שהיהודים אינם זכאים להיות בעלי אדמה על בסיס הסברה שהם זרים לאזור. למרות זאת תהליכים מקומיים הביאו לכך שהיו מקרים שיהודים קיבלו לרשותם אדמה, דבר שעליו הקאדים המוסלמים התלוננו לשלטונות המרכזיים.^[23]

שפה

ערכים מורחבים – ברברית יהודית, מרוקאית יהודית

שפת הדיבור העיקרית של רוב יהודי האטלס הייתה ניב יהודי של שִלְחִית (תַשֶלְחִית) הידועה גם בשם ברברית יהודית. שלחית היא השפה הברברית המקומית ממשפחת השפות הברבריות שבה דוברים רוב תושבי הרי האטלס (באזורים מסוימים בהרי האטלס מדוברים גם ניבים אחרים של שפות ברבריות). בעבר היה נהוג לחשוב שזאת הייתה שפת דיבור בלבד בקרב היהודים ולא שפת כתיבה, אך החוקר חיים זעפרני מצא כתבים שונים, כולל הגדה של פסח, הכתובים בתשלחית באותיות עבריות. שפה יהודית זאת נמצאת כיום בסכנת הכחדה, ודוברים בה מספר אלפים בודדים של יהודים מבוגרים החיים כיום בעיקר בישראל. דוגמה לשפה זאת ניתן למצוא בתרגום הבא של ההגדה:

תשלחית-יהודית: ”יִכְדַמְן אַיְיִנַגָא יפּרעו גְמַצָר. יִשוֹפִגַג רבי נּג דְיְנָג שוֹפוֹש נִדְרע שוֹפוֹש יִכיווֹאַנ”^[24]

עברית: ”עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה”

שפה נוספת שהייתה שפת דיבור מקובלת בקרב יהודי האטלס הייתה הערבית-המרוקאית היהודית, ורוב היהודים היו דו-לשוניים בתשלחית וערבית-מרוקאית. שכניהם הברברים של היהודים לעיתים קרובות לא דברו ערבית כלל, ולכן ערבית נחשבה באזורים מסוימים "שפה של היהודים".^[25] עם כניסתו של השלטון הצרפתי ופתיחתם של בתי ספר של כל ישראל חברים שלימדו בשפה הצרפתית גם שפה זאת החלה להיות נפוצה בקרב יהודי האטלס, בעיקר בקרב הדור הצעיר.

העברית הייתה שפת הקודש, שפת הכתיבה והיצירה התרבותית, ועל אף שלא הייתה זאת שפת דיבור יום-יומית היהודים למדו אותה מילדות למטרות תפילה וקריאה בכתבי הקודש. שירו המפורסם של המוזיקאי שלמה בר "אצלנו בכפר טודרא" מתאר את החגיגיות הרבה שקהילות יהודיות בהרי האטלס הקנו ללימודי האלפבית העברי לילדים בגיל 5, והשימוש בדבש כתמריץ חיובי בלימוד הילדים.

לקריאה נוספת

דויד פרץ, ניתוח השיר 'אצלנו בכפר טודרא', באתר "תרבות•il"
מיכאל אביטבול (עורך), קהילות ישראל בדרום המגרב, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ב.
חיים זאב הירשברג, מארץ מבוא השמש, הוצאת הסוכנות היהודית, ירושלים, תשי"ז, עמ' 91–131.
שן צור, רשמים מביקור בכפרים היהודים בדרום מרוקו, הבקר, 5 באפריל 1953.
יהודה גרינקר, עלית יהודי אטלס (מרוקו), הוצאת ברית יוצאי מרוקו, תשל"ג.
משה בר-חן (אוחנה), בין האנשים הכחולים, הוצאת דיאלוג, 2009.
סיגל צזריהו, תהליכי שימור ושינוי במוזיקה של יהודי האטלס בישראל - טקס האחוואש, עבודת גמר לקראת תואר שני, אוניברסיטת תל אביב, 1999.
מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת / סג'למאסא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2013.

Dorothy Willner and Margot Kohls, Jews in the High Atlas Mountains of Morocco: A partial reconstruction, Jewish Journal of Sociology 4 (1962), pp. 207-241.
Harvey E. Goldberg, The Mellahs Of Southern Morocco: Report Of A Survay, The Maghreb Review 8, 3-4,1983, pp. 61-69.
Reconnaissance au Maroc, 1883-1884 by Charles de Foucauld pp. 398-402 (בצרפתית)
Daniel Schroeter. "Atlas Mountains (Morocco)." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014

הערות שוליים

^ Abdellah Larhmaid, Jewish Identety and Landownership in the Sous Region of Morocco, in: Jewish Culture and Society in North Africa, Indiana University Press, 2011, pp. 62-63.
^ Ibid, p. 63
^ אברהם שטאל, תולדות היהודים במרוקו, הוצאת המדפיס הממשלתי, תשל״ד, עמ' 35-36.
^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, כרך 1, עמ' 280-300
^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, כרך 1, עמ' 302
^ Corpus of Early Arabic Sources for West African History, ed. N. Levtzion & J.F.P Hopkins, Cambridge, 1981, P. 140
^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, כרך 1, עמ' 90, 266
^ Ifrane d’Anti-Atlas Cemetery
^ אליעזר בשן, ממזרח שמש עד מבואו, פרקים בתולדות יהודי המזרח והמגרב: חברה וכלכלה, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ו, עמ' 347-370.
^ Daniel Schroeter. Atlas Mountains (Morocco). Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
^ ירון צור, הגורם הדתי במיפגש בין הציונות לבין יהודי הכפרים בהרי האטלס, מתוך: "ציונות ודת", מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1994
^ Aomar Boum, Schooling in the Bled: Jewish Education and the Alliance Israelite Universelle in Southern Rural Morocco, 1830-1962, Journal of Jewish Identeties, January 2010, p. 6.
^ מיכאל אביטבול, יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, הוצאת מכון בן-צבי, 1983, עמ' 139.
^ Aomar Boum, From 'Little Jerusalems' to the Promised Land: Zionism, Moroccan Nationalism and Rural Jewish Emigration. Journal of North African Studies 15(1):51-69, 2010.
^ מרגוט קולס, דפוסי תרבות ודרכי הסתגלות של עולים מהרי האטלס, מגמות, כרך ז' מס' 4 (חשון תשי״ז), עמ' 345-376.
^ י' דווידסון, "על המשורר הקראי משה דרעי", מדעי היהדות, ב', ירושלים, תרפ"ז, עמ' 297-308.
^ ש' פינסקר, לקוטי קדמוניות, וויען, תר"ך, עמ' ק"ה.
^ אפרים חזן, "רבי יהודה בן רבי שמואל בן דרעא משורר קדום במרוקו", סיני, צב (תשמ"ג), עמ' קלח-קמט.
^ רחל אליאור, מקובלי דרעה, פעמים 24 (תשמה), עמ' 68.
^ רחל אליאור, מקובלי דרעה, פעמים 24 (תשמה), עמ' 36-73.
^ רחל אליאור, מקובלי דרעה, פעמים 24 (תשמה), עמ' 52.
^ משה שוקד, ‏קיום יהודי בסביבה ברברית, פעמים חורף תש"ם 1980, עמ' 65.
^ Abdellah Larhmaid, Jewish Identety and Landownership in the Sous Region of Morocco, in: Jewish Culture and Society in North Africa, Indiana University Press, 2011, pp. 59-73.
^ לקוח מכתב יד מהכפר טינע'יר (טינריר). מופיע במאמר: P. Galand-Pernet & Haim Zafrani. Une version berbère de la Haggadah de Pesaḥ: Texte de Tinrhir du Todrha (Maroc). Compres rendus du G.L.E.C.S. Supplement I. 1970, p. 121
^ Harvey E. Goldberg, The Mellahs Of Southern Morocco: Report Of A Survay, The Maghreb Review 8, 3-4,1983, pp. 61-69.