|
טוני ג'אט
טוני רוברט ג'אט (באנגלית: Tony Robert Judt; 2 בינואר 1948 – 6 באוגוסט 2010[1]) היה היסטוריון ומסאי יהודי בריטי-אמריקאי, שהתמחה בהיסטוריה אירופית.
קורות חיים
נולד ב-1948 בלונדון, אנגליה למשפחה יהודית חילונית[1]. הוריה של אימו היגרו מרוסיה ורומניה, ואביו נולד בבלגיה והיגר לאירלנד כילד ולבסוף לאנגליה. הוריו של ג'אט התגוררו בצפון לונדון, אבל הוא נולד בתחנה לאם ולילד של צבא הישע ב-Bethnal Green באיסט אנד בלונדון[2].
כשהיה ילד קטן, עברה משפחתו מטוטנהאם לדירה ששכנה מעל העסק של אימו בפאטני, דרום לונדון וכשהיה בן תשע, בעקבות לידתה של אחותו, עברה המשפחה לבית בקינגסטון שעל התמזה, סארי. השפה העיקרית בה שוחחו במשפחה הייתה אנגלית, אולם ג'אט דיבר צרפתית עם אביו ועם משפחת אביו[3]. ג'אט התקבל לבית ספר עמנואל בוונדסוורת', והיה אחד הילדים היהודים הבודדים שהתקבלו למוסד זה באותה עת. לאחר מכן למד בעזרת מלגה בקינגס קולג', אוניברסיטת קיימברידג'[4]. הוא היה הראשון במשפחתו שסיים תיכון והלך ללמוד באוניברסיטה[5]. סיים תואר ראשון בהיסטוריה ב-1969, למד במשך שנה באקול נורמל סופרייר בפריז, ואחר כך המשיך וסיים בקיימברידג' דוקטורט ב-1972[1].
בבית הספר התיכון ובאוניברסיטה הוא היה ציוני שמאלני ועבד בחודשי הקיץ בקיבוצים. הוא עזב את הציונות אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, בהצהירו לימים "דגלתי בפנטזיה האידיאליסטית הזו של ליצור ארץ סוציאליסטית, שיתופית", אבל אז נוכחתי לדעת שהציונות השמאלנית הייתה "לחלוטין לא-מודעת לאנשים שנזרקו מהארץ... על-מנת לאפשר לפנטזיה הזו להתממש."[4].
הוא תיאר את הציונות שלו כ"השקעת יתר אידאולוגית"[6].
ג'אט כתב בפברואר 2010 ש"לפני שמלאו לי עשרים הייתי וחדלתי להיות, ציוני, מרקסיסט ומתיישב שיתופי: הישג לא רע למתבגר מדרום לונדון"[7].
עם סיום לימודיו התמנה לחבר סגל זוטר בקינגס קולג', קיימברידג' ב-1972 ושם לימד היסטוריה צרפתית מודרנית עד 1978[8]. לימד במשך תקופה קצרה היסטוריה חברתית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ושב לבריטניה ב-1980 ולימד פוליטיקה בקולג' סנט אן, אוניברסיטת אוקספורד. הוא עבר לניו יורק ב-1987 ושימש כפרופסור ומופקד הקתדרה על שם אריך מריה רמרק באוניברסיטת ניו יורק וכמנהל מכון אריך מריה רמרק באוניברסיטה. הוא הרבה לכתוב מאמרים בכתב העת The New York Review of Books. ב-1996 נבחר כעמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים וב-2007 נבחר לחבר מן החוץ באקדמיה הבריטית.
ג'אט היה נשוי שלוש פעמים, שני נישואיו הראשונים הסתיימו בגירושים. הוא היה נשוי בשלישית לג'ניפר הומנס, מבקרת המחול של הניו רפובליק, ממנה היו לו שני ילדים[1][9].
ביוני 2010, ג'אט ובנו דניאל כתבו דיאלוג אודות ברק אובמה, הפוליטיקה וההתנהגות התאגידית בניו יורק טיימס[10][11].
מאמרו של ג'אט ב-The New York Review of Books מ-27 במאי 2010 מתייחס באריכות לתקופת ההוראה שלו באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, ולא לזו שבברקלי. המאמר גם מתייחס ל"חודש של הקרנות קשות" לטיפול בסרטן ב-2002, והוא מתייחס לסיבת מותו.
באחרית ימיו, הוא תיאר עצמו כ"סוציאל-דמוקרט כלל-עולמי"[7].
עבודתו של ג'אט כוללות את ספרו "אחרי המלחמה", שזכה לתשבחות רבות ומגולל את ההיסטוריה של אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא גם ידוע בשל השקפותיו על ישראל שהיו מושא לוויכוח סוער אחרי שהוא דגל בפתרון מדינה אחת לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לפי העיתונאי דייוויד הרמן, כשניהל ג'אט את מכון רמרק, ספרו "אחרי המלחמה" ומאמריו על ישראל הפכו אותו ל"אחד האינטלקטואלים הציבוריים הידועים ביותר באמריקה", בעוד שקודם לכן הוא היה היסטוריון בריטי אלמוני, שהתמחה בהיסטוריה צרפתית מודרנית."[12]
בראיון שהעניק שבועות מספר לפני מותו, אמר ג'אט: "אני רואה את עצמי קודם כל ומעל הכל כמורה להיסטוריה; אחרי-כן ככותב של היסטוריה אירופית; אחר-כך כפרשן לענייני אירופה; אחר-כך כאינטלקטואל ציבורי המשתייך לשמאל האמריקני, ורק לבסוף, לפעמים, משתתף אופורטוניסטי בדיון האמריקני הכואב על העניין היהודי..."[13]
כתיבתו
היסטוריה אירופית
חוויותיו של ג'אט בפריז תרמו למה שייהפך לקשר ארוך ופורה עם התרבות הפוליטית הצרפתית. הוא תרגם את הדוקטורט שלו מקיימברידג' לצרפתית והוציא אותו לאור ב-1976 תחת הכותר "La reconstruction du parti socialiste: 1921-1926". אנני קריגל כתבה את המבוא לספר וביחד עם מוריס אגילון (Maurice Agulhon) השפיעה עמוקות על עבודתו המוקדמת כהיסטוריונית חברתית צרפתית. ספרו השני של ג'אט, "Socialism in Provence 1871-1914: A Study in the Origins of the French Modern Left", היה "חקירה של המסורת הפוליטית שעיצבה את האומה"[14], נעשה ניסיון להסביר את המקורות המוקדמים וההמשכיות של השמאל הפוליטי באזור. יותר מכל עבודה אחרת של ג'אט, Socialism in Provence התבסס על מחקר ארכיבי נרחב. היה זה ניסיונו הראשון והיחידי למצב עצמו באסכולת ההיסטוריה החברתית שרווחה בשנות השבעים.
היסטוריה צרפתית מודרנית
במהלך שנות השבעים והשמונים עסק ג'אט במחקר היסטורי של צרפת המודרנית. הספר "Marxism and the French Left: Studies in Labour and Politics in France 1830-1981" מאגד כמה ממאמריו שטרם ראו אור לפני כן, העוסקים במאות ה-19 וה-20, ומסתיים במסה על מיטראן. בספרו "Past Imperfect: French Intellectuals, 1944-1956", עובר ג'אט עובר מהיסטוריה חברתית להיסטוריה אינטלקטואלית, ומתמיכה במסורות הצרפתיות המרקסיסטיות להיות מבקריהן. ב-"Past Imperfect", הוא מגנה את האינטלקטואלים הצרפתיים של התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ומעל כולם את ז'אן-פול סארטר על "השכחה המוסרית שכפו על עצמם"[15].
ג'אט מבקר את מה שהוא רואה כאמונה עיוורת בקומוניזם של סטלין. לדעתו של ג'אט, הוגים צרפתים כמו ז'אן-פול סארטר היו עיוורים בשל הקרתנות שלהם, ולא היו מסוגלים לראות שקריאתם לאותנטיות אינטלקטואלית צריכה לדרוש מהם לחקור את קשריהם שלהם לקומוניזם ולבקר את ברית המועצות בשל מדיניותה בעידן של אירופה אחרי המלחמה. הייתה זו במידה מסוימת ביקורת מבפנים, בהשתמשו במקורות צרפתים ובסגנון וכחני נגד אינטלקטואלים צרפתים מפורסמים. ג'אט העלה טענה דומה בכמה מכתביו הפופולריים. לשם דוגמה, בעקבות הודאתו של הנשיא ז'אק שיראק, ב-1995, באחריותה של צרפת בשיתוף הפעולה של צרפת של וישי עם מדינות הציר ביום השנה לגירוש היהודים מפריז הוא טען במאמר פובליציסטי שהתפרסם בניו יורק טיימס ש:
אנשים כמו ז'אן-פול סארטר ומישל פוקו שתקו באופן מעורר חשד. סיבה אחת לכך היא יחסם הכמעט אובססיבי לקומוניזם. בעוד שהם הצהירו שצריך "להיות מעורבים", לנקוט עמדה, שני דורות של אינטלקטואלים נמנעו מסוגיות מוסריות שלא יוכלו לקדם, או במקרים אחדים, לפגוע במטרה המרקסיסטית. הם התייחסו לוישי כמפעלם של פשיסטיים סניליים בודדים. אף אחד לא נתן את הדעת למה שקרה במהלך הכיבוש, אולי כיוון שמעט מאוד אינטלקטואלים מזרם פוליטי כלשהו יכלו לטעון שהם לחמו בצד "הטוב" של המלחמה כפי שעשה אלבר קאמי. אף אחד לא עמד וצעק "אני מאשים...!" בפני הנושאים באחריות כפי שעשה אמיל זולא במהלכה של פרשת דרייפוס. כשסימון דה בובואר, רולאן בארת וז'אק דרידה נכנסו לזירה הציבורית, היה זה בדרך כלל בהבעת דעה על משבר שהתרחש הרחק מצרפת - במדגסקר, וייטנאם או קמבודיה. אפילו כיום, כותבים מעורבים פוליטית קוראים לפעולה בבוסניה אבל נוטלים חלק רק לפעמים בדיונים לגבי העבר הצרפתי[16].
אחרי המלחמה
בשנים שאחרי פרסום הספר "Past Imperfect", התחיל ג'אט להתמקד בסוגיות רחבות יותר של ההיסטוריה האירופית. הוא שהה בשנות השמונים ובמרבית משנות התשעים באמורי, אוקספורד, סטנפורד ווינה, שם לימד תאוריה פוליטית, למד צ'כית, והתיידד עם כמה אינטלקטואלים מזרח אירופאים. השחקנית פולט גודארד, אלמנתו של אריך מריה רמרק, הורישה את הונה לאוניברסיטת ניו יורק והדבר איפשר למכון ללימודים אירופים שנשא את שמו של בעלה המנוח לפרוח בהנהלתו של ג'אט.
ספרו רחב היריעה הראשון של ג'אט על תקופה זו - התוצאה של נאום שנשא במרכז בולוניה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ב-1995, היה "?A Grand Illusion" במסה ארוכה זו, הוא התמקד באיחוד האירופי ובסיכוייו לעתיד, שלפי השקפתו, היו עגומים. לדעתו של ג'אט, תחושת החלוקה של אירופה, הייתה מזה זמן רב אחת מ"האובססיות המגדירות את תושביה"[17].
הוא טען כי המעלות של איחוד אירופה, לא חולקו בצורה שווה וכי לאזורים שהיו בעדיפות האיחוד האירופי היה יותר מן המשותף זה עם זה, מאשר עם השכנים שדרו באותה מדינה.
מדינת באדן-וירטמברג בדרום-מערב גרמניה, חבל הארץ רון-אלפ בצרפת, לומברדיה וקטלוניה הם דוגמאות ל"אזורי-על" המחולקים בצורה לא-שוויונית. לדעתו של ג'אט ניתן לראות חלוקה אחרת באמנת שנגן. לא יותר מאשר "הגורם המשותף הגבוה ביותר של אריתמטיקה פוליטית מפלה"[18], אמנת שנגן הפכה את ארצות מזרח אירופה למדינות חיץ המיועדות לשמור על מהגרים בלתי רצויים דחוקים אל הקיר. סכנות דומות קיימות במזרח אירופה, שם מבקרים לשעבר של האוניברסליזם הסובייטי הפכו עצמם לאנטי-אירופאים ולאומנים מוסתים.
ג'אט כתב כי בעיות אלו יוכלו לבוא על פתרונן רק בהתערבות לאומית מוגברת. צריך לפנות למדינות על-מנת שיחלקו מחדש את עושרן וישמרו את הרקמה החברתית המתפוררת של החברות עליהן הן שולטות. לדעתו של ג'אט יש לשנות את התפישה של תפקיד המדינה, כפי שתיאר זאת בספרו "אחרי המלחמה".
בספרו "אחרי המלחמה", ג'אט בחן את ההיסטוריה האירופית החל מתום מלחמת העולם השנייה ב-1945 ועד לשנת 2000. היה זה המחקר מקיף היריעה הראשון בו ג'אט כתב על נושא רחב כל-כך, שעבודותיו המוקדמות, "Socialism in Provence" ו-"Past Imperfect" התמקדו בהטלת ספק בהנחות המקובלות על השמאל הצרפתי. "אחרי המלחמה", הכולל קרוב לאלף עמודים, זכה בשבחים רבים בשל ההיקף האנציקלופדי שלו ונכלל ברשימת המועמדים הסופיים של פרס פוליצר לספרות תעודית לשנת 2006[19].
ה-BBC תיארו בהספד של ג'אט את "אחרי המלחמה" כ"מוכר בידי היסטוריונים כאחת מהעבודות הטובות ביותר שנכתבו על הנושא" של היסטוריה אירופית מודרנית[20]. הספר נבחר לאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר של שנת 2005 בידי מדור הספרים של הניו יורק טיימס[21] וב-2009, הכתיר אותו העיתון "Toronto Star" כספר ההיסטוריה הטוב ביותר של העשור[22].
רבה רעת הארץ
ספרו האחרון של ג'אט שהתפרסם בעודו בחיים, "רבה רעת הארץ", מנסה ללמוד מלקחי העבר ולעודד את הקוראים לחשוב "מה יקרה מעתה?" הספר מעודד חזרה לסוציאל-דמוקרטיה וקיבל ביקורות מעורבות[23][24][25][26][27][28][29][30][31].
ספר זה, שיצא לאור ב-2010, נכתב תחת השפעותיה המחלישות של מחלת ה-ALS, ותואר כ"ספרו הפוליטי ביותר של ג'אט" וכמגלה "עניין עז" בדעיכת אידיאלי התנועה הפרוגרסיבית בראשית המאה העשרים[32]. ג'אט מבכה את התפרקותה של המדיניות הקונצנזואלית הקיינסיאנית שלאחר המלחמה, כמו גם את עלייתה הכלכלות הנאו-ליברליות, שבאו לידי ביטוי פוליטי במשטריהם של תאצ'ר, רייגן ואחרים. בנתחו את ההצלחה המוגבלת שהשיגה מדיניות הדרך השלישית והתחייה הפרדוקסלית של הקפיטליזם החופשי אחרי המשבר הכלכלי העולמי בעשור הראשון של המאה ה-21, מתאר ג'אט את העבר הקרוב כ"עשורים אבודים" שעמדו בסימן "פנטזיות של שגשוג." הממשלות לא דאגו לקידמה חברתית, וג'אט חוקר כיצד אמנה חברתית שהוגדרה בעולם שאחרי המלחמה - שגילמה הבטחה של ביטחון, יציבות, והוגנות - אינה נחשבת עוד מטרה חברתית לגיטימית. הוא מסכם את ספרו ב"פנייה נרגשת לשיבה לאידיאלי הסוציאל-דמוקרטיה."[דרוש מקור: Harper’s Magazine דורש הרשמה].
תגובות הביקורת
ג'אט זכה לשבחים מעמיתיו בשל הידע רחב האופקים והניתוח הרב-גוני שלו. ג'ונתן פרילנד כתב ב-"The New York Review of Books": "אין הרבה פרופסורים בשום שטח שהוא שמסוגלים, לדוגמה, להפיק מאמרים מלומדים על רומנים של פרימו לוי ועל כתיבתו של הסופר שכיום נשכח מאנס שפרבר ועדיין יש ביכולתם להוציא תחת ידם ניתוח מדוקדק ודיפלומטי של משבר הטילים בקובה של 1962.
פרילנד המשיך וטען שג'אט הדגים "במשך למעלה מעשור במסותיו שכתב לכתבי העת החשובים ביותר באמריקה... כי הוא שייך לזן נדיר של מלומדים."[33]
בסקירתו את ספרו של ג'אט, "Reappraisals: Reflections on the Forgotten Twentieth Century", כתב פרילנד ש"ג'אט שם את המצפון לפני החברות במהלך חייו ודרש מאחרים אותו אומץ הלב."
ב-2009 זכה ג'אט בפרס מיוחד למפעל חיים על-שם ג'ורג' אורוול, בשל תרומתו לכתיבה הפוליטית הבריטית[34].
יחסו לישראל
אמו ואביו של ג'אט היו אזרחים בריטים ויהודים חילונים[4].
ג'אט נהפך לציוני נלהב בגיל 15. במשך תקופה בחייו שאף לעלות לישראל, בניגוד לרצון הוריו, שרצו שילמד. ב-1966, אחרי שזכה בתחרות בקינגס קולג', קיימברידג', הוא עבד בתקופת הקיץ בקיבוץ מחניים. כשנאצר גירש את חיילי האו"ם מסיני ב-1967, וישראל נערכה למלחמה, הוא התנדב להחליף את חברי הקיבוץ שנקראו לגיוס. בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, עבד כמתרגם עבור צה"ל. בתום המלחמה, האמין ג'אט שהמפעל הציוני התחיל להיחשף. "באתי מתוך פנטזיה אידיאליסטית של יצירת ארץ סוציאליסטית, שיתופית באמצעות עבודה", אמר ג'אט. הבעיה, הוא החל להאמין, הייתה שהשקפה זו, הייתה "לחלוטין לא-מודעת לאנשים שנזרקו מהארץ וסבלו במחנות פליטים על-מנת לאפשר לפנטזיה הזו להתממש."[35]
באוקטובר 2003, במאמר "ישראל: האלטרנטיבה", שכתב ב-The New York Review of Books, טען ג'אט שישראל הייתה בדרכה להיות "למדינה לוחמנית ובלתי-סובלנית, מדינה חדורת אמונה על רקע אתני." הוא קרא להחלפתה של "ישראל ממדינה יהודית למדינה דו-לאומית" שתכלול את כל מה שהוא כיום ישראל, עזה, ירושלים המזרחית והגדה המערבית. המדינה החדשה המוצעת הזו תעניק זכויות שוות לכל היהודים והערבים החיים בישראל וביהודה והשומרון וחבל עזה[36]. ג'אט הודה כי אחד ממניעי טיעוניו הוא העובדה ש"יהודים לא-ישראלים חשים עצמם חשופים" לביקורת ולתקיפה בגין התנהלות ישראל בשטחים, וטען כי "האמת המדכדכת היא שכיום ישראל רעה ליהודים"[37].
המאמר, שהציג השקפה על ההיסטוריה והפוליטיקה המזרח-תיכונית שמוצגת לעיתים רחוקות באמצעי התקשורת המרכזיים של ארצות הברית, חוללה תגובות רועמות, חיוביות ושליליות כאחת. היא הביאה עליו ביקורת נוקבת מכותבים פרו-ישראלים שסברו שתוכנית כזו "תהרוס" את ישראל ותחליף אותה במדינה פלסטינית שנשלטת בידי הרוב הפלסטיני[38][39][40].
ה-The New York Review of Books קיבל מספר חסר תקדים של למעלה מאלף מכתבים בתוך שבוע מפרסום המאמר, שתובל במילים כמו "אנטישמי" ו"אוטואנטישמי", והמאמר הוביל לכך שג'אט הוצא ממערכת הניו ריפבליק. באפריל 2004 ג'אט נאם באוניברסיטת קולומביה. בנאום זה המשיך ופרס את השקפותיו[41].
במרץ 2006 המשיך ג'אט באותו קו וכתב מאמר בניו יורק טיימס על ספרם של ג'ון מירשהיימר וסטפן וולט המכונה "הלובי הישראלי ומדיניות ארצות הברית". ג'אט טען ש"למרות כותרתו הפרובוקטיבית (של המאמר), הוא נשען על הרבה מאוד מקורות אמינים ובדרך-כלל לא ניתן לחלוק עליו." הוא שאל "(האם) הלובי הישראלי משפיע על מדיניות החוץ ? כמובן - זוהי אחת מהמטרות שלו (...) אולם האם לחץ כדי לתמוך בישראל מעוות את החלטות אמריקה ? זהו עניין של שיפוט." הוא סיכם את סקירתו על ספרם של מירשהיימר ווולט בטענו ש"מסה זו, שכתבו של מדעני מדינה ריאליסטיים נטולי אינטרס כלשהו לזכויות הפלסטינים, הוא אות לבאות." הוא חזה ש"הדורות הבאים של אמריקנים לא יבינו למה ארצות הברית, המעצמה האימפריאליסטית החזקה, קרובה כל-כך בדעותיה למדינת הקליינט הקטנה והשנויה במחלוקת במזרח התיכון."[42]
במאי 2006 המשיך ג'אט באותו הקו במאמר ארוך בשם "הארץ שאינה מוכנה לגדול", שהתפרסם בעיתון הארץ. בראיון שנתן במרץ 2007, ציין ג'אט את הצורך האמריקאי לבלום את הביקורת על ישראל כצומחת מעלייתה של הפוליטיקה של הזהויות בארצות הברית. "אני לא חושב שידעתי עד אז כמה עמוקה וכמה ייחודית האובססיה האמריקאית הזו של לבלום כל ביקורת על ישראל. זה ייחודי לארצות הברית." המאמר, שהתפרסם ביום העצמאות, מסכם את ההיסטוריה הקצרה של ישראל, ומתאר את מה שג'אט רואה כירידה קבועה באמינות הישראלית שהחלה במלחמת ששת הימים ב-1967[43].
ככל הנראה תמיכתך בישראל משפיעה על כל דבר אחר בחיים," אמר ג'אט בעוקצנות במהלך ריאיון עם הפיננשל טיימס ב-2007[44].
ב-4 באוקטובר 2006, בוטל במפתיע נאומו המתוכנן של ג'אט בניו יורק בפני הארגון Network 20/20 שנועד להיערך בקונסוליה הפולנית, לאחר שהקונסול הפולני קשישטוף קאספשיק (Krzysztof Kasprzyk) ביטל אותו בעקבות שיחת טלפון שקיבל מהליגה נגד השמצה והוועד היהודי-אמריקני. הקונסול אמר אחר-כך לעיתונאי ש"אני לא חייב ללכת באופן עיוור אחרי התיקון הראשון לחוקה."[45]
לפי הכתוב בניו יורק סאן, "הופעתו של ג'אט בקונסוליה הפולנית בוטלה לאחר שממשלת פולין החליטה שדעותיו הביקורתיות של מר ג'אט על ישראל לא עלו בקנה אחד עם היחסים הידידותיים של פולין עם המדינה היהודית."[46]
לפי הכתוב בוושינגטון פוסט, הליגה נגד השמצה והוועד היהודי-אמריקני התלוננו בפני הקונסול הפולני שג'אט היה "ביקורתי מדי כלפי ישראל והיהדות האמריקנית," אם כי שני הארגונים הכחישו שהם ביקשו שהשיחה תבוטל. אברהם פוקסמן, היושב ראש של הליגה, כינה את טענותיו של ג'אט על התערבות "תאוריות קונספירציה חסרות שחר." קאספשיק אמר לוושינגטון פוסט ש"שיחות הטלפון היו אלגנטיות אולם ניתן היה לפרשן כהפעלת לחץ מתון. הדבר מובן מאליו - אנחנו מבוגרים ומנת המשכל שלנו גבוהה מספיק כדי שנבין זאת." ג'אט, שתכנן לטעון שהלובי הישראלי בארצות הברית מונע פעמים רבות דיון כן, כינה את ההשלכות של הביטול "רציניות ומפחידות." הוא הוסיף שרק באמריקה - לא בישראל - הבעיה הזו קיימת," באומרו שביקורת חריפה על מדיניות ישראל, מקובלת בישראל עצמה, אבל היא טאבו בארצות הברית. על הליגה נגד השמצה והוועד היהודי-אמריקני הוא אמר, "אלו ארגונים יהודים שמאמינים שהם צריכים להרחיק אנשים שאינם מסכימים עמם לגבי המזרח התיכון הרחק מכל אחד שיכול לשמוע."[47]
ביטול הנאום הביא לתמיכתם של אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים רבים בג'אט, שאמרו שנעשה ניסיון להפחיד ולמנוע דיון חופשי - נראה שתומכיו של ג'אט הוכיחו את הנקודה שג'אט ניסה להסביר[48].
מרק לילה וריצ'רד סנט כתבו מכתב מחאה לפוקסמן, שעליו חתמו 114 אנשי רוח ופורסם ב-The New York Review of Books[49].
בחילופי מכתבים מאוחרים יותר על הנושא ב-The New York Review of Books, טענו לילה וסנט ש"אפילו בלי לדעת את טיבן של אותן שיחות "נחמדות" מהליגה השמצה והוועד היהודי האמריקני, כל מתבונן חסר פניות יזהה אותן כצורה לא עדינה במיוחד של לחץ."[50]
הליגה נגד השמצה והוועד היהודי-אמריקני הגנו על החלטתם ליצור קשר עם הקונסול הפולני ודחו את הצורה בה אפיין אותם ג'אט. פוקסמן האשים את המבקרים עצמם בהשתקת חופש הדיבור "הם השתמשו במילים אלימות כמו "איומים", "לחץ" ו"הפחדה" שאינן דומות כלל למה שבאמת התרחש." הוא כתב ש"הליגה נגד השמצה לא איימה או הפחידה או לחצה על אף אחד. הקונסול הכללי הפולני החליט בעצמו בנוגע להופעתו של טוני ג'אט." פוקסמן אמר שג'אט "נקט בעמדה שישראל אינה צריכה להתקיים והדבר שם אותו על מסכי המכ"ם שלנו," בעוד דייוויד הריס, נשיא המועצה היהודית הדמוקרטית הלאומית, אמר שהוא רצה להגיד לקונסול הפולני שדעותיו של ג'אט "עומדות בניגוד לרוח מדיניות החוץ הפולנית."[46]
כשנשאל על תחושתו לגבי המחלוקת בראיון שנתן ל-NPR לפני מותו, אמר ג'אט, "פרסמתי בסך-הכול ארבעה מאמרים קצרים בחיים בהם כתבתי ספרים, הרציתי ולימדתי, רק ארבעה מאמרים קצרים שנוגעים בסוגיות מעוררות מחלוקת וכואבות לאנשים אחרים. שניים מהם הם על ישראל."[6]
מחלתו ומותו
ב-2008 אובחן ג'אט כחולה ב-ALS, הידועה גם כמחלת לו גריג. החל מאוקטובר 2009 הוא נעשה משותק מהצוואר ומטה. אף-על-פי כן עלה בידו לשאת הרצאה פומבית בת שעתיים[51].
בינואר 2010 כתב ג'אט מאמר קצר על מצבו, והראשון בסדרה של זכרונות שפורסמו ב-The New York Review of Books[52].
במרץ 2010, התראיין ג'אט בתוכנית הרדיו של טרי גרוס Fresh Air ברשת הרדיו NPR[53][54]. וביוני ראיין אותו הכתב לענייני נכויות פיטר וייט ברדיו 4 של רשת ה-BBC בתוכנית "No Triumph, No Tragedy"[55].
ג'אט נפטר בביתו במנהטן, כתוצאה ממחלת ה-ALS, ב-6 באוגוסט 2010[56].
היה זה שבועיים אחרי שנתן ראיון מקיף ורטרוספקטיבה של עבודתו לכתב העת פרוספקט[13] ויום לפני שהתפרסם מאמר על מחלתו בעיתון "Irish Independent" המציין ש"הוא לא ייכנע בזמן הקרוב" והשווה את סבלו לזה של טרי פראצ'ט, שאובחן ב-2007 כחולה במחלת אלצהיימר.
לדברי הגארדיאן, מעט לפני מותו, הוא אמר שהוא בעל "המוח החי ביותר בעיר ניו יורק". הוא המשיך להיות פעיל כאינטלקטואל ציבורי עד למותו, וכתב מסות ל-"The New York Review of Books"[57] והכין והשלים ספר על ההיסטוריה האינטלקטואלית של המאה העשרים בשם "Thinking The Twentieth Century", ביחד עם עמיתו ההיסטוריון טימותי סניידר[58][59] הוא כתב ספר זכרונות שראה אור לאחר מותו בנובמבר 2010, תחת הכותר "The Memory Chalet" ("זכרונות הבקתה האלפינית")[60].
בזמן מחלתו השתמש ג'אט בטכניקת ה-Memory Palace, על מנת לזכור קטעי טקסט במהלך הלילה, אותם הוא הציב במוחו בחדרים של "בקתה אלפינית" והכתיב אותם לעוזרו ביום המחרת[53][51].
לאחר מותו נכתב בטיים מגזין כי הוא היה: "היסטוריון מהמעלה הראשונה, אינטלקטואל ציבורי מהדור הישן - ובדרכים רבות - אדם אמיץ מאוד."[61] הוא גם זכה לשבחים בשל מה כך שביצע את מה שהגדיר כמשימתו של ההיסטוריון "לספר מה שהוא כמעט תמיד סיפור לא נעים ולהסביר למה חוסר הנעימות הזה הוא חלק מהאמת, עלינו לחיות היטב ולחיות כהלכה. חברה מאורגנת היטב היא כזו שבה אנו יודעים את האמת על עצמנו כקולקטיב, לא זו שבה אנו מספרים שקרים נעימים אודות עצמנו."
מארק לוין, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה באירוויין, אמר שג'אט "כתב על היסטוריה אירופית ועל הצורך שלנו באמנה חברתית חדשה בין השליטים לנשלטים יכולה לעורר השראה בדור חדש של מלומדים ופעילים בתרבויות אחרות[62]. בהספד שכתב ב-The New York Review of Books, מיקם טימותי גרטון אש את ג'אט ב"מסורת הגדולה של ה-Spectateur Engagé, האינטלקטואל המעורב פוליטית, אבל עצמאי וביקורתי."[63]
ביבליוגרפיה
ספריו שתורגמו לעברית
ספרים שכתב
- Judt, Tony (2010). The Memory Chalet. London: William Heinemann. ISBN 9780434020966.
- Judt, Tony (2010). Ill Fares the Land. Penguin Press. ISBN 1-59420-276-1.
- Judt, Tony (2008). Reappraisals: Reflections on the Forgotten Twentieth Century. Penguin Press. ISBN 1-59420-136-6.
- Judt, Tony (2005). Postwar: A History of Europe Since 1945. Penguin Press. ISBN 1-59420-065-3.
- Judt, Tony (1998). The Burden of Responsibility: Blum, Camus, Aron, and the French Twentieth Century. University of Chicago Press. ISBN 0-226-41418-3.
- Judt, Tony (1996). A Grand Illusion?: An Essay on Europe. Douglas & McIntyre. ISBN 0-8090-5093-5.
- Judt, Tony (1992). Past Imperfect: French Intellectuals, 1944-1956. University of California Press. ISBN 0520079213.
- Judt, Tony (1990). Marxism and the French Left: Studies on Labour and Politics in France 1830-1982. Clarendon. ISBN 0-19-821578-9.
- Judt, Tony (1979). Socialism in Provence 1871-1914: A Study in the Origins of the Modern French Left. Cambridge University Press. ISBN 0-521-22172-2.
- Judt, Tony (1976). La reconstruction du parti socialiste : 1921-1926. Presses de la Fondation nationale des sciences politique.
ספרים שערך
- Judt, Tony, and Lacorne, Denis (2005). With Us Or Against Us : Studies in Global Anti-Americanism. Palgrave. ISBN 0230602266.
- Judt, Tony, and Lacorne, Denis (2004). Language, Nation, and State: Identity Politics In A Multilingual Age. Palgrave. ISBN 1-4039-6393-2.
- Déak, István, Gross, Jan T., and Judt, Tony (2000). The Politics of Retribution in Europe: World War II and its Aftermath. Princeton University Press. ISBN 1-4039-6393-2.
- Judt, Tony (1989). Resistance and Revolution in Mediterranean Europe 1939-1948. Routledge. ISBN 0415015804.
קישורים חיצוניים
כתבות בעברית
- הניו יורק טיימס, מת טוני ג'אדט, היסטוריון שנוי במחלוקת בשל דעותיו על ישראל, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2010
- גידי וייץ, ניו יורק, ההיסטוריון טוני ג'אדט יוצא למסע להבנת הסיבה להתעלמותה של אירופה מהשואה, באתר הארץ, 7 בינואר 2010
- עדית זרטל, "אחרי המלחמה: תולדות אירופה מאז 1945" מאת טוני ג'אדט עם בוא השיכחה, באתר הארץ, 10 במרץ 2010
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 4 William Grimes, "Tony Judt, Chronicler of History, Is Dead at 62". New York Times. August 7, 2010
- ^ "Notes on Contributors", History Workshop 7: 248. 1979.
- ^ מידע שקיבל כותב הערך האנגלי מדבורה ג'אט, אחותו של טוני ג'אט.
- ^ 1 2 3 Geoffrey Wheatcroft, "Tony Judt obituary", The Gurdian, 8 August 2010
- ^ טוני ג'אט, "Meritocrats", The New York Review of Books
- ^ 1 2 "Fresh Air Remembers Historian Tony Judt", תמליל הראיון מהתוכנית Fresh Air, August 11, 2010
- ^ 1 2 Tony Judt, "Kibbutz". The New York Review of Books. February 11, 2010
- ^ "Historian Tony Judt dies", King's College. 9 August, 2010
- ^ Suzy Hansen, "Judt at War". Observer. 16 October, 2006
- ^ Daniel Judt and Tony Judt, "Generations in the Balance", Opinion ,The New York Times, 19 June, 2010
- ^ Daniel Judt, "Tony Judt’s son responds to Michael Wolff on New York Times oped". The Daily Beast. 22 June, 2010
- ^ David Herman, "Reappraisals: Reflections On The Forgotten Twentieth Century", Jewish Quarterly, August 21, 2014
- ^ 1 2 Peter Jukes, "Tony Judt: the last interview", Prospect. July 21, 2010
- ^ Tony Judt. Socialism in Provence 1871-1914: A Study in the Origins of the Modern French Left. Cambridge: Cambridge University Press, 1979.
- ^ Past Imperfect: French Intellectuals 1944-1956. Berkeley: University of California Press, 1992
- ^ טוני ג'אט, "French War Stories", New York Times, July 19, 1995
- ^ Tony Judt. A Grand Illusion?. New York: Hill and Wang, 1996, p. 46
- ^ Tony Judt. A Grand Illusion?. New York: Hill and Wang, 1996, p. 125
- ^ "2006 Pulitzer Prizes", Pulitzer.org
- ^ "Acclaimed British historian Tony Judt dies aged 62", BBC. 8 August, 2010
- ^ "The 10 Best Books of 2005", New York Times, December 11, 2005
- ^ Geoff Pevere, Vit Wagner and Dan Smith, "The Century So Far: Books", Toronto Star, June 20, 2009
- ^ Chris Patten, "Ill Fares the Land by Tony Judt", The Guardian, 11 April 2010
- ^ David Chambers, "Book Review: 'Ill Fares the Land'", The Washington Times ,21 May, 2010
- ^ David Herman, "Ill Fares the Land", New Statesman, 5 April 2010
- ^
 Christopher Silvester, Ill Fares the Land: A Treatise on Our Present Discontents by Tony Judt: review, The Telegraph, 6 April 2010
- ^ Noel Malcolm, Ill Fares the Land by Tony Judt: review, The Telegraph, 28 March 2010
- ^ Denis MacShane, "Ill Fares the Land, By Tony Judt", Independent, 9 April 2010
- ^ David Willetts, "The role of the state - Tony Judt is a vivacious and controversial historian", The Spectator, 7 April 2010
- ^ Tim Rutten, "'Ill Fares the Land' by Tony Judt", Los Angeles Times, 22 March 2010
- ^ Dwight Garner, "Renewing an Old Idea: Common Good", New York Times, 16 March 2010
- ^ Peter Jukes, "Tony Judt: a man of his word", Prospect. 22 July, 2010
- ^ Jonathan Freedland, "A Case of Intellectual Independence". The New York Review of Books. 55, (15), October 9 2008
- ^ 2009 Special Prize Winner. Orwell Foundation.com. October 20, 2009
- ^ Nathaniel Popper, "Embattled Academic Tony Judt Defends Call for Binational State". Forward, 26 December 2003
- ^ Tony Judt, "Israel: The Alternative". The New York Review of Books, October 23 2003
- ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 20.
- ^ Tamar Sternthal, "Judt Labels Israel “Anachronistic,” Calls for Binational State", Committee for Accuracy in Middle East Reporting in America. 17 October, 2003
- ^ Leon Wieseltier, "Israel, Palestine, and the Return of the Bi-National Fantasy. What is Not to be Done", The New Republic. 18 October, 2003
- ^ ראו גם אצל בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 21–23.
- ^ Jane Adas, "Israel Forum Panel Asks, 'Does the Jewish State Have a Future?'", Washington Report on Middle East Affairs. July/August 2004, עמודים 58-56
- ^ Tony Judt, "A Lobby, Not a Conspiracy", New York Times. 19 April, 2006
- ^ Graham Bowley, "Lunch with the FT: Tony Judt", Financial Times. 16 March, 2007
- ^ "Tony Judt, Historian and Critic of Israel, Dies at 62", Associated Press, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2010
- ^ Mark Lilla and Richard Sennett, "The Case of Tony Judt: An Open Letter to the ADL", The New York Review of Books. 6 October, 2006
- ^ 1 2 Annie Karni, "Another Judt Appearance Abrubtly Canceled", New York Sun. 5 October, 2006
- ^ Michael Powell, "In N.Y., Sparks Fly Over Israel Criticism", וושינגטון פוסט. 9 October, 2006
- ^ James Traub, "Does Abe Foxman Have an Anti-Anti-Semite Problem?", New York Times. 14 January, 2007
- ^ Mark Lilla and Richard Sennett, "The Case of Tony Judt: An Open Letter to the ADL", The New York Review of Books. 16 November, 2006
- ^ Abraham H. Foxman and Myrna Shinbaum, reply by Mark Lilla and Richard Sennett, "The ADL and Tony Judt: An Exchange", The New York Review of Books. 30 November, 2006
- ^ 1 2 Ed Pilkington, "'A bunch of dead muscles, thinking'", The Gurdian. 9 January, 2010
- ^ ,Tony Judt, "Night", The New York Review of Books. 14 January 2010
- ^ 1 2 Dave Davies (host), "Fresh Air Remembers Historian Tony Judt", NPR. 11 August 2010
- ^ "A Historian's Long View On Living With Lou Gehrig's", NPR, 29 March 2010
- ^ No Triumph, No Tragedy BBC Radio. 29 June, 2010
- ^ William Grimes, "Tony Judt, Author and Intellectual, Is Dead, New York Times. 7 August, 2010
- ^ Jamie Doward, "Historian Tony Judt dies aged 62", The Gurdian. 7 August, 2010
- ^ "Jamie Doward", Der Standard. 8 August, 2010
- ^ Timothy Snyder, "On Tony Judt", The New York Review of Books. October 14, 2010
- ^ "The Memory Chalet", Random House
- ^ Michael Elliott, "Tony Judt: A Public Intellectual Remembered", Time Magazine. 7 August, 2010
- ^ Mark LeVine, "Tony Judt: An Intellectual Hero", Aljazeera. 14 August, 2010
- ^ Timothy Garton Ash, "Tony Judt (1948–2010)", The New York Review of Books. 20 August 2010
|
|
