כיום מציינים בני ביתא ישראל את חגי ישראל ומועדיו כנהוג בקהילות היהודיות האחרות, לרבות את חג שמחת תורה, חנוכה, ופורים שלא נחגגו בעבר. הקהילה נמנעת גם מהקרבת קורבנות שאינם חולין ובפרט מקורבן פסח. חלק מן המנהגים המקוריים עדיין נשמר, לרבות חג הסיגד, שהוכר בישראל כחג רשמי ויום בחירה.
סנבת ("שבת"): הוא המועד המקודש ביותר ומצוותיו מעוגנות בספר תאזזה סנבת ("מצוות השבת"). אין מלים. צום חכמים שחל בשבת נפסק ולאחר השבת הצום ממשיך ונוסף לו יום. אסתסרי (כיפור) שחל בשבת מתחיל כרגיל ובצהרי היום מגישים אוכל וכל אדם אוכל מעט מן המזון וזאת על מנת להזכיר שזו יום שבת שבה אסור לצום.[2]
סנבת סנבת ("שבת השבתות"): נקראת גם שבע סנבת חלה כל שבת שביעית החל מא' ניסן.[3] השבתות הללו נקראות, לפי סדרם הכרונולוגי: אלף, למד, יברבו, קמה יפגאר, אמלק אמלק יגייס, אמלק אמלק נזרני וווברקו.[4]
רבע - שבת החלה כל שלושה שבע-סנבת. ישנן רק שתיים כאלו כל השנה:
השבת העשרים ואחת נקראת בגעזזרבבו סנבת[4] ובאגאולנגתי[5]
למעט 'צום מֶלֶיֶ' החל בערב כל ראש חודש, מהווים המועדים החודשיים תזכורות לחגים השנתיים המרכזיים:
צומא מֶלֶיֶה: 'מֶלֶיֶה' היא מילה באגאו וגם באמהרית ופירושה 'לבדל'. בביתא ישראל צום זה קיבל משמעות רחבה יותר ופירושו "האמצעים אשר עוזרים לשמור,לבדל".[6] צום זה חל בכל ערב ראש חודש.
צרקא בעל ("חג הירח"): ראש חודש ויום שבתון ממלאכה ועבודה. חל בכל א' בחודש. זהו גם יום תזכורת לחג התרועה (בעל מטקא) שנחוג בא' תשרי ולראש השנה הנחוג בא' ניסן (חג ליסן).
עשרת (געז: "העשירי"): יום תזכורת ליום הכיפורים. חל בכל י' בחודש.
עשרה וולת ("השנים עשר"): יום תזכורת לחג הקציר הראשון השני. חל בכל י"ב לחודש. יום חגו של מיכאל, המלאך המגן של ביתא ישראל.
עשרה אמסת ("החמישה עשר"): יום תזכורת לחג הפסח (פסיכה) ולחג סוכות (בעל מצלת). חל בכל ט"ו בחודש.
ארפה עשרת ("החודש העשירי"): יום תזכורת לחג ארפה עשרת השנתי, שהוא המועד היחיד הנקבע על פי לוח שנה שמשי.
חגים שנתיים
בעל ליסא
בעל ליסא או בעל ליסן (חג ניסן): חל בא' בניסן והוא ראש השנה.[דרוש מקור] תאריך זה מציין גם את תחילת הנקיונות לקראת הפסח.
פסיכה
צומא פסיכא (צום פסח): יום תענית החל יום לפני פסח בי"ד בניסן. מטרת הצום היא הטהרות לקראת אכילת קרבן הפסח והמצות.[7]
גדפת: נקרא גם בוהו (קיצור של בוהוקה, "תסיסת הבצק") חל בכ"ב בניסן והוא היום הראשון שבו ניתן להוציא חמץ לאחר הפסח.[8] יום זה הוא גם היום הראשון לספירת העומר.
בעל מארר ("חג הקציר"):[10] נקרא גם תובאני מארר ("חג היורה").[9] הוא חג השבועות, והוא נחוג יום אחר ספירת העומר, בי"ב בסיוון. ההכנות לכבוד החג מתחילות שלשה ימים קודם למועד, ובעבר כללו טהרה בנהר. העם מביא מאכלים למסגיד והיבול החדש מבורך בפי הכהנים, נהוג להזמין אחד את השני לארוחת החג.[5]
צומא אב ("צום אב"): חל במשך שבעה עשר יום החל מא' באב ועד י"ז באב. לפי מסורת אחת נקבע על ידי הנביא ישעיהו כדי לכפר על חטאת המלך מנשה, לפי מסורת אחרת הוא נקבע לזכר הכוהנים שנטבחו אחר חורבן בית ראשון.[11] מזוהה עם צום החמישי.[12]. התפילות המרכזיות היו מבוצעות על הר. הצום חל מהזריחה ועד השקיעה, בלילה נמנעים מאכילת מוצרי בשר וחלב.[13]
עוד עמת
עוד עמת ("סבוב השנה"): חל בא' באלול שמו העממי שעי-ברובו.[9]
צומא לול
צומא לול ("צום אלול"): הצום נמשך עשרה ימים מא' באלול עד ט' באלול ונקבע על ידי הנביא ירמיהו בעת היאסרותו.[11]
אנקל אסתסרי ("כפרתינו"): חל בי' באלול והוא זכר לאסתסרי (יום כיפור) החל החודש העוקב.[14]
ברהן סרקן ("זריחת האור"): נקרא גם בעל מטקע ("חג התקיעה") בשל התקיעה בשופר וכן תזכר אברהם ("זיכרון אברהם")[15] לזכר עקדת יצחק שבה אברהם אבינו עקד את בנו יצחק. חל בא' בתשרי. בעבר היה נהוג להכין שופרות מקרן חלולה של איל, אך מנהג זה ננטש.[17].
יום לפני החג היו הכהנים עוברים מבית לבית, ומזכירים לכולם להתחיל בהכנות. בבוקר יום החג הלכו לנהר כדי להתרחץ ולהיטהר. בערב החג נהגו לקטוף פרחי-בר בשדות, ולהגישם לשכנים עם איחולים לשנה טובה.
עם התקדש החג התקהלו כולם, גברים ונשים, בבית-הכנסת. הכהנים ערכו את התפילה החגיגית והקהל חזר אחריהם על הפסוקים. התפילה, שנמשכה ארבע שעות, לוותה בתופים ומצילתיים. בסיומה ערכו ארוחה חגיגית ליד בית התפילה, בה אכלו מַסְוָואֵית (לחם מצווה, שמשמעו מנחה לה'. נקרא גם ברכתה, ברכה) ושתו טֶלַה (שיכר מר המבושל משעורים ופול). הקֶס נשא דרשה, בירך על המזון וחילק ממנו לכולם. בטקס נטלו חלק גם קרובי-משפחה שבאו ממרחקים, כדי לחגוג עם בני משפחתם.
אף שבתורה נאמר על המועד "יוֹם תְרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט, י'), וכך גם מתפרש הפסוק לא נהגו לתקוע בשופר. ונמיקו זאת, ששכחו את מסורת התקיעה והכנת השופר מקרן האיל. כתחליף, נהגו להכות בתוף ולהקיש במצילתיים.
ביום החג חל איסור לעסוק במלאכות חולין, כגון זריעה, חליבה או נפחות. לעומת זאת, מותר היה לבצע מלאכות הקשורות בהכנת האוכל, כגון קטיף פרי והבערת אש לבישול.
צומא תהסרין
צומא תהסרין ("צום תשרי"): חל בין א' בתשרי לי' בתשרי. לפי המסורת נקבע על ידי עזרא משום שנשכח ממנו מועד יום הכיפורים. לפי גרסה אחרת נקבע לזכר הצום שצם יוסף בשביל להיפגש עם אביו, יעקב אבינו.[18] מזוהה עם צום השביעי[12]
אסתסרי
בעל אסתסרי ("חג הכיפור"):[19] נקרא גם סיגד ("סגידה"),[18]בעל אסתראי ("חג הראיה"), בעל יוסף ("חג יוסף") משום שביום זה הראו האחים ליעקב את כתונת הפסים של יוסף טבולה בדם.[20] חל בי' לחודש תשרי. מועד זה נמשך יום אחד והיה יום של תענית, תפילה ובקשת מחילה. התפילות התחילו בערב ונמשכו כל היום. למחרת, לקראת סיום הצום, היה הקס מפסיק את התפילה ומזמין את הציבור לבקש מחילה אדם מחברו. במהלך היום הוקרב קורבן הכיפורים. לאחר מכן קראו את עשרת הדיברות ונשאו תפילה לאזכרת נשמות המתים, טקס שבמהלכו לקחו בני העדה בידם קומץ של גרגרי חיטה (הנקראים "אמיין"), סמל לנשמות המתים, ושמו אותם במקום נקי מחוץ למסגיד, מאכל לציפורים. בתום הצום נערך טקס אכילה ושתייה בחצר המסגיד. כנהוג בתפוצות אחרות של העם היהודי, הוקדשו מזמורים מיוחדים לימים הנוראים והתפילות השגורות בוצעו בניגון ובנוסח המותאם ליום הכיפורים (וכן בשלוש הרגלים).
בעל מצלת
בעל מצלת ("חג הצל"): הוא חג סוכות נקרא גם בעל תפשחת ("חג השמחה"), בעל מחלות ("חג המחולות") וקדסת ("קדושה").[21] המועד מתחיל ט"ו בתשרי עד כ"א בתשרי. סוכה קהילתית יחידה הוקמה ליד המסגיד ובה היו עורכים כל בני הכפר סעודה ומביאים ביכורים לכהנת ונוטלים את ארבעת המינים שהם ”עלים וענפים מן העץ הקרוי זגב ומן העץ qaha הגדל על שפת הנחל”.[22]. במשך החג היו אנשי הכפר מארחים בסוכת המסגיד בני משפחה ואורחים אחרים. אנשי הכפר נהגו להעביר את שבעת ימי החג בסוכה, ואף ללון בה יחדיו. ימות החג נחשבו לימים שמחים, ובנוסף ללימוד האורית, הסעודה והברכות על ארבעת המינים, נחוגו גם במשתה, שירה וריקודים.[23]
א' בחשוון
א' בחשוון: חג ראות משה רבנו את האלוהים.[9] כדברי המקרא: ”ויאמר, לא תוכל לראת את-פני: כי לא-יראני האדם, וחי. ויאמר ה', הנה מקום אתי; ונצבת, על-הצור. והיה בעבר כבדי, ושמתיך בנקרת הצור; ושכתי כפי עליך, עד-עברי. והסרתי, את-כפי, וראית, את-אחרי; ופני, לא יראו.”[24]
י' בחשון
י' בחשוון: חג קבלת פני משה רבנו על ידי בני ישראל ברדתו מן השמיים.[9]
י"ב בחשוון
י"ב בחשוון: יום צום. אשכולי סבור כי הוא לזכר תענית הנביא ירמיהו והמלך יהויקים.[25]
מהללה ("תחינה"): נקרא גם עמתה סו ("יום הקיבוץ")[22] ושמו העממי והיותר יודע הוא סיגד ("סגידה") שאותו קיבל מיום הכיפורים שכונה בעבר בשם זה. בעבר מועד החג היה בכ"ט בכסלו וכיום הוא בכ"ט בחשוון,[26] בספירת חמישים יום לאחר יום הכיפורים. המועד חל בצומא מאליא ("צום ערב ראש חודש").
בעל מארר ("חג הקציר") נקרא גם בעל ביכורות ("חג הביכורים"): המועד חל בי"ב בכסלו. החג נחוג חמישים יום מצאת חג הסוכות. בגלל עונת הגשמים הנוספת האופיינית לרמה האתיופית, מתחילים הפירות להבשיל בתקופה זו של השנה וכך גם עונת הקציר.[10] בחג זה היו מביאים את ראשית האסיף והביכורים למסגיד, כמעשר לכהנים שבירכו עליהם ועל יבול טוב. מאכל המאפיין את החג הוא אנג'רה עם חלב וחמאה.
צומא טבת
צומא טבת ("צום טבת"): נמשך עשרה ימים מא' בטבת עד י' בטבת. לפי המסורת נקבע לזכר הכוהנים שמתו בזמן החורבן ויש הטוענים כי נקבע על ידי הנזיר אבא צברה.[18] מזוהה עם צום העשירי.[12]
צומא אסתר ("צום אסתר"): חל בין י"ג בכסלו - י"ד בכסלו. ישנם שני צומות אסתר וקיומו של צום זה נובע מהבלבול בין שמו של החודש העברי אדר לבין שמו של החודש החבשי הדר, המקביל לחודש העברי כסלו.[10]
צומא אסתר ("צום אסתר"):[10] צום שחל בין י"א באדר לי"ג באדר לזכר הצום שצמו יהודי שושן: ”ותאמר אסתר, להשיב אל-מרדכי. לך כנוס את-כל-היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי ואל-תאכלו ואל-תשתו שלשת ימים לילה ויום”.[27]
ארפה עשרת
ארפה עשרת (מאגאו: "החודש העשירי") ובקיצור אשפרת נקרא גם צהאי בעל (מגעז: "חג השמש"):[28]לסלאו לא הצליח לגלות את משמעותו,[29]אשכולי זיהה אותו עם החג החודשי עשרת,[30]לוצאטו עם סומא טבת[8] וד'באדי (אנ') כינהו "סוד נעלם".[31] החג עצמו הוא מועד סודי שאותו יודעים רק ביתא ישראל, כדברי הכהןאבא אורי:
"אם אנשים מכירים את החג הזה, הם נחשבים פלאשים ואם לא, הם נוצרים. זהו סימן לפלאשים לכל מקום שילכו. הם חייבים לזכור זאת. אנו לא אומרים זאת לנוצרים מכיוון שזהו יום סודי. אם נלך למקום כלשהו ונשאל את האנשים מה זה עשרת והם יודעים אז הם פלאשים."
המועד נקבע לראשונה בראשית המאה ה-3, במטרה לתאם את לוח השנה הירחי של ביתא ישראל עם לוח השמש.[32] לאחר מכן גדעון האחרון קבעו כיום זיכרון לכלל ביתא ישראל, ובהמשך הפך גם ליום ציון מאורעות דמדומי שקיעה (1615 - 1627), בהם יהודי סמין נטבחו למוות על ידי הצבא האתיופי, בפקודת הקיסר סוסניוס.[33] חג זה הוא היחיד שמועדו נקבע לפי לוח השנה החבשי השמשי, ומכאן נובע גם שמו השני, 'צהאי בעל' (חג השמש). החג החודשי חל ב-13 לכל חודש חבשי, ומועדו השנתי הוא ה-13 בתהסס[32], יום ההיפוך החורפי (21/22 בדצמבר). חודש תהסס הוא מקבילו של חודש טבת, החודש העשירי בלוח ביתא ישראל, ומכאן שמו הראשון, 'ארפה עשרת' (החודש העשירי). בחג זה ישנו איסור על תענית מכל סוג שהוא.[34] גם נוצרים יכולים לחוג את החג, אך בתפילות שונות, שנועדו להפריד ולהבדיל בין שני הציבורים.[32]
אברהם עפשטיין, "מאמר על הפלשים ומנהגיהם" בתוך אלדד הדני - סיפוריו והלכותיו במהדורות שונות על פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים עם מבוא והערות, פרסבורג, תרנ"א, עמ' 139-189
אהרן זאב אשכולי, "ההלכה והמנהג בין יהודי חבש (הפלשים) לאור ההלכה הרבנית והקראית", תרביץ ז', תרצ"ו, עמ' 31-56, 121-134
אהרן זאב אשכולי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק וראובן מס, תשל"ג
יעקב נח פייטלוביץ', "ההלכות המשוערות של הפלשים", תרביץ ז', תרצ"ו, עמ' 374-379
יונה בוגלה, כללי החגים היהודים, המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, תשכ"א (אמהרית)
Asres Yayeh, Traditions of the Ethiopian Jews, Kibur Asres, 1995, ISBN 0969924704
Wolf Leslau, Falasha Anthology, Yale University Press, 1951
Kay Kaufman Shelemay, Music, Ritual, and Falasha History, Michigan State University Press, 1986, ISBN 9780870132742
Wolf Leslau, Comparative Dictionary of Geʻez (Classical Ethiopic): Geʻez-English, English-Geʻez, with an index of the Semitic roots, Otto Harrassowitz Verlag, 1987, ISBN 9783447025928
James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to 1920, University of Pennsylvania Press, 1992, ISBN 9780812231168
Michael Corinaldi, "The Relationship Between the Beta Israel Tradition and the Book of Jubilees" in Tudor Parfitt & Emanuela Trevisan Semi (Editors) Jews of Ethiopia: The Birth of an Elite, Routledge, 2005 ,ISBN 9780415318389, p. 193-204
^ 12Michael Corinaldi, "The Relationship Between the Beta Israel Tradition and the Book of Jubilees" in Tudor Parfitt & Emanuela Trevisan Semi (Editors) Jews of Ethiopia: The Birth of an Elite, Routledge, 2005 ,ISBN 9780415318389, p. 193-195
^ 123Kay Kaufman Shelemay, Music, Ritual, and Falasha History, Michigan State University Press, 1986, ISBN 9780870132742, p. 52
^ 12Wolf Leslau, Falasha Anthology, Yale University Press, 1951, p. xxxi
^ 12James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to 1920, University of Pennsylvania Press, 1992, ISBN 9780812231168, p. 148
^ 12אין להתבלבל בין המילה "תזכר" לטקס ה"תזכר" ראו (Shelemay, p. 63-64 (note 47. טקס התזכר (אזכרה) הוא טקס לנפטרים וזו המשמעות של החג בכ"ח באלול והמילה תזכר עצמה משמעותו זיכרון וזו המשמעות של החג בא' בתשרי ראו Wolf Leslau, Comparative Dictionary of Geʻez (Classical Ethiopic): Geʻez-English, English-Geʻez, with an index of the Semitic roots, Otto Harrassowitz Verlag, 1987, ISBN 9783447025928, p. 574, 636
^ 12אברהם עפשטיין, "מאמר על הפלשים ומנהגיהם" בתוך אלדד הדני - סיפוריו והלכותיו במהדורות שונות על פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים עם מבוא והערות, פרסבורג, תרנ"א, עמ' 162
