עד ליצירתו של "השטח הגדול" היה אזור יפו העתיקה מאוכלס בצפיפות בבנייה רוויה, בדומה לקסבה בלבן של ערים ערביות. ביוני 1936 נערך על ידי שלטונות המנדט הבריטימבצע עוגן, תוואי השטח ממעוף הציפור לאחר ההריסה הוא דמוי עוגן, בו נהרסו בתים על מנת לפלס נתיבים בתוך השטח המאוכלס, לשם הקלת השליטה בעיר יפו שהייתה אחד ממרכזי הלאומיות הערבית. במונחים של שמות הרחובות כיום, "המוט המרכזי" של העוגן התחיל מרחוב יפת מערבה, דרך רחוב הפנינים והמשיך דרך גן הפסגה עד לכיכר קדומים. מהמוט המרכזי נפרשו שתי שוקיים: דרומה, דרך רחוב שגב והמשך ברחוב לואי פסטר; צפונה, רחוב (טיילת) מפרץ שלמה. המבצע הביא להרס של אזורים נרחבים.
לאחר מלחמת העצמאות
בזמן ולאחר מלחמת העצמאות עזבו את יפו רוב התושבים הערבים. מתוך למעלה משמונים אלף איש שגרו בה לפני המלחמה, נותרו כשלושת אלפים. המרחב ההרוס נותר מלא בחורבות, כוכים וחדרונים מטים ליפול, שיכלו לשמש בדוחק למגורי אדם. הערבים הנותרים פונו מאזור "השטח הגדול" ורוכזו בשכונת עג'מי. את העיר ניהל מושל צבאי, מאיר לניאדו[1], שבמקביל הפנתה למרחב הסוכנות היהודית עולים חדשים, בעיקר מארצות הבלקן וצפון אפריקה, במטרה לתפוס חזקה ולמנוע מהתושבים הערבים לחזור למקום[2]. חלק אחר של התושבים היו פולשים שתפסו בתים[3].
במהלך שנת 1949 אירעו מספר מקרים של התמוטטת בתים, בהם נהרגו כעשרה איש[4]. בתגובה החלו השלטונות להרוס חלק מהבתים הרעועים[5], הם הוכרזו כנכסי נפקדים ועברו לחזקת רשות הפיתוח[6].
השטח הגדול בשנות ה-50 וה-60
בתחילת שנות החמישים גרו בשטח זה, מרחוב בוסטרוס (כיום רחוב רזיאל), ועד לפיסגת תל יפו (כיום גן הפיסגה) כמה אלפי בני אדם, בבתים שחלקם היו ההרוסים חלקית, האזור הפך מוקד לפשע, ובמיוחד לזנות וקיבל תדמית שלילית[7]. לאחר שיפו אוחדה עם תל אביב. החלה העירייה בתוכניות לשיקום האזור, בסוף 1950 הוחל בפינוי התושבים[8], חלקם פונו לפחונים שנבנו במערב העיר[9]. אך הפינוי והשיקום התקדמו בעצלתיים, בגלל קשיי תקציב, ובשנת 1953 עדיין גרו באזור "השטח הגדול" כ-2,000 תושבים[10].
בשנת 1953 מונה סגן ראש העירייה משה איכילוב לאחראי לשיקום יפו העתיקה. בלב השטח שפונה בוצעו חפירות ארכאולוגיות בראשות הארכאולוג יעקב קפלן[11]. ב-1956 הכריז על תוכנית להקמת גן הפסגה[12]. אחר כך הוחלט לא להרוס לחלוטין את כל המבנים באזור אלא לשקם אותו כרובע אמנים[13].
בתחילת שנות ה-60 החל האזור המשוקם לקלוט אמנים והוקמו מספר מסעדות ומועדונים באזור גן הפסגה, כחלק ממאמץ לפתח את האזור כמרכז תירות ובידור, בין השאר הוקמו המסעדות "כליף ו"אריאנה", מועדון "עומר כיאם" ומועדון "החמאם" על ידי דן בן אמוץ וחיים חפר[14]. במקביל הוקמו תשתיות עירוניות, קווי מים, ביוב וחשמל באמצעות החברה לפיתוח יפו העתיקה שהוקמה באותה עת[15]. החברה לפיתוח יפו העתיקה הייתה גם אחראית לאכלוס הבתים ששופצו, והם החכרו בעיקר לאמנים, סופרים ואומנים[16].
עם התקדמות שיקום ושיפוץ האזור השימוש בכינוי "השטח הגדול" פחת, במקומה נעשה שימוש בשם "יפו העתיקה"[17].
השטח הגדול בתרבות הישראלית
"השטח הגדול" שימש השראה לשירים, לסיפורים, למחזות ולסרטים, שתיארו את האווירה המיוחדת ששררה במקום, חלקם מתוך מחאה חברתית, עוד בעת ש"השטח הגדול" היה מרכז לפשע ולזנות, וחלקם מתוך נוסטלגיה או אידיאליזציה.
"השטח הגדול" בתיאטרון ובקולנוע
מחזהו של יגאל מוסינזון, "קזבלן" (שלאחר מכן הפך לסרט ולמחזמר) הועלה לראשונה בשנת 1954 בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של יוסי ידין, כמחזה מחאה, המתאר תופעה חברתית של דיכוי וקיפוח תושבי "השטח הגדול". המחזה תיאר כיצד קזבלן, העולה מצפון אפריקה, שהצטיין במלחמת העצמאות, לא מצא את מקומו אלא בשולי החברה, ב"שטח הגדול". המחזה הוסרט בשנת 1973 בבימויו של מנחם גולן, ובכיכובו של יהורם גאון, כמו גם למחזמר, שעלה על הבמות בשנת 1989.
בשנת 1963 בחר מנחם גולן ב"שטח הגדול" כמקום ההתרחשות של סרטו הראשון אלדורדו, שתיאר גם הוא את עולמם של אנשים משולי החברה החיים בשטח הגדול.
בשנת 1963 ביים הבמאי שלמה סוריאנו את הסרט "ניני" בכיכובו של אריק איינשטיין, המתאר את אהבתם של בן טובים תל אביבי לבחורה ערבייה מ"השטח הגדול".
סרטו של אפרים קישון, "השוטר אזולאי" (1971) מתאר כיצד יוצאים פושעי "השטח הגדול" ובראשם עמר (יוסף שילוח) לעזרת השוטר אזולאי העומד בפני הדחה מהמשטרה, ומביימים מעשה פשע על מנת שזה ימנע אותו וישמור על משרתו.
הספר "חסמבה ונערי ההפקר" בסדרת חסמבה שכתב יגאל מוסינזון, שיצא לאור בספטמבר 1951 מספר את סיפורו של נער הנמלט מביתו וחובר לחבורת נערי רחוב בשטח הגדול המונהגת על ידי הארכי-פושע אלימלך זורקין. הספר הוסרט בשנת 1971 בבימויו של יואל זילברג ובכיכובם של זאב רווח ושלמה ארצי, אך הסרט צולם כאשר "השטח הגדול" לא היה קיים עוד, ואינו מתייחס במפורש למקום.
סדרת הסיפורים "תמונות יפואיות" של מנחם תלמי, שהייתה אף לסדרת טלוויזיה, מתארת דמויות יפואיות "עממיות", ועל אף שהתחילה את דרכה כמדור קבוע במעריב בשנות ה-70, הושפעה מאוד מאווירת "השטח הגדול" של שנות ה-50.
"השטח הגדול" בפזמונאות
השיר "אין כמו יפו בלילות", שכתב חיים חפר בשנות ה-50, והתפרסם בביצוע רביעיית מועדון התיאטרון, נוקט בביטוי המפורש "השטח הגדול" - "ככה זה בעולם / אין אמון בבני אדם / מה אנחנו סך הכל / מהשטח הגדול". השיר מתייחס במרומז לתופעת הזנות ("ונראה אצל אלוירה מה עושים החברים") ומתאר דמויות כ"צ'יקו הנהג", "מוישה גנב הזגג" ו"אלי פוקר הקלפן".
"זוהי יפו" של יוסי גמזו, שהתפרסם בביצועו של אבי טולדנו בשנת 1968 מתאר מקום "מול השעון" בו "מלח ועשן וצליל-גיטרה, סכין שלופה ומשחקי שש-בש."
תמונות
פיצוץ הבתים בשטח הגדול, יוני 1936
פיצוץ הבתים בשטח הגדול, יוני 1936
פיצוץ הבתים בשטח הגדול, יוני 1936
חיילים בריטיים בוחנים את ההריסות, זמן קצר לאחר פיצוץ הבתים
חיילים בריטיים בוחנים את ההריסות, זמן קצר לאחר פיצוץ הבתים