כוחות ההגנה של יפן

זרועות
כוח ההגנה העצמית היבשתי של יפן
כוח ההגנה העצמית הימי של יפן
כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן
עיטורים ומבנה פיקודי
דרגות כוחות ההגנה של יפן
עיטורי כוחות ההגנה של יפן
היסטוריה צבאית
היסטוריה צבאית של יפן
היסטוריה של יפן

ההיסטוריה הצבאית של יפן מאופיינת בתקופה של מלחמות שבטיות שהתמשכו עד למאה ה-12 לספירה, כשלאחריהן התנהלו מלחמות פיאודליות שהגיעו לשיאן בקיומן של ממשלות צבאיות שנודעו כשוגונים. המיליטריזם הפאודלי עבר למיליטריזם הקיסרי במאה ה-19 לאחר נחיתתו של קומודור מת'יו פרי ועלייתו של הקיסר מייג'י. תקופה זו הובילה לאימפריאליזם ההולך וגואה עד לתבוסתה של יפן על ידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. כיבושה של יפן על ידי האמריקאים ציין את ההיסטוריה הצבאית המודרנית של יפן, עם ניסוחה של חוקת יפן החדשה שאסרה על יציאה למלחמה כנגד אומות אחרות.

מחקרים ארכאולוגים חשפו עדויות למלחמות שהתנהלו עוד בתקופת ג'ומון (10,000 עד 300 לפנה"ס) בין שבטים שונים בארכיפלג היפני. כמה מהחוקרים מאמינים שזמן קצר לאחר תקופת יאיואי (300 לפנה"ס עד 250 לספירה), פלשו צבאות פרשים מחצי האי הקוריאני לדרום קיושו ולאחר מכן התפשטו לצפון הונשו. באותה תקופה הופיעו לראשונה באיים היפניים אומנות הרכיבה על סוס והשימוש בכלי ברזל.

לקראת סוף תקופת ג'ומון (שנת 300 לפנה"ס לערך), החלו כפרים ועיירות ביפן להיות מוקפים בחפירים ובגדרות עץ עקב האלימות הגוברת בין הקהילות באיים. בקרבות נעשה שימוש בכלי נשק כמו חרבות, קלעים, חניתות וחצים וקשתות. בשרידי גופותיהם של בני אדם מאותה תקופה נמצאו פצעים שנגרמו מפגיעות חיצים.

חפצים עשויים ארד וטכניקות ייצור ארד מיבשת אסיה הגיעו ליפן כבר במאה השלישית לפני הספירה. ההנחה היא שחפצים וכלי נשק עשויים ארד, ומאוחר יותר ברזל, הגיעו ליפן לקראת סוף התקופה הזאת ועוד יותר במהלך ראשיתה של תקופת יאמטו. הממצאים הארכאולוגיים מרמזים שכלי נשק מארד ומברזל לא היו בשימוש במלחמות עד לתקופה מאוחרת יותר, החל מראשיתה של תקופת יאמטו, שכן נראה שכלי הנשק העשויים מתכת שנמצאו בצמוד לשרידי אדם לא היו בשימוש. המעבר מתקופת ג'ומון לתקופת יאיואי, ומאוחר יותר המעבר לתקופת יאמטו, התאפיינו בעיקר במאבק אלים בו הילידים נדחקו על ידי הפולשים ועל ידי הטכנולוגיה הצבאית העילאית הניכרת שלהם. ההיסטוריון ג'ון קוהן סבור ש"רצח עם חלקי" של עמיה הילידיים של יפן התרחש באותה תקופה.^[1]

באותה תקופה החל להופיע ב"רשומות שלוש הממלכות" התיעוד לקיומה של אומת ה"ווה" (倭, Wa). על פי מסמכים אלו, "ווה הייתה מחולקת בין יותר ממאה שבטים" ובמשך יותר משבעים או שמונים שנה התרחשו מהומות ומלחמות רבות. כשלושים קהילות התאחדו תחת שלטונה של המכשפה-המלכה הימיקו. היא שלחה שליח בשם נשימה, שהגיש מנחה של עבדים ובדים להנהגה הצבאית של דאיפנג בסין ומיסד את היחסים הדיפלומטיים עם הממלכה הסינית של וויי.

עם תום המאה הרביעית, התמקמו אנשי עם היאמטו באזור נארה והחזיקו שליטה משמעותית על האזורים הסובבים. חמשת המלכים של ממלכת ווה שלחו שגרירים לסין כדי שזו תכיר בשליטתם באיי יפן. בספר ניהון שוקי מצוין שאנשי היאמטו היו חזקים דיים כדי לשגר צבא כנגד המדינה החזקה של גוגוריאו. ליפן של הימאטו היו קשרים הדוקים עם ממלכת בקג'ה שבדרום-מזרח קוריאה. בשנת 663, יפן, שהעניקה את תמיכתה לממלכת בקג'ה, הובסה על ידי כוחות הברית של שושלת טאנג הסינית ושל ממלכת סילה הקוריאנית בקרב הקוסונקו שבחצי האי הקוריאני. כתוצאה מכך, גורשו היפנים מחצי האי. כדי להגן על הארכיפלג היפני, הוקם בסיס צבאי בדזייפו שעל חוף האי קיושו.

ליפן העתיקה היו קשרים הדוקים עם קונפדרציית גאיה ועם ממלכת בקג'ה שבחצי האי הקוריאני. גאיה, בה היה שפע של ברזל זמין, ייצאה כמויות אדירות של שריוני ברזל וכלי נשק לווה וייתכן אף שפעלו בשטחה מוצבים יפניים בשיתוף פעולה עם גאיה ובקג'ה.

בשנת 552 פנה שליט ממלכת בקג'ה ליאמטו כדי שיסייעו לו להתמודד מול אויביו, ממלכת סילה. באמצעות שליחיו לחצר המלכות של יאמטו, שיגר מלך בקג'ה צלמיות ארד של בודהה, כמה כתבי קודש בודהיסטים ומכתב שבח לאמונה הבודהיסטית. מנחות אלו נתנו דחיפה עצומה לעניין בבודהיזם.

בשנת 663, לקראת תום תקופת שלוש הממלכות, התנהל קרב בקגאנג. בניהון שוקי מתועד שממלכת היאמטו שיגרה 32,000 חיילים ו-1,000 ספינות כדי לגבות את ממלכת בקג'ה כנגד הכוחות המשולבים של סילה וטאנג. אף על פי כן, ספינות אלו יורטו והובסו על ידי צי האויב. ממלכת בקג'ה, שנותרה ללא סיוע והייתה מוקפת על היבשה על ידי כוחות של סילה וטאנג, קרסה. ממלכת סילה, שכעת ראתה ביפן כיריב, מנעה ממנה להפעיל השפעה משמעותית על חצי האי הקוריאני לתקופה ממושכת. כעת פנו היפנים ישירות לסין.

במובנים רבים, הייתה תקופת נארה ראשיתה של התרבות היפנית המוכרת לנו כיום. הייתה זו התקופה בה התמסדו האמונה הבודהיסטית, מערכת הכתב – הקאנג'י ומערכת החוקים. הארץ אוחדה והשלטון בה הפך לריכוזי, עם המאפיינים הבסיסיים של המערכת הפאודלית שהתפתחה מאוחר יותר.

רוב רובם של ערכי המשמעת, כלי הנשק והשריון של הסמוראים, צמחו באותה תקופה, לצד טכניקות של לחימת קשתים רכובים ולוחמת חניתות שאומצו והתפתחו. מאבקי ירושה רווחו באותה תקופה, כמו בתקופות מאוחרות יותר. בתקופת נארה מונה השוגון הראשון, אוטומו נו אוטומרו.

תקופת הייאן עמדה בסימן של מעבר מכריע ממדינה מאוחדת במצב של שלום פנימי המתמודדת מול איומים מבחוץ לכזאת שלא חששה מפלישה ותחת זאת התמקדה במחלוקות הפנימיות ובהתנגשויות בין סיעות של שבטי סמוראים על השגת שליטה פוליטית ומאבק על ירושת כס החרצית.

להוציא את הפלישות המונגוליות ליפן שהתרחשו במאה ה-13, לא התמודדה יפן עם איום חיצוני משמעותי עד להגעתם של האירופאים במאה ה-16. כך, ההיסטוריה הצבאית של יפן הקדם-מודרנית מאופיינת בעיקרה לא במלחמות עם מדינות אחרות, אלא בעימותים פנימיים. הטקטיקות של הסמוראים שהיו נהוגות באותה תקופה כללו שימוש בקשתים ובנושאי חרבות. כמעט כל הקרבות החלו בחילופי ממטרי חיצים הדדיים ולאחר מכן החל קרב פנים אל פנים שבו נעשה שימוש בחרבות ובפיגיונות.

המשפחה הקיסרית נאבקה כנגד שליטתו של בית פוג'יווארה, שבידיו הייתה השליטה הכמעט בלעדית על משרת העוצר. מאבקים פאודליים על קרקעות, כוח פוליטי והשפעה, הובילו בסופו של דבר למלחמת גנפיי (אנ') בין שבט טאירה לבין שבט מינאמוטו, כשמספר גדול של שבטים קטנים התייצב לצדו של אחד הצדדים. העימותים המאוחרים של תקופת הייאן, במיוחד מלחמת גנפיי עצמה, והקמתה של שוגונות קמקורה, שבאה בעקבותיה, סימנו את עלייתו של מעמד הסמוראים. השוגונים, שהיו למעשה שליטים צבאיים, חלשו על הפוליטיקה היפנית במשך כמעט שבע מאות שנים (1185 – 1868), וחתרו תחת כוחם של הקיסר ושל החצר הקיסרית. עם סיומה של מלחמת גנפיי, הגיעה לקיצה תקופת הייאן והחלה תקופת קמקורה.

תקופה זו עמדה בסימן המעבר מקרבות בין-שבטיים קטנים או בינוניים להתנגשויות עצומות בין השבטים על השליטה על יפן. בתקופת קמקורה הדפה יפן בהצלחה את הפלישות המונגוליות והיקף גודלם של הכוחות הצבאיים גדל באופן משמעותי, כשהסמוראים ככוח עילית צבאי, הפכו למפקדיהם. לאחר כחמישים שנה של מאבקי שליטה על כס הקיסר, החלה תקופת אשיקאגה, שעמדה בסימן של תקופות שלום קצרות לאחר שכוחן של מערכות המנהל המסורתיות דעך בהדרגה. מאוחר יותר, פינו המושלים המחוזיים והפקידים האחרים תחת שלטון השוגונים את מקומם למעמד הדאימיו (האדונים הפאודלים) וכך נכנסה יפן לתקופה של 150 שנה של פירוד ומלחמות.

לאחר שהכניעו את יריביהם, שבט הטיארה, ייסדו אנשי שבט מינאמטן את שוגונות קמקורה, שהביאה תקופה של שלום. הקרבות שהתנהלו בתקופה זו התרכזו בעיקר בהכנעתם של מורדים.

המונגולים, ששושלת יואן שלהם שלטה באותה תקופה בסין, ניסו פעמיים לפלוש ליפן במהלך המאה ה-13, ובכך ציינו את האירוע הצבאי החשוב ביותר בתקופת קמקורה. בראשית אוקטובר 1274 החל קרב בונאי בו כוחות משותפים של מונגולים ושל קוריאנים צרו על האי צושימה ולאחר מכן הם תקפו את קיושו ונחתו במפרץ הקטה. ב-19 באוקטובר איבדו המונגולים ספינות רבות עקב סופת טייפון והכוחות שניצלו נסוגו. כהכנה לתקיפה נוספת, ארגנו השוגונים את בנייתם של מבצרים לאורך החוף וקיבצו כוחות להגנה מפני פלישות נוספות. הפלישה השנייה התרחשה ב-1281. בקרב שנודע בשם קרב קואן, נסוג הכוח בהנהגת המונגולים לאחר שאיבד שוב ספינות רבות עקב סופת טייפון.

הציוד, הטקטיקות והגישה הצבאית של הסמוראים היו שונות לחלוטין מאלו של יריביהם המונגולים ובעוד ששתי הפלישות נכשלו, השפעתן על התפתחות תורת הקרב הסמוראית הייתה משמעותית מאוד. הסמוראים דבקו ברעיונות של קרב יחיד, קרב של כבוד בין שני לוחמים בודדים, ובמרכיבים טקסיים מסוימים של הקרב, כמו סדרה של מטחי חיצים ששני הצדדים ירו אלו על אלו לפני שהקרב עבר לשלב של לוחמת פנים אל פנים. למונגולים לא היה מושג על מוסכמות אלו והם היו לכאורה יותר מאורגנים בטקטיקות התקיפה שלהם. הם לא העמידו לוחמים בודדים שניהלו דו-קרב של כבוד, אלא דהרו על גבי סוסיהם, תוך שהם עושים שימוש בסוגים שונים של אבק שרפה ובקשת מונגולית, ותקפו את קווי האויב תוך שהם הורגים רבים מהם מבלי להתייחס לכללי הפרוטוקול היפניים. אף על פי שהקשתות והלוחמה הרכובה היו גם הם חלק מרכזי בלוחמה היפנית באותה תקופה, נודעו המונגולים עד היום בתעוזתם הרבה בטקטיקות אלו. קשה להעריך את השפעתן של התנסויות אלו על הגישה והטקטיקות של הסמוראים, אך ללא ספק היא הייתה משמעותית.

שוגונות קמקורה נפלה עם פרוץ מלחמת גנקו בשנת 1331, שהייתה מרידה כנגדה שאורגנה על ידי הקיסר גו-דאיגו. לאחר רסטורציית קנמו קצרת הימים שבה נשלטה יפן על ידי שלטון קיסרי של ממש, הוקמה ב-1336 שוגנות אשיקאגה והחלה תקופה של עימותים ומלחמות הקרויה תקופת שתי החצרות הקיסריות. למשך יותר מחמישים שנה החל הארכיפלג היפני להיות מסובך בסכסוכי שליטה על הירושה הקיסרית.

הקרבות היו אז יותר ויותר רחבי ממדים ופחות טקסיים, אף על פי שקרבות יחיד ומרכיבים טקסיים מסוימים עוד נותרו על כנם, החלו להתמסד אסטרטגיות וטקטיקות מסודרת תחת פיקודם של מפקדים צבאיים, לצד רמת ארגון גבוהה יותר של היחידות בצבא. בתקופה זו התפתחו גם טכניקות ייצור הנשק ונוצרו להבי הפלדה היפנית הגמישה, אך הקשה וחדה באופן קיצוני. חרב הקטאנה והמספר העצום של סוגי כלי הנשק הדומים לה, הופיעו באותה תקופה ומאז שלטו על ארסנל הנשק היפני, שבעיקרו לא השתנה עד לאמצע המאה ה-20. כתוצאה מכך, בתקופה זו התרחש המעבר של הסמוראים מקשתים מיומנים ללוחמים המיומנים בשימוש בחרב.

פחות ממאה שנה לאחר תום תקופת שתי החצרות הקיסריות, הופר השלום היחסי תחת שוגונות אשיקאגה עם פרוץ מלחמת אונין, מאבק שנמשך כעשור שבו הפכה הבירה קיוטו לשדה קרב ולעיר מבוצרת בכבדות שסבלה מחורבן נרחב.

כוחן של השוגונות ושל החצר הקיסרית נחלש ועלה כוחם של מושלים מחוזיים (שוגו) ומנהיגי הסמוראים המקומיים האחרים, כמו הדאימיו, שנאבקו אלו באלו, פלגים דתיים, ואחרים ששלטו בארץ במשך 150 השנים הבאות. תקופה זו נקראה תקופת סנגוקו, על שמה של תקופת המדינות הלוחמות בהיסטוריה העתיקה של סין. למעלה ממאה גופים שונים נאבקו אלו באלה ברחבי הארכיפלג, שבטים קמו ונפלו, גבולות הועתקו ממקומם והתנהלו כמה מהקרבות הגדולים ביותר ברמה העולמית בעידן הקדם-מודרני.

שינויים כבירים ומשמעותיים רבים התרחשו באותה תקופה, החל מהתקדמות בצורת בניית המצודות, המשך בהופעתן של מתקפות הפרשים ובהתפתחויות נוספות של המערכות האסטרטגיות בקנה מידה רחב ועד לשינויים משמעותיים בעיצובם של כלי הנשק. מבנהו של הצבא השתנה, הוקמו בו יחידות ענק של לוחמי חיל רגלים (אשיגרו) שצוידו ברומחים ארוכים (יארי), קשתים ומאוחר יותר רובאים ששירתו לצדם של הסמוראים הרכובים. באופן דומה, קרבות ימיים התאפיינו ביותר מאשר שימוש בספינות להעברת כוחות לטווח הקשתים או הארקבוז ולאחר מכן ללחימה פנים אל פנים.

שבט הוג'ו, ששכן בחבל קאנטו וסביבו, היה בין הראשונים להקים רשת של מצודות לוויין ולעשות בהן שימוש מורכב הן להגנה משולבת והן למתקפות מתואמות. שבט טקדה, תחת הנהגתו של טקדה שינגן, פיתח את המקבילה היפנית למתקפת הפרשים. אף על פי שעד היום נסוב הוויכוח בנוגע לעוצמתן של מתקפות אלו, ובנוגע לנכונות ההשוואה שלהם למתקפות הפרשים המערביות, ברור ממקורות מהתקופה שהייתה זו התפתחות מהפכנית ורבת עוצמה כנגד יריבים שלא עשו בה שימוש. תקצר היריעה מלפרט את הקרבות שהתנהלו באותה תקופה, אך די לומר שתקופה זו עמדה בסימן של מספר רב של שינויים אסטרטגיים וטקטיים ובסימן של המצורים הארוכים והקרבות הגדולים ביותר בהיסטוריה הקדם-מודרנית של העולם.

תקופת אזוצ'י-מומויאמה שנודעה בשל חשיבותן העולה והגוברת של ערי המבצר, עמדה בסימן תחילת השימוש בכלי נשק חם, שהחל לאחר שנוצר המגע עם הפורטוגזים. התקדמות נוספת חלה בקיומו של הקרב המקיף על חשבון קיומם של הקרב האישי והתפיסה של כבוד וגבורה אישית.

ב-1543 החל השימוש בארקבוז ביפן על ידי הפורטוגזים שהיו על סיפון הספינה הסינית שהתרסקה על חופי האי טנגשימה שבקצהו הדרומי ביותר של הארכיפלג. אף על פי שלא נראה שהגעתו של הנשק החם השפיעה באופן דרמטי על הלוחמה באיים במשך כמה עשורים, בשנות השישים של המאה ה-16 היו כבר אלפי כלי נשק חם ביפן והחלו להיות לכך השפעות מהפכניות על הטקטיקות, האסטרטגיות, הרכב יחידות הצבא והאדריכלות הצבאית ביפן.

קרב נגשינו, שהתנהל ב-1575, ובו כ-3,000 נושאי ארקבוז בפיקודו של אודה נובונאגה תקפו אלפי סמוראים, נותר אחת הדוגמאות העיקריות להשפעת כלי נשק אלה. הארקבוזים, שהיו כלי נשק בלתי מדויק, ושנדרש זמן רב לטעינתם מחדש, לא היו הגורם הבלעדי לניצחון בקרבות. אודה נובונאגה, טויוטומי הידיושי ומפקדים צבאים אחרים, פיתחו טקטיקות שגרמו לשילובם הטוב ביותר של הארקבוזים בשדה הקרב. בקרב נגשינו, הסתתרו הרובאים של נובנאגה מאחורי מתרסי עץ, שעליהם ננעצו יתדות עץ להדיפת הפרשים כשהם יורים מטחי אש וטוענים את כלי נשקם מחדש לסירוגין.

כמו באירופה, הייתה השפעתו של אבק השרפה השחור מכרעת במספר קרבות. אך אחד מהיתרונות החשובים של כלי הנשק היה שבניגוד לקשתות, שלהפעלתן נדרשו שנים של הכשרה שהייתה זמינה בעיקר רק למעמד הסמוראים, ניתן היה להפעיל את הארקבוזים על ידי חיילי רגלים שזכו להכשרה בסיסית. הסמוראים המשיכו להשתמש בחרבות ובקשתות והתארגנו בטקטיקות חיל רגלים ופרשים, בעוד שהאשיגרו עשו שימוש רב יותר בארקבוזים. כמה פלגים בודהיסטים מיליטנטים החלו לייצר כלי נשק חם בבתי יציקה שבדרך כלל שימשו לייצור פעמוני ארד למקדשים. באופן זה, הסבו אנשי ה"אקו-איקי", קבוצה של נזירים ושל קנאים חילוניים, את הקתדרלה המבוצרת "אישיאמה הונגן ג'י" לאחד המבצרים המוגנים היטב בכל יפן. כך הם הפכו, יחד עם פלגים דתיים נוספים רבים, לכוח צבאי רב עוצמה בפני עצמו ולחמו בקרבות עזים מול כמה מהמצביאים הראשיים ושבטי הסמוראים ביפן.

אף על פי שהסכסוכים הפנימיים המשיכו להתחולל כמו במאה הקודמת, והקרבות היו יותר רחבי היקף ומורכבים יותר מבחינה טקטית, הייתה זו התקופה בה החלו להתאחד "מדינות לוחמות" רבות, בתחילה תחת שלטונו של אודה נובונאגה, לאחר מכן תחת שלטונו של טויוטומי הידיושי ולבסוף בהנהגתו של טוקוגאווה איאיאסו.

בין השנים 1592 – 1598 ארגן טויוטומי הידיושי צבא שמנה 150,000 חיילים שפלש לקוריאה. לאחר השתהות מסוימת, השלימה יפן את כיבוש חצי האי הקוריאני תוך שלושה חודשים. כתוצאה מכך, נשלח הצבא הסיני לקוריאה לבקשתו של מלך קוריאה. בסופו של דבר, התארכו קווי האספקה של הצבא היפני והגנה נמרצת של הצי הקוריאני וההתערבות הסינית הכריעו את הכף והיפנים לא הצליחו להחזיק בחצי האי הקוריאני. לאחר מותו של הידיושי, הורתה מועצת חמשת העוצרים לשארית הכוחות היפנים בקוריאה לסגת ולשוב ליפן.

טוקוגאווה איאיאסו, אחד מהעוצרים הללו, שלט על רוב כוחותיו של המנהיג לשעבר. ב-1600 הוא ניצח בקרב סקיגהארה וייצב את שלטונו. ב-1603 הוענק לו התואר שוגון והוא היה לשליט למעשה של כל הממלכה.

תקופת אדו הייתה אחת מהתקופות בהן שרר שלום יחסית תחת שלטונה של שוגונות טוקוגאווה, שלום כפוי שנשמר באמצעות שורה של אמצעים שהחלישו את הדאימיו והבטיחו את נאמנותם לשוגונות. שלום טוקוגאווה הופרע רק לעיתים נדירות וכן לזמן קצר לפני התקופה האלימה שהייתה בתקופת רסטורציית מייג'י בשנות השישים של המאה ה-19.

המצור על אוסקה, שהתרחש בין השנים 1614 – 1615, היה למעשה האירוע שסיים ככל הנראה את חייו של טויוטומי הידיורי, יורשו של הידיושי, ואת השפעתה של קבוצת שבטים וקבוצות אחרות שהתנגדו לשוגונות. כקרב סמוראי בקנה מידה גדול, במונחים של אסטרטגיה, מתכונת, שיטות לחימה והרקע הפוליטי מאחוריו, היה זה הקרב שנחשבה לעימות האחרון של תקופת סנגוקו.

למעט המצור על אוסקה, ולהוציא את העימותים האחרים של שנות החמישים והשישים של המאה ה-19, מעשי איבה שהתרחשו בתקופת אדו היו מוגבלים להתנגשויות קטנות ברחובות, מרידות איכרים ולאכיפת מדיניות הסאקוקו. המתחים החברתיים בתקופת אדו הובילו לפרוץ כמה מרידות, כשהגדול מבניהם היה מרד שימבארה. בקצה הצפוני של הארץ, היה האי הוקאידו מיושב על ידי כפריים בני האיינו ועל ידי מתיישבים יפנים. ב-1669 הוביל מנהיג האיינו מרידה כנגד שבט מטסומאה ששלט באזור והייתה זו המרידה העיקרית האחרונה כנגד השליטה היפנית באזור והיא דוכאה ב-1672. ב-1789 דוכאה באי מרידה נוספת.

הופעתה ביפן של דיפלומטיית ספינות התותחים בשנות החמישים של המאה ה-19 וכפיית פתיחתה של יפן (בקומטסו) על ידי מעצמות המערב, הדגישו את חולשתה של השוגונות והובילו לקריסתה. אף על פי שסופה הממשי של השוגונות והקמתה של הממשלה הקיסרית בסגנון המערבי נוהלו בדרכי שלום, השנים שלפני ואחרי אירוע זה לא היו נטולות מעשי שפיכות דמים לחלוטין. בעקבות סיום דרכה הרשמי של השוגונות התנהלה בין השנים 1868 – 1869 מלחמת בושין בין צבאה של שוגונות טוקוגאווה ובין מספר פלגים שלהלכה היו תומכי הכוחות הקיסריים.

לאחר תקופה ארוכה של שלום, התחמשה יפן מחדש על ידי יבוא, ולאחר מכן ייצור של כלי נשק מערביים ובסופו של דבר ייצרה כלי נשק בעיצוב מקומי. במהלך מלחמת רוסיה–יפן, בין השנים 1904 – 1905, הייתה יפן לאומה האסיאתית המודרנית הראשונה שניצחה מעצמה אירופאית. ב-1902 היא הייתה האומה האסיאתית הראשונה שחתמה על הסכם הגנה הדדי עם מעצמה אירופאית, בריטניה.

יפן הייתה המעצמה האחרונה שנכנסה למרוץ העולמי של הקולוניאליזם. כשתעשיותיה המתפתחות פיגרו אחר אלו של המעצמות המערביות, פתחה יפן במלחמה כנגד ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה כשיכולותיה התעשייתיות היו בהיקף של פחות מעשירית מאלו של ארצות הברית.

אף על פי שיפן מחזיקה כיום כוח הגנה חזק, חוקתה, שבמקור כוננה תחת הנחיותיו של גנרל דאגלס מקארתור ב-1945, מתנערת רשמית ממלחמות ומשימוש בכוח צבאי למטרות תקיפה. יפן גם מחזיקה במדיניות שמתנגדת לייצוא ביטחוני.

בספטמבר 2015 הכניסה ממשלת המפלגה הליברלית-דמוקרטית בראשותו של שינזו אבה את החוקה ואפשרה ליפן לעשות שימוש בכוח צבאי כדי לסייע לבעלות בריתה. חוקיותם של שינויים אלו שנויים במחלקות בעיניהם של אנשי אקדמיה ואזרחים רבים.

החל משנת 1867 הזמינה יפן מגוון של משלחות צבאיות מערביות כדי לסייע לה לחדש את צבאה. המשלחת הצבאית הזרה הראשונה הייתה המשלחת הצרפתית שהגיעה באותה שנה. קפיטיין ז'ול ברונה, שבתחילה שימש כיועץ לענייני ארטילריה לממשלה היפנית המרכזית, התייצב בסופו של דבר לצדם של צבא השוגונים כנגד הכוחות הצבאיים הקיסריים במלחמת בושין. מאחר שההבחנות המעמדיות בוטלו כמעט כליל בניסיונות לחדש וליצור דמוקרטיה ייצוגית, איבדו הסמוראים את מעמדם כגורם היחיד בעל זכויות היתר הצבאיות.

ב-1873 חוקקה הממשלה הקיסרית חוק גיוס חובה והקימה את הצבא היפני הקיסרי.

במלחמת סין–יפן הראשונה נלחמה יפן כנגד כוחות של שושלת צ'ינג בחצי האי הקוריאני, במנצ'וריה ובחופי סין. היה זה העימות הצבאי העיקרי הראשון בין יפן לבין מעצמה צבאית זרה בתקופה המודרנית.

הסכם שימונוסקי שנחתם בין שתי המדינות שם קץ למלחמה. במסגרת הסכם זה אילצה יפן את סין לפתוח את נמליה לסחר בינלאומי ולהעביר ליפן את מחוז ליאונינג ואת האי טאיוואן. סין נאלצה גם לשלם פיצויי מלחמה כבדים. כתוצאה ממלחמה זו חדלה קוריאה להיות מדינת חסות של סין ועברה לתחום השפעתה של יפן. אף על פי כן, רבים מההישגים החומריים של מלחמה זו אבדו ליפן בעקבות ההתערבות המשולשת.

הפלישה היפנית לטאיוואן נתקלה בהתנגדות קשה מצדם של גורמים שוני באי והיא הושלמה רק לאחר מערכה צבאית בהיקף מלא שהצריכה את מעורבותן של דיוויזיית המשמר הקיסרי ושל הדיוויזיות המחוזיות השנייה והרביעית. המערכה החלה בסוף מאי 1895 עם נחיתת היפנים בעיר ג'ילונג שעל חופה הצפוני של טאיוואן והסתיימה באוקטובר 1895 כאשר היפנים כבשו את טאינאן, בירת הרפובליקה של פורמוזה. היפנים הנחילו תבוסה לעוצבות סיניות סדירות ולעוצבות מקומיות באופן קל יחסית, אך טורי הכוחות שלה הוטרדו לעיתים קרובות על ידי כוחות גרילה. היפנים הגיבו בפעולות תגמול ברוטליות ומעשי התנגדות לא סדירים המשיכו עד 1902.

ברית שמונה האומות הייתה קואליציה צבאית בינלאומית שהוקמה כתגובה למרד הבוקסרים בסין. שמונה האומות היו: יפן, האימפריה הרוסית, האימפריה הבריטית, הרפובליקה הצרפתית השלישית, ארצות הברית, הקיסרות הגרמנית, ממלכת איטליה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. בקיץ 1900, כאשר הותקפו נציגויות שמחוץ לתחום השיפוט בבייג'ינג על ידי המורדים הבוקסרים שקיבלו תמיכה מממשלתה של שושלת צ'ינג, שיגרו כוחות הקואליציה את צבאותיהם, בשם "ההתערבות ההומניטרית", כדי להגן על אזרחיהן, וכן על מספר של סינים נוצרים שביקשו לקבל מקלט בתחומי השגרירויות. המלחמה הסתיימה בניצחון מדינות הקואליציה ובחתימת פרוטוקול הבוקסרים.

ניצחונה של יפן במלחמת רוסיה–יפן שהתנהלה בשנים 1904 – 1905 ציין את עלייתה של יפן כמעצמה צבאית. יפן הוכיחה שהיא מסוגלת לעשות שימוש בטכנולוגיה מערבית, את המשמעת של חייליה, ואת היישום היעיל של האסטרטגיות והטקטיקות שלה.

ב-1914 הייתה יפן לחברה בברית מדינות ההסכמה במהלך מלחמת העולם הראשונה וכגמול לכך היא קיבלה את השליטה על מושבותיה של גרמניה באוקיינוס השקט. כוח צבאי יפני שמנה 70,000 איש השתתף בהתערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה והעניק תמיכה לפלגים אנטי-קומוניסטים, אך כשל בהשגת מטרותיו ונאלץ לסגת. מספר קטן של סיירות ומשחתות השתתף גם הוא במשימות שונות באוקיינוס ההודי ובים התיכון.

כאשר הוא כבר שלט על האזור לאורך מסילת הברזל של דרום מנצ'וריה, פלש צבא קוואנטונג ב-1931 למנצ'וריה (צפון-מזרח סין) בעקבות תקרית מוקדן, שבה טענה יפן ששטחים שלה הותקפו על ידי הסינים. ב-1937 הייתה יפן לאחר סיפוחם של כל השטחים שמצפון לבייג'ינג, ובעקבות תקרית גשר מרקו פולו החלה פלישה יפנית רבתי לסין. עליונותה הצבאית של יפן על פני צבאה החלש ונטול המורל של הרפובליקה הסינית, אפשרה את התקדמותם המהירה של היפנים לאורך חופיה המזרחיים של סין והובילה לנפילתן של שאנגחאי ושל נאנג'ינג (אז בירת הרפובליקה) באותה שנה. הסינים ספגו אבדות כבדות הן בקרב צבאם והן בקרב האוכלוסייה האזרחית. ההערכות מדברות על 300,000 אזרחים שנהרגו בנאנג'ינג במהלך השבועות הראשונים של הכיבוש היפני של העיר, במהלך טבח ננקינג.

בספטמבר 1940 חתמו גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית ויפן על ההסכם התלת-צדדי. גרמניה, שכבר קודם לכן אימנה את הצבא הסיני ושיגרה אליו אספקה, הפסיקה את שיתוף הפעולה שלה עם סין והחזירה את יועצה הצבאי שם, אלכסנדר פון פולקנהאוזן. ביולי 1940 אסרה ארצות הברית על העברת דלק מטוסים ליפן, ובספטמבר פלש הצבא הקיסרי להודו-סין וכבש שם בסיסים ימיים ואוויריים.

באפריל 1941 חתמו יפן וברית המועצות על הסכם נייטרליות ויפן הגבירה את לחציה על מושבות צרפת של וישי והולנד בדרום-מזרח אסיה כדי שישתפו אתה פעולה בפעילותה הכלכלית. בעקבות סירובה של יפן לסגת מסין ומהודו-סין, הטילו ארצות הברית, בריטניה והולנד ב-22 ביולי 1941 אמברגו על משלוחי דלק, בעוד שמשלוחי מתכות ממוחזרות, פלדה וחומרי גלם אחרים פסקו כמעט לחלוטין. בינתיים הגדילה ארצות הברית את תמיכתה הכלכלית בסין.

בעקבות המתקפה על פרל הארבור והמתקפות היפניות על ארצות נוספות ב-7 – 8 בדצמבר 1941, הכריזו ארצות הברית, בריטניה ושאר בעלות בריתן מלחמה על יפן. מלחמת סין–יפן השנייה הפכה לחלק ממלחמת העולם השנייה. בתחילה נחלו הכוחות היפניים הצלחה גדולה בפעולותיהם כנגד בעלות הברית במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט וכבשו את תאילנד, הונג קונג, מלאיה, סינגפור, איי הודו המזרחיים ההולנדים, הפיליפינים ורבים מאיי האוקיינוס השקט. הם גם החלו במתקפה רבתי בבורמה ושיגרו מתקפות ימיות ואוויריות כנגד אוסטרליה. באמצע 1942 חל מפנה לטובתן של בעלות הברית במלחמה בים, בקרב מידוויי. כוחות היבשה היפניים המשיכו להתקדם בגינאה החדשה ובאיי שלמה, אך נחלו תבוסות או אולצו לסגת בקרב מפרץ מילן, בקרב שביל קוקודה ובקרב גוודלקנל. במערכה על בורמה חל מפנה כאשר ספגו הכוחות היפניים אבדות כבדות בקרב אימפהל ובקרב קוהימה, שהיה לתבוסה הגדולה ביותר בהיסטוריה היפנית עד לאותה עת.

החל מ-1943, הקרבות הקשים של בונה-גונה, טאראווה, ים הפיליפינים, מפרץ לייטה, איוו ג'ימה אוקינאווה ואחרים הסתיימו באבדות כבדות, רובם מהצד היפני וגרמו לנסיגות נוספות שלהם. חיילים יפנים מעטים נפלו בשבי, בשל סירובם להיכנע. הברוטליות של המלחמה הודגמה על ידי לקיחת חלקי גופות של חיילים יפנים על ידי חיילים אמריקאים כ"מזכרות"^[2] ועל ידי מעשי קניבליזם שבוצעו על ידי היפנים.^[3]

במשך כל המערכה באוקיינוס השקט, היו כוחות הצבא היפנים מעורבים בפשעי מלחמה, במיוחד ביחסם לשבויי המלחמה ובאזרחים (מה שהפתיע את בעלות הברית,כי במלחמת יפן-רוסיה יחסה של יפן לשבויים היה יחס ראוי). קיימות הערכות שכ-6 מיליון איש, בעיקר אזרחים סינים, נהרגו על ידי היפנים. מספרים אלו שנויים במחלוקת, בהתחשב בכך שבין השנים 1939 – 1945 נמנו בסין לבדה יותר מ-16 מיליון פצועים. היה זה מספר האבדות הגדול ביותר בכל אחת מהמדינות שהיו מעורבות במלחמה. היחס הגרוע לשבויי המלחמה לצד עבודות כפייה ומעשים ברוטליים קיבלו חשיפה רחבה במערב. מקובל שממשלת יפן כשלה בהכרה במעשים שגרמו לסבל לאוכלוסייה על ידי כוחותיה, במיוחד במערכת הוראת ההיסטוריה בבתי הספר שלה והדבר גרם למחאה בינלאומית נגדה.^[4][5]

ב-6 וב-9 באוגוסט 1945 הטילה ארצות הברית פצצות אטום על הירושימה ועל נגסאקי. ההערכות הן שבין 150,000 ל-246,000 איש נהרגו כתוצאה ישירה של שתי ההפצצות הללו, ובה בעת נכנסה ברית המועצות למלחמה נגד יפן.

ב-15 באוגוסט 1945 נכנעה יפן ומסמך הכניעה הרשמי נחתם ב-2 בספטמבר על סיפונה של אוניית המערכה מיזורי במימי מפרץ טוקיו. על כתב הכניעה חתמה משלחת בראשותו של שר החוץ היפני, ממורו שיגמיטסו והוא התקבל על ידי הגנרל דאגלס מקארתור, המפקד העליון של בעלות הברית יחד עם נציגים של מדינות נוספות של בעלות הברית. טקס נפרד בו נכנעה יפן לסין התקיים בנאנג'ינג ב-9 בספטמבר 1945.

לאחר הכניעה הקימה ארצות הברית בסיסים ביפן כדי לדאוג להתפתחותה של המדינה לאחר המלחמה. תקופת הכיבוש האמריקאי של יפן הסתיימה רשמית כאשר הכריז נשיא ארצות הברית, הארי טרומן על הסיום הרשמי של מעשי האיבה ב-31 בדצמבר 1946.

במהלך המלחמה עשתה יפן שימוש בטכנולוגיות צבאיות מתקדמות רבות, באסטרטגיות ובטקטיקות. בין אלו היו אוניות המערכה מסדרת יאמטו, הצוללות מסדרת I-400, מטוסי הקרב מסדרת מיצובישי A6M זירו ומפציצי הקמיקזה.

1. מתוך שאיפה כנה לשלום בינלאומי המבוסס על צדק וסדר, העם היפני מתכחש לתמיד למלחמה כזכות ריבונית של האומה ולאיום להשתמש בכוח כאמצעי לפתרון סכסוכים בינלאומיים.
2. כדי להגשים את המטרה שהוגדרה בפסקה הקודמת, לא יתקיימו אף פעם כוחות יבשה, ים ואוויר וכן יכולות מלחמתיות. זכותה של המדינה לתוקפנות לא תוכר לעולם.
   (סעיף 9 לחוקת יפן)

לאחר תום תקופת הכיבוש של יפן, היא קיבלה מחדש את עצמאותה. על יפן נאסר להחזיק כוח צבאי ולנהל מלחמות על פי סעיף 9 לחוקת יפן, אף על פי שב-1954 הוקמו כוחות ההגנה של יפן הכוללים צבא סדיר ולרשותם כלי נשק וציוד מודרניים.

כאשר התברר שיפן עומדת בפני איומים חיצוניים הולכים וגדלים ללא כוחות מתאימים להתמודדות איתם, עברו כוחות ההגנה של יפן התפתחות נוספת שעוררה קשיים פוליטיים נוספים. סעיף גינוי המלחמה שבחוקה היה הבסיס להתנגדויות פוליטיות קשות לקיומם של כוחות מזוינים מכל סוג שהוא מעבר לכוח משטרה מקובל. ב-1954 הוקמו זרועות יבשה, ים ואוויר נפרדות למטרות הגנה, הכפופים לפיקודו של ראש ממשלת יפן.

כוחות ההגנה כוללים את כוחות ההגנה העצמית היבשתיים של יפן, כוחות ההגנה העצמית הימיים של יפן ואת כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן.

כוחות ההגנה של יפן הוא אחד הצבאות המתקדמים ביותר מבחינה טכנולוגית בעולם וההוצאה הצבאית היפנית הוא השמינית בגודלה בעולם.^[6] אף על פי שהסכם השיתוף ההדדי וההגנה, שנחתם ב-1960, מאפשר את המשך קיומם הבסיסים הצבאיים האמריקאים ביפן, רובם במחוז אוקינאווה, לא נחתם מעולם הסכם רשמי שעל פיו יפן נסמכת להגנתה על ארצות הברית, על האו"ם, או על כל גוף אחר.

לאחר תום תקופת הכיבוש, נעשו ניסיונות על ידי כמה ממשלים ביפן, במיוחד בדחיפתה של ארצות הברית, להכניס תיקון בחוקה שיאפשר את חימושה מחדש של יפן. מהלכים אלו נמנעו בעקבות רגשות ציבוריים חזקים כנגדם, וכנגד מלחמות באופן כללי, לצד הגישות של מרכיבים משמעותיים בממשלה. ב-1967 התווה ראש הממשלה אייסאקו סאטו את "שלושת העקרונות האנטי-גרעיניים", שעל פיהם מתנגדת יפן לייצור ולהחזקה של נשק גרעיני. רעיונות דומים הובעו כמה שנים לאחר מכן כנגד ייצור והפצה של נשק קונבנציונלי.

יפן שלחה את כוחות ההגנה שלה לסייע בכמה משימות לא-מלחמתיות, במיוחד אלו הכרוכות בסיוע הומניטרי, כמו סיוע לקורבנות רעידת האדמה בעיר קובה ב-1995, מתן סיוע מנהלי לגדוד הנורווגי של יוניפי"ל בלבנון בשנות התשעים וסיוע לבנייתה מחדש של עיראק.

חלק מהציבור היפני מביע את שאיפתו להחזיק צבא בשל החשש מעליית כוחה של הרפובליקה העממית של סין ובשל עוינותה של קוריאה הצפונית. לטענתם, ארצות הברית כשלה בטיפול ראוי בסוגיות אלו ועל יפן לאפשר לעצמה להחזיק באמצעים מתאימים להגנתה העצמית.

ב-2004, הודיע המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, קופי אנאן, על תוכנית להגדלת מספר המושבים הקבועים במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ויפן שואפת לקבל את אחד מהמושבים הללו. על אף עוצמתה הכלכלית והשפעתה הפוליטית של יפן, קיים ויכוח אם מדינה שאין לרשותה צבא סדיר "רשמי" יכולה להיחשב ל"מעצמה עולמית" שיכולה להחזיק במושב קבוע במועצה. סכסוכים טריטוריאליים מהתקופה האחרונה עם המדינות השכנות, כמו הסכסוך עם סין ועם טאיוואן על איי סנקאקו, הסכסוך עם קוריאה הדרומית על סלעי ליאנקור והסכסוך עם רוסיה על האיים הקוריליים, לצד ההאשמות על טיוח ההיסטוריה בכמה מחלוקות הנוגעות לספרי הלימוד להיסטוריה ביפן, גרמו למורכבות נוספת של תהליך זה.

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה צבאית של יפן בוויקישיתוף

• MILITARY HISTORY : Ancient Japan and Ancient India, סרטון באתר יוטיוב
• Morton, Louis (1960). "Japan's Decision for War". In Kent Roberts Greenfield. Command Decisions (= 2000 ed.). United States Army Center of Military History. CMH Pub 70-7
• Dr Susan Townsend, Japan's Quest for Empire 1931 - 1945, 2011-03-30, BBC
• Harold Kingsberg, What Sparked Japan's Aggression During World War II? Quora
• Japan's About-Face ~ Timeline: Japanese Military History
• Lee Hudson Teslik, Japan and Its Military, Council on Foreign Relations, April 13, 2006