דוד צמח

פירוש נוסף ערך זה עוסק בפובליציסט ומתרגם יהודי-פולני. אם התכוונתם למשורר וחוקר שירה יהודי-עיראקי, ראו דוד בן סלימאן צמח; אם התכוונתם לפרופסור לשפה וספרות ערבית, ראו דוד צמח (פרופסור).
דוד צמח
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 10 במרץ 1859
פלונסק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה ינואר 1934 (בגיל 74)
קריניצה זדרוי, רפובליקת פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, רוסית, יידיש, גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 1 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דוד צמח (תרי"ט-1859 או 10 במרץ 1860-תר"ך[1] – ינואר 1934, טבת תרצ"ד) היה פובליציסט ומתרגם עברי פולני בן תקופת התחייה.

קורות חיים

דוד צֶמַח נולד בשנת 1859 או 1860[1] בעיירה פּלוֹנְסְק שבפלך פלוצק (אנ') של פולין הקונגרסאית, בנו של בעל אחוזה אמיד. אביו, בעצמו בנו של בעל אחוזה ושל בת למשפחת רבנים,[2]) היה נצר לר' אברהם אבלי הלוי גומבינר (בעל ה"מגן אברהם") דרך צאצאו ר' צבי הירש הלוי מפלונצק (בעל "צמח לאברהם"; מכאן שם משפחתו). בצעירותו למד תורה מפי ר' טוביה קריגר, שניהל בפלונסק מעין תלמוד תורה על-יסודי מובחר ומצומצם, ושחרף היותו חסיד קוֹצְק, שימש כל ימיו כמלמדם של בני משפחת צמח, שהיו מתנגדים מובהקים.[3] בגיל 15 נסע ללובלין, ובה רכש השכלה כללית בסיוע דודו המשכיל, הפובליציסט וחוקר הספרות יחיאל מנדלסון (1824–1899).[4] לאחר נישואיו עבר לרוז'ינוי שבפלך גרודנה. נכנס לעיסוק במסחר והיה בעל בית חרושת לאריגים בעיירה קוֹסוב פּוֹלֶסקי (קוסובה). אחר-כך התגורר בערים הומל ונוֹבוֹזיבּקוב.[5] לאחר כישלון עסקיו עבר לגרמניה.[4]

כבר בנעוריו התפרסם כלמדן ובקי בתלמוד ובידיעת שפות: מלבד יידיש (שפת אמו), עברית (לשון הקודש ואחת מלשונות ההשכלה) ורוסית (שפת המדינה), שלט היטב בגרמנית וכן ידע צרפתית ולטינית.[5] בגרמניה עסק בתרגום ופרסם מאמרים, מחקרים,[4] וסיפורים[5] בעיתונות היהודית-גרמנית. בשנת תרנ"ט-1899 ראה אור במסגרת ספרי 'ביבליותיקה עברית' של הוצאת "תושיה" תרגומו לספרו מבשר הציונות של משה הֶס "רומא וירושלים" (1862). לדברי ההיסטוריון והביבליוגרף גצל קרסל, ניכר שצמח "נאבק קשה בעבודת התרגום, אולם בשעת הופעתו היה זה הישג רב"; תרגומו, שנעשה בהשמטות קלות בלבד, היה התרגום העברי הכמעט-שלם הראשון לספרו של הס,[6] והוא נותר התרגום העברי השלם ביותר (והתרגום הלא-מקוצר היחידי) במשך יותר מחצי מאה, עד להופעת תרגומו של ישורון קשת בהוצאת הספרייה הציונית ב-1954.

במשך שנים רבות היה צמח שותף בהוצאת "תושיה".[5] בשנת 1908 עבר להתגורר בעיר ורשה,[4] ממרכזי התרבות של יהדות מזרח אירופה, ובה המשיך בפעילותו הספרותית והיה שותפו של פישל לחובר בייסוד הוצאת "ספרות" קצרת-הימים. במסגרת הוצאה עברית זו ראו אור המאספים הספרותיים "ספרות" ו"רשפים" בעריכת דוד פרישמן, ספרי שירה ופרוזה מקוריים מאת סופרים כמו הלל צייטלין, צ"ז וינברג, בר-טוביה, תרגומי אורי ניסן גנסין[7] וכן קבצים כמו האנתולוגיה המצוירת לבני הנעורים "ספר התשורה" וחמשת כרכי כתבי פרישמן בכותרת "כתבים חדשים". בתחילת העשור השני למאה הופיעה בהוצאת "ספרות" הספרייה לילדים 'מקרא', שזכתה להערכה. במסגרת ספרייה זו, שערכו פרישמן, לחובר ויצחק ברקמן, ראו אור 29 חוברות, שהכילו רק טקסטים מקוריים – סיפורים, שירים, אגדות ומחזות – מאת סופרים עבריים כמו יצחק קצנלסון, משה סתוי, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג וצבי שרפשטיין.[8] ואולם חרף התפוצה הרחבה יחסית שזכו לה חוברות "ספרות" ו"רשפים", ההוצאה לא הצליחה להתבסס פיננסית, וב-1912 נחלצה בקושי מפשיטת רגל באמצעות התמזגותה לתוך סינדיקט ההוצאה-לאור העברי-יידי "צענטראַל" (צֶנטרָאל), שנוסד ב-1911 על ידי התאגדותן של ההוצאות הגדולות ברוסיה, "תושיה" של בן אביגדור, שרֶבֶּרק של שלמה שרברק, "פּראָגרעס" (פּרוֹגְרֵס) של יעקב לידסקי ומרדכי קפלן וב' שימין של בנימין שימין.[9]

צמח נודע בספרות העברית כבעל סגנון נאה.[5] נוסף על "רומא וירושלים" תרגם מגרמנית לעברית שורה של ספרים, בהם הרומן רב-המכר "אינגבּוֹרג" (Ingeborg) לברנהרד קֶלֶרמן (א"י שטיבל, תרע"ט), מעשיות לילדים מאת וילהלם הַאוּף (א' גיטלין, 1923), ותרגומים רבים נוספים, שנותרו בכתב יד בהוצאת שטיבל.[5] בראשית שנות ה-20 התפרסמו תרגומיו מצרפתית ל"הוֶונוס מֵאִיל" (La Vénus d'Ille) לפרוספר מרימה ול"אל הירח" לז'ול ורן. תרגום נוסף מפרי עטו שפורסם היה "אגדות ההודים על מניטו ואראליו", קובץ אגדות אינדיאניות לילדים שראה אור בתרפ"ג במסגרת 'ביבליותיקה אגדית' של הוצאת ברקאי.[10]

אחד ממפעליו הספרותיים האחרונים, שעליו שקד במשך שנים במחצית השנייה של שנות ה-20, היה תרגום עברי חדש לשירי היינריך היינה. על פי הלל צייטלין, צמח לא היה מרוצה מתרגומו של יצחק קצנלסון ל"ספר השירים" להיינה (א"י שטיבל, תרפ"ד), והוא תרגם את הספר מחדש. לדבריו, "צמח חסר את החן, הקלות והמשובה של קצנלסון, אולם הוא השקיע בעבודתו הרבה ידיעה, יגיעה וחידושי לשון".[11]

עד יומו האחרון הוסיף צמח לגלות עניין רב בספרות, קרא ואף כתב הרבה בעצמו.[5] במותו הותיר יצירות רבות משלו בכתב יד. דוד צמח נפטר בקריניץ[12] בינואר 1934, בשנה ה-73 לחייו. הניח אישה וילדים. אחד מילדיו, יצחק צמח, היה רופא נודע בווינה.[5]

בן-דודו של צמח היה החלוץ, הסופר והמחנך העברי, חתן פרס ישראל לספרות יפה, שלמה צמח (1886–1974).[13]

תרגומיו

  • משה הס, רומא וירושלים: שאלת-הלאֹם האחרונה; אגרות וציונים; עברית בידי דוד צמח, ורשה: תושיה ('ביבליותיקה עברית'), תרנ"ט.
  • ב[רנהרד] קלרמן (אנ'), אינגבּוֹרג; תרגם מאשכנזית: דוד צמח, ורשה: א"י שטיבל, תרע"ט. (מהדורה ב: תר"ף; מהדורה ג: תרפ"א) (הדפסה נוספת: תל אביב: מסדה ("מספרי א"י שטיבל"), תש"ה)
  • אגדות ההודים על מניטו ואראליו; מתֻרגמות מאת דוד צמח, ורשה: ברקאי ('ביבליותיקה אגדית'), תרפ"ג. (הדפסות נוספות: עם "אגדות הכושים", תרפ"ה; וכן: תל אביב: ש' שרברק, תשי"ד) (לילדים)
  • מעשיות וילהלם האוף: לבני הנעורים; [תרגם]: ד' צמח, 2 כרכים, ורשה: א' גיטלין, 1923.
  • פּרֹספֶּר מירימי, הוֵינוּס מאיל: ספורים; תרגם מצרפתית: דוד צמח, ורשה: (דפוס M. Kupersztoch i Kramarz), תרפ"ד 1923. ("וֶנוּס מֵאִיל") (אנ')
  • ז'ול וורן, אל הירח: סִפור; תרגם דוד צמח, ורשה: הוצאה ובית מסחר-ספרים "תל אביב" ("אלטניילאנד"), תרפ"ד.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 המקורות המאוחרים יותר גורסים 1859; אולם בעיתון "היינט", ברשימה לכבוד יובל השבעים לצמח, נמסר תאריך לידה מדויק: אין דער ליטערארישער וועלט: דוד צמח – זיבעציג יאָהר אלט, היינט, טור 1, 28 במרץ 1930 (ביידיש).
  2. ^ שלמה צמח, סיפור חיי, כפי שנרשם בידי עדה צמח, ירושלים: דביר, תשמ"ג 1983, עמ' 26. עוד על המשפחה ראו אצל שלמה צמח, שם.
  3. ^ שלמה צמח, 'החסידות בפלונסק', בספרו: עירובין: מסה וביקורת, תל אביב: דביר, תשכ"ד, עמ' 113. גם דודו (אחי אביו) ובנו שלמה צמח היו תלמידיו (שם, שם). שלמה צמח תיארו כבעל "עיניים של תכלת זכה בולטות ומעוגלות, ומקרינות אדיקותו ועקשנותו ורוחב בינתו ושאר רוחו. חריף לא היה. ואת דרכי הפלפול הנלוזות דחה בשתי ידיו. כוחו בפשט, בדף גמרא עם רש"י ותוספות ושאר מפרשים במקומם... ממעיט היה בתלמידים, ולעולם הסתפק בשלושה וארבעה מן המצוינים והמשובחים שבבחורים ונותן להם שיעורו משעה חמש עם עלות השחר עד שעה עשר בבוקר, ואין דרגת הוראה עליונה מדרגתו"; שכר הלימוד שגבה היה גבוה בהתאם (שלמה צמח, סיפורים, כרך ב, ירושלים: הוצאת ידידים, תשכ"ו 1965, עמ' 339).
  4. ^ 1 2 3 4 דוד צמח: ביוגרפיה מתוך "לקסיקון אופק לספרות ילדים" לאוריאל אופק, באתר "ים הספר".
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 דוד צמח ז"ל, היינט, 12 בינואר 1934.
  6. ^ משה הס ובני דורו: אגרות ממנו ואליו; נאספו ונערכו בידי תיאודור זלוציסטי; תרגום, מבוא, הערות ומפתח בידי ג. קרסל, תל אביב: עם עובד ('ספרית דעת'), תש"ז.
  7. ^ שלמה שרברק, זכרונות המוציא לאור שלמה שרברק, תל אביב: ש. שרברק, תשט"ו, עמ' 133.
  8. ^ זהר שביט, 'התפתחות ספרות הילדים בארץ-ישראל', בתוך: משה ליסק, גבריאל כהן (עורכים ראשיים), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, כרך ג חלק א: זהר שביט (עורכת ומחברת ראשית), בנייתה של תרבות עברית בארץ ישראל, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים; מוסד ביאליק, תשנ"ט, עמ' 443; אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית 1900–1948, כרך א, תל אביב: דביר, תשמ"ח 1988, עמ' 67 ואילך.
  9. ^ דן מירון, 'לרקע המבוכה בספרות העברית בראשית המאה העשרים', בתוך: בועז שכביץ ומנחם פרי (עורכים), ספר היובל לשמעון הלקין, ירושלים: ר' מס, תשל"ה 1975, עמ' 441 (נדפס שוב בספרו "בודדים במועדם" (1987), עמ' 50); אופק, ספרות הילדים (1988), עמ' 25.
  10. ^ על הספרים שהופיעו במסגרת ספרייה זו כתב צבי שרפשטיין כי "נוח היה לספרים אלה שלא נדפסו משנדפסו", והביא כדוגמה את "אגדות ההודים" שתרגם צמח: "מסוּפּק אני אם ידע צמח אגדות של איזה עם הוא מתרגם" (היינו, שמדובר באגדות האינדיאנים של אמריקה ולא של בני הודו); "תוכן האגדות רחוק תכלית ריחוק מעולמם של הילדים... נחמתנו האחת היא, כי הילדים לא יבינו באגדות אלו" (הדואר, י"ז באדר א' תרפ"ז, מובא אצל אופק, ספרות הילדים (1988), עמ' 239).
  11. ^ הלל צייטלין בעיתון "מאָמענט, מובא בתוך: בספרות ובאמנות, דבר, טור 2, 18 בינואר 1929.
  12. ^ מסתבר שמדובר בעיירת הספא המפורסמת קריניצה (כיום נקראת 'קריניצה-זדרוי')(אנ') שבדרום פולין.
  13. ^ צמח, סיפור חיי (1983), עמ' 11. וכן אייזיק רמבה, שלמה צמח ב"בית הורים בבקעה", מעריב, טור 2, 21 בפברואר 1969; נדפס שוב בתוך הנ"ל, בנים אכלו בוסר; ערך: יוסף נדבה, תל אביב: הוועד הצבורי להוצאת כתבי אייזיק רמבה, תשל"ג, עמ' 255.