יהודים הגיעו לעיירה עוד במאה ה-16, ועסקו במלאכה ובמסחר זעיר, והחזיקו משקי עזר קטנים. בסוף המאה ה-19 התגוררו בעיירה כ-3,000 תושבים, מהם כשני שלישים יהודים.
בשנת תק"ל התמנה לרב בקוסובה הרב אפרים מרדכי הלוי אפשטיין, נכדו של בעל הפרדס הרב אריה לייב הלוי אפשטיין. לאחר מותו של הרב אפרים מרדכי התמנה תחתיו חתנו הרב יהודה מאיר בשנת תקס"ח. בתקופה מאוחרת יותר, בשנת 1858 התמנה לרב העיירה הרב שאול קצנלנבוגן[1]. הרב קצנלנבוגן עזב את העיירה בשנת 1882 בעלותו על כס הרבנות בקוברין, ואת מקומו ירש חתנו הרב שמריהו יוסף קרליץ (אביו של החזון איש). במקביל נתמנה לרב בעיירה הרב מנחם מנדל שרשבסקי, חתנו של הרב שמואל סלונימסקי שהיה רב בעיירה. הרב שרשבסקי כיהן כרב במשך 43 שנה עד לעלייתו לארץ ישראל ב-1927. לאחר עלייתו של הרב שרשבסקי לירושלים ב-תרפ"ז כיהן תחתיו כרב בעיירה חתנו, הרב מאיר לייקין, ולאחר פטירת הרב קרליץ ב-1916 כיהן כרב בעיירה חתנו, הרב אבא סוויאטיצקי, ולאחריו בנו, הרב יצחק קרליץ. שלושתם נספו בשואה[2][3].
בשואה
עם כיבוש העיירה בידי הגרמנים ב-1 ביולי1941, הטילו אלו גזירות שונות על יהודיה, ובהן חובת ענידת טלאי צהוב וחובת תשלום סכומי כופר. 12 מחברי היודנרט שמונה בעיירה הוצאו להורג בפומבי זמן לא רב לאחר מינויים. עם הבאת יהודים מהסביבה לעיירה, הגיע מספר יהודיה לכ-2,250 איש, ומאות מהם הועסקו בעבודות כפייה, תוך הוצאה להורג של יהודים שהפרו כללים שונים. בין הנרצחים היה הרב יצחק קרליץ, שסירב לצאת מן העיירה בשבת מחמת איסור תחומין.
באמצע יוני 1942 רוכזו יהודי העיירה בשלושה גטאות שהוקמו בה. ב-24 ביולי 1942 רצחו הגרמנים את המאושפזים בבית החולים היהודי בעיירה, ולמחרת רצחו בבורות ירי כ-1,200 מיהודי הגטאות. כ-200 יהודים שהתגלו במקומות מסתור נרצחו כעבור זמן מה.
ב-2 באוגוסט 1942 השתלטו על העיירה פרטיזניםסובייטיים, וכמה עשרות יהודים הצטרפו אליהם. עם שובם של הגרמנים למקום, רצחו את כל היהודים שנותרו בו. מקהילת קוסובה שרדו את השואה 26 יהודים.
