דוד פלומבו

דוד פלומבו
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1920 עריכת הנתון בוויקינתונים
נהרג 13 באוגוסט 1966 (בגיל 46 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1940–1966 (כ־26 שנים)
תחום יצירה פסל ברזל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שער פלומבו לאחר שהועתק ממקומו
הכניסה לבית דוד פלומבו בהר ציון
יד לבני עמק יזרעאל שנפלו במערכות ישראל, המוצב בגן הלאומי מעיין חרוד
עבודת קיר באולם המבואה של מלון הילטון תל אביב

דוד פָּלוֹמְבּוֹ (1920 – 13 באוגוסט 1966) היה פסל וצייר ישראלי.

מעקה בבית אות המוצר הירושלמי
פסל בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים

ביוגרפיה

דוד פלומבו נולד בטורקיה בשנת 1920, עלה לארץ ישראל עם הוריו בשנת 1923 וגדל בשכונת נחלת שבעה. בגיל צעיר החל לעבוד כמניח כבלים תת-קרקעיים בדואר, ובמשך הזמן נתמנה למנהל המחלקה. למד לימודי טכנאות. ב-1940 החל ללמוד בבית-הספר לאמנויות "בצלאל" וב-1942 החל ללמוד לפסל אצל הפסל זאב בן-צבי, ותקופה מסוימת שימש כעוזר בסטודיו שלו ולימד פיסול ב"בצלאל".

קריירה מקצועית אמנותית

בשנת 1958 נמנה פלומבו על מייצגי ישראל בביאנלה של ונציה,[1] באותה שנה גם הציג בתערוכת העשור למדינת ישראל.[2] בשנת 1959 השתתף בתערוכה של פורשי קבוצת אופקים חדשים בבית המלין בתל אביב.[3]

בשנים 1961–1962, לימד בשלוחת בצלאל בהר ציון, בבנין בית הספר גובאט שנשכר מהכנסייה הפרוטסטנטית. בזמן שלימד בהר ציון, גילה פלומבו בית הרוס, חלק ממתחם משפחת דג'אני (ש"קבר דוד המלך" בהר ציון והמבנים הסמוכים לו היו בבעלותה עד 1948) וביקש להקים בו בתי מלאכה לאמנות ברזל וגלריה, הוא קיבל את אישור הרשויות ועבר ליצור ולהתגורר במקום.[4] עבודתו האחרונה הייתה עיצוב נרות זיכרון ל"בית ציזלינג" בקיבוץ עין חרוד מאוחד. פלומבו לא הספיק להשלים את ביצוע העבודה אותה השלימה רעייתו.

חיים אישיים

פלומבו נהרג בעקבות תאונת דרכים במוצאי שבת, 13 באוגוסט 1966, כאשר הקטנוע שעליו רכב נתקל בשרשרת למניעת מעבר כלי רכב בשבת, שהוצבה מטעם משרד הדתות[5] במורד הכביש המוביל להר ציון.[6] הוא הועבר לבית החולים ביקור חולים ומשם לבית החולים הדסה, שם נפטר.[7] בן 46 היה במותו. הוא נקבר בהר המנוחות בירושלים.[8] השאיר אחריו אישה - יונה, ושני ילדים.[9]

אשתו, יונה פלומבו, התגוררה לאחר מותו בהר ציון, בבית שבו הקימה והפעילה עד שנות האלפיים את 'מוזיאון דוד פלומבו'. היא נספתה בשרפה שפרצה בביתה זה בינואר 2022.[10]

יצירתו

דוד פלומבו יצר מספר פסלים מפורסמים, המעטרים אתרים מרכזיים בישראל, ובהם שערים לאוהל יזכור ביד ושם (1960), שערי החצר בכניסה לכנסת (המכונים "שערי פלומבו"), שהועתקו ממקומם ב-2007 ביחד עם פסלו של פלומבו, הסנה הבוער.

מבחר של עבודותיו ניתן למצוא בבית דוד פלומבו, הממוקם בסדנת עבודתו בהר ציון. המוזיאון נפתח חודשים ספורים לאחר מותו.[11]

מבחינה סגנונית, פסליו של דוד פלומבו מתאפיינים בכך שהמבנים ערוכים בצורה שמרכז הכובד הוא גבוה ושיווי המשקל רופף, בניגוד לכללים האסתטיים המקובלים, השואפים להקנות שיווי משקל יציב עם מרכז כובד נמוך.[12]

הוקרה

לקריאה נוספת

  • דוד פלומבו (הקדמות: משה ברש, נתן נבו), ירושלים: מוזאון דוד פלומבו, 1991.
  • מרים טל, 'דוד פלומבו ז"ל', ירושלים: מאסף לדברי ספרות, 1966, 2: 353–354.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דוד פלומבו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ תערוכה מוקדמת של היצירות שיישלחו לביאנלה בוונציה, הַבֹּקֶר, 2 במאי 1958
  2. ^ אמנות בתערוכת העשור, הַבֹּקֶר, 15 ביוני 1958
  3. ^ יונה פישר, "אמנות מודרנית 1959", למרחב, 23 בינואר 1959
  4. ^ משה בן-שאול, אוויר בברזל, מעריב, 25 באוגוסט 1967
  5. ^ יחיאל לימור, בתו של הפסל פלומבו תתבע פיצויים ממש. הדתות, מעריב, 31 באוגוסט 1966; הרב עמרם בלוי נאשם בגרימת מותו של פלומבו, דבר, 2 בנובמבר 1966.
  6. ^ הפסל דוד פלומבו נהרג, מעריב, 14 באוגוסט 1966.
  7. ^ "מותו של הפסל פלומבו – לא בגלל הזנחה רפואית", מעריב, 18 באוגוסט 1966. עוד על נסיבות מותו: דוד פלומבו – למנוחות; "אורות אופנועו היו כבויים", מעריב, 15 באוגוסט 1966; נסיבות מותו של פלומבו ז"ל נבדקו שוב, מעריב, 22 בספטמבר 1966; יוסף צוריאל, אישום נגד הממונה על הר ציון בקשר למות הפסל דוד פלומבו, מעריב, 1 בנובמבר 1966; החל המשפט על גרימת מותו של הפסל ד. פלומבו, דבר, 17 בנובמבר 1966; החל משפט פרשת מותו של פלומבו, מעריב, 25 בינואר 1967.
  8. ^ הפסל ד. פלומבו נהרג בתאונה, דבר, 15 באוגוסט 1966.
  9. ^ צבי אלגת, הפסל מהר ציון, מעריב, 19 באוגוסט 1966
  10. ^ חיים גולדיטש, האמנית שפיסלה עם בעלה את שערי הכנסת נספתה בשריפה בגיל 87, באתר ynet, 30 בינואר 2022
  11. ^ מוזיאון פלומבו נפתח על הר־ציון, דבר, 23 במרץ 1967.
  12. ^ אהרן בראנד, "בולטין למורי האמנות", 1967.