לסידור הצבעים שחור-אדום-זהב ושחור-לבן-אדום היה תפקיד מפתח בהיסטוריה של גרמניה ולהם היו פירושים רבים. צבעי הדגל המודרני משויכים למשטר הרפובליקני-דמוקרטי אשר הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה ומייצגים את האחדות הגרמנית, והחירות. לא רק חירותה של המדינה הגרמנית אלה גם את חרותו האישית של הפרט הגרמני.[2]
עיצובו של הדגל
תבנית עיצובו של הדגל. יחס אורך/גובה: 3:5
חוק היסוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה – החוקה הגרמנית – סעיף 22 מציין כי: ”הדגל הפדרלי יהיה שחור, אדום וזהב”[3] ובעקבות פירוט של ממשלת מערב גרמניה משנת 1950 נקבע כי הדגל יהיה מורכב משלושה פסים אופקיים מקבילים ושווים ברוחבם ויחס גובהו של הדגל לרוחבו יהיה 3:5; לשם ההשוואה, הטריקולור אשר שימש את רפובליקת ויימאר היה ביחס של 2:3.[4]
הצבעים המדויקים שבהם צבוע הדגל הגרמני לא היו מפורטים רשמית כאשר אימצו את הדגל, והם השתנו מעט לאחר מכן.[5] הקבינט הגרמני הפדרלי פרסם בשם ממשלת גרמניה ב-2 ביוני 1999 את העיצוב הרשמי המפרט את הצבעים המדויקים לדגל הגרמני:[6]
הווקסילולוגיה מבדילה לעיתים רחוקות בין צבעי הזהב והצהוב ובהרלדיקה, שני הצבעים מצוינים כאור, אך בעבור הדגל הגרמני הצבע המדויק הוא זהב ולא צהוב.
כאשר אומץ הטריקולור השחור-אדום-זהב בידי רפובליקת ויימאר כדגלה הלאומי, זכה הדגל להתקפות חוזרות ונשנות מצידם של תומכי המלוכה, שמרנים ואנשי הימין הקיצוני אשר כינו את הדגל בכינויי גנאי שונים כגון "Schwarz-Rot-Senf" (שחור-אדום-חרדל), "Schwarz-Rot-Gelb" (שחור-אדום-צהוב) ואף "Schwarz-Rot-Scheiße" (שחור-אדום-צואה).[7] כאשר עלו הנאצים לשלטון בשנת 1933, הדגל השחור-לבן-אדום של טרום 1918 הוחזר לשימוש במהירות והחליף את הדגל השחור-אדום-זהב ומכונת התעמולה הנאצית המשיכה לכנותו כפי שעשו זאת המלוכנים קודם לכן.[8]
ב-16 בנובמבר 1959, ציין בית המשפט הפדרלי של גרמניה כי השימוש במינוח שחור-אדום-צהוב ודומיו דומה ל”שנים של הסתה נאצית, אשר הגיעה לשיאה בהכפשה זדונית על סמלי הדמוקרטיה של המדינה” ונחשב לפוגעני.[8] את העניין סיכם ההרלד ארנולד ראבוב בשנת 1968 כי "הצבעים הגרמניים הם שחור-אדום-צהוב אך הם נקראים שחור-אדום-זהב".[9]
גם צבעי האדום והלבן היו משמעותיים באותה התקופה. כאשר השתתפה האימפריה הרומית הקדושה במסעי הצלב, דגל קרב הונף לצד הנס האימפריאלי השחור-צהוב. דגל זה, הידוע בשם צלב גאורגיוס הקדוש היה צלב לבן על רקע אדום – הצבעים ההופכיים אשר בשימוש בדגל אנגליה.[11] אדום והלבן שימשו גם כצבעי ברית ערי הנזה (המאה ה-13 עד המאה ה-17). על ספינות הסוחר ההנזיות הונפו דגלים בצבעי אדום לבן כאמצעי זיהוי ורוב ערי הברית אימצו את הצבעים הללו כצבעי העיר, השימוש בצבעים אלו נמשך גם כיום (כדוגמת העיר המבורג).
במהלך המלחמות הנפוליאוניות זוהו הכוחות הגרמנים אשר נאבקו נגד כוחות הכיבוש הצרפתיים עם הצבעים שחור, אדום וצהוב. עובדה זו נזקפת לזכותם של חיילי ליצו פרייקור, יחידת מתנדבים של הצבא הפרוסי. מדיהם של חיילי היחידה היו שחורים ועליהם מעילים אדומים עם כפתורי זהב.[14] בחירת הצבעים למדים הייתה פרגמטית אף על פי שהייתה זו גם התאמה של צבעי שחור-אדום-זהב אשר היו בשימוש האימפריה הרומית הקדושה לקהל הרחב.[15] חיילי היחידה חויבו לספק לעצמם את מדיהם ועל מנת ליצור מראית עין של אחידות במראה קל היה לצבוע את כל בגדיהם בשחור, כפתורי זהב היו נפוצים ונושאי הדגלים של היחידה הניפו דגלים שחורים-אדומים. באותה התקופה סימלו הצבעים – יציאה מן החשיכה (שחור) של שיעבוד דרך עימות מדמם (אדום) אל עבר אור החירות (זהב).[16] מכיוון שחברי היחידה הגיעו מכל קצוות גרמניה וברובם היו סטודנטים ואקדמאים, נחרטו יחידה זו וצבעיה בתודעתם של רבים מבני העם הגרמני.[1][15]
הקונפדרציה הגרמנית
קונגרס וינה שנערך ב-1815–1816 הוביל לכינונה של הקונפדרציה הגרמנית, ברית רופפת של רוב המדינות הגרמניות שנותרו לאחר מלחמות נפוליאון, שהוקמה כתחליף לאימפריה הרומית הקדושה. לקונפדרציה לא היה דגל משותף משלה אף על פי שהדגל השחור-אדום-צהוב מיוחס לה לעיתים.[17]
פסטיבל המבאך (מאי 1832)
ותיקי הכוחות החופשיים של ליצו אשר שבו מן המלחמה הקימו בשנת 1815 אגודת סטודנטים (Urburschenschaft) בעיר יינה. כדגלה אימצה האגודה טריבנד בצבעים אדום, שחור אדום מעוטר בזהב ועל הפס השחור שובץ ענף אלון מוזהב בהתאם לצבעי המדים של הכוחות החופשיים של ליצו.[15] כיוון שהסטודנטים אשר שירתו במסגרת הכוחות החופשיים הגיעו מכל רחבי גרמניה, הרעיון של גרמניה מאוחדת התפשט ברחבי המדינה העתידית, כאשר הוקמו אגודות סטודנטים כגון Urburschenschaft ודומתה ה-Burschenschaft ברחבי הקונפדרציה. ב-18 באוקטובר 1817, יום השנה הרביעי לקרב לייפציג, נפגשו בטירת וארטבורג אשר בסקסה-ויימאר-אייזנך (כיום בשטחי המדינה הגרמנית תורינגיה) מאות מחברי האחווה ואקדמאים נוספים מרחבי מדינות הקונפדרציה וקראו להקמתה של מדינה כלל-גרמנית חופשית ומאוחדת.
הטריקולור השחור-אדום-זהב של יינה הונף במהלך פסטיבל זה ועל כן הצבעים שחור, אדום וזהב הפכו ברבות הימים לסמלה של גרמניה המאוחדת.[14]אוסטריה, במאמציה לשימורו של הסטטוס קוו, פרסמה בשנת 1819 תקנות מחמירות אשר אסרו כל התאחדות של סטודנטים ובכך הביאה לקיצה של תקופה זו.[18]
ב-27 במאי 1832 התקבצו כ-30,000 איש ואישה בפסטיבל האמבך על מנת להפגין עבור חירות, אחדות וזכויות אדם.[19] צבעי השחור, אדום וזהב הפכו לסמל התנועה הליברלית הדמוקרטית והרפובליקנית ברחבי המדינות הגרמניות כבר מאז פסטיבל וארטבורג ודגלים בצבעים אלו הונפו גם בהאמבך. בעוד שציורים מאותה התקופה מתארים את הדגל בצבעים זהב, אדום ושחור (בסדר ההופכי לדגל המודרני), דגלים אשר נותרו מהמאורע הזה מעידים על סדר שונה של שחור, אדום וזהב (בהתאם למופיע על הדגל המודרני). דוגמה לדגל שכזה הוא ה-"Ur-Fahne" ("הדגל הראשוני") הדגל אשר הונף מעל טירת האמבך ובו סדר הפסים הוא שחור, אדום וזהב ועל הפס האדום מופיעה הכתובת "Deutschlands Wiedergeburt" (הולדתה מחדש של גרמניה). דגל זה נמצא כיום בתצוגת קבע בטירה.
המהפכה והאסיפה הלאומית של פרנקפורט
דגל הצי של הרייך (רייכספלוטה) 1848–1852
מרידות אביב העמים של 1848–1849 הוציאו מהפכנים רבים לרחובות ערי גרמניה, רבים מהם הניפו את הטריקולור השחור, אדום, זהב. הליברלים עלו לשלטון ולאחר דיון ארוך הוקמה האספה הלאומית של פרנקפורט. זאת הכריזה על הצבעים שחור, אדום וזהב כצבעיה הלאומיים של גרמניה וחוקק חוק אשר קבע את הדגל הימי האזרחי כטריקולור בצבעים אלו, כמו כן אומץ גם דגל ימי צבאי עבור הצי של הרייך (רייכספלוֹטֶה).[20]
בשנת 1850 קרסה האספה הלאומית והקונפדרציה הגרמנית הוקמה מחדש תחת הנהגתה של אוסטריה, אשר מצידה ביטלה את כל פעולותיה של האספה, כולל את חוק הדגל. אולם, לאחר קריסתה של האספה נותרה השאלה האם יש להכליל את אוסטריה באומה הגרמנית העתידית, שכן אוסטריה הייתה אימפריה רב-לאומית ובכך הפכה את חלום "גרמניה הגדולה" (Großdeutschland) למסובך למימוש. מן הצד השני, פתרון "גרמניה הקטנה" (Kleindeutschland) כלל את האדמות הגרמניות מלבד אוסטריה. הקוטביות הפרוסית-אוסטרית בתוך הקונפדרציה הובילה למלחמה האוסטרו-פרוסית בשנת 1866. במהלך המלחמה התאחדו המדינות הדרומיות עם אוסטריה ואמצו את הדגל השחור-אדום-זהב כדגלן.[17] אוסטריה הובסה בידי ממלכת פרוסיה וגרורותיה הצפון גרמניות ובכך נסללה הדרך למימושו של פתרון גרמניה הקטנה כמה שנים מאוחר יותר.
עם התפוררותה של הקונפדרציה הגרמנית, שהייתה אך ברית רופפת של מדינות, הקימה פרוסיה ב-1867 את יורשתה הבלתי רשמית – הקונפדרציה הצפון-גרמנית, קונפדרציה של ממש זו כללה את פרוסיה, המדינה הגדולה ביותר, ביחד עם עוד 21 מדינות צפון גרמניות.
השאלה איזה דגל יאומץ בידי הקונפדרציה הועלתה לראשונה בידי המגזר הימי שכן על פי החוק הימי הבין-לאומי על ספינה להניף את דגל הלאום שלה ויורדי הים רצו בסימן מוכר בין-לאומי לקונפדרציה. למעשה כל התנועה הימית הבין-לאומית השתייכה לפרוסיה או לאחת משלוש ערי ברית הנזה ההיסטורית (ברמן, המבורג וליבק), ובהתחשב בכך הציע מזכיר לשכת המסחר של המבורג ב-22 בספטמבר 1866 כי על כל דגל מתוכנן לכלול את צבעי פרוסיה (שחור ולבן) ואת צבעי ברית הנזה (אדום ולבן). באותה השנה הוכרזה חוקת צפון-גרמניה ובה הוכרז טריקולור אופקי, בצבעי שחור-לבן-אדום, כדגל הימי האזרחי והצבאי של הקונפדרציה.[21]
וילהלם הראשון, מלך פרוסיה היה מרוצה מבחירת הצבעים: האדום והלבן ציינו גם את נסיכות הבוחר מברנדנבורג, מדינת בוחרת אשר הייתה קודמתה של פרוסיה,[15] והעדרו של צבע הזהב מהדגל סייע להבהרה כי המדינה הגרמנית לא כוללת את "השחור והזהב" האוסטריים. מלחמת צרפת–פרוסיה הובילה להצטרפותם של מדינות דרום גרמניה לקונפדרציה ולמעשה הובילה לאיחודה של גרמניה ולהפיכתו של המלך הפרוסי לקיסר האימפריה הגרמנית ב-1871. האימפריה הגרמנית שמרה בחוקתה על השחור-לבן-אדום כצבעיה הלאומיים בעוד שהטריקולור אשר שימש כדגל הקונפדרציה הצפון-גרמנית אומץ בשנת 1892 כדגל האימפריה.[22]
הטריקולור השחור-לבן-אדום נותר דגלה של גרמניה עד סופה של מלחמת העולם הראשונה, אז הקיץ גם הקץ על האימפריה הגרמנית.
ההצהרה על הקמתה של הרפובליקה הגרמנית בשנת 1918 ומהפכת נובמבר אשר באה בעקבותיה, הובילו לכינונה של רפובליקת ויימאר בשנת 1919. על מנת ליצור המשכיות בין הרפובליקה החדשה לתנועה האנטי-מלוכנית של המאה ה-19, עוגן הטריקולור השחור-אדום-זהב בחוקתה של הרפובליקה החדשה כדגל הלאומי הגרמני.[23] במקביל להכרזתו מחדש של הטריקולור כדגל הלאומי הוצע גם עיצוב בדמות צלב נורדי אדום ממוסגר בזהב על דגל שחור, אולם עיצוב זה לא התקבל בברכה. הטריקולור השחור-לבן-אדום נותר בשימוש רשמי בתוספת של הטריקולור החדש בקנטון הדגל.
השינוי בצבעי הדגל לא התקבל בברכה בקרב רבים מאזרחי גרמניה, אשר ראו בדגל החדש-ישן סמל להשפלתה של גרמניה בסיומה של מלחמת העולם הראשונה. ברייכסווהר (צבא גרמניה בין השנים 1919–1935) נותר הדגל הישן בשימוש בצורות שונות בעוד ששמרנים רבים, תומכי המלוכה ואנשי הימין הקיצוני רצו בהחזרתם של הצבעים הישנים תוך קריאה לדגל החדש בקריאות גנאי שונות. כפשרה בין הניצים הוחזר הדגל הישן לשירותו של השירות הדיפלומטי של גרמניה בשנת 1922.[24]
ב-24 בפברואר 1924 נוסד בעיר מגדבורג ארגון הרייכסבאנר שחור-אדום-זהב (Reichsbanner Schwarz-Rot-Gold; דגל הרייך השחור-אדום-זהב) בידי המפלגות אשר הרכיבו את קואליציית ויימאר (מפלגת המרכז, המפלגה הדמוקרטית, והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית) והאיגוד המקצועי. ארגון זה נוצר על מנת להגן על קיומה של הדמוקרטיה השברירית של הרפובליקה אשר הייתה נתונה תחת לחץ תדיר הן מן הימין והן מהשמאל הקיצוני. בזכותו של ארגון זה הפך הדגל השחור-אדום-זהב לא רק לסמלה של גרמניה הדמוקרטית, אלא גם להתנגדות להקצנה הפוליטית. התנגדות זו תוארה בידי המזכיר הראשון של הארגון, אוטו הורסינג, אשר תיאר את משימתם כ"מאבק עיקש כנגד צלב הקרס והכוכב הסובייטי".[25]
לנוכח האלימות הגואה במאבקם של קומוניסטים בנאצים ובחזרה, הקיטוב העצום בעם הגרמני וסיבות רבות נוספות, קרסה רפוליקת ויימאר בתחילת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון ומינויו של אדולף היטלר לתפקיד קנצלר גרמניה.
גרמניה הנאצית
ערך מורחב – דגל גרמניה הנאצית דגל המפלגה הנאצית 1920–1945 ודגל גרמניה הנאצית 1935–1945
דגל לאומי לצד דגל צלב הקרס 1933–1935. נזנח כיוון שהוגדר "ריאקציונרי"
עם ביסוסו של המשטר הנאצי בגרמניה ב-5 במרץ 1933, ננטש הטריקולור השחור-אדום-זהב במהרה והוחזר לשימוש הטריקולור האימפריאלי השחור-לבן-אדום לצידו של דגל המפלגה הנאצית כשני הדגלים החוקיים הרשמיים של גרמניה.[26] ב-15 בספטמבר 1935, כשנה לאחר מותו של נשיא הרייךפאול פון הינדנבורג וקידומו העצמי של היטלר למדרגת פיהרר, תמה תקופת הדגל הכפול ברייך השלישי ודגל צלב הקרס נותר לבדו כדגלה הלאומי בעוד הטריקולור נאסר לשימוש בטענה כי הוא "ריאקציונרי".[27]
דגל צלב הקרס עוצב בידי היטלר עצמו בקיץ 1920 כדגל התנועה[28]: דגל אדום עם דסקה לבנה ומרכזה צלב קרס שחור. הבחירה בשילוב הצבעים שחור-לבן-אדום לא הייתה מקרית, הצבעים הללו שימשו את דגל האימפריה הגרמנית והיוו ”את ההרמוניה המזהירה ביותר בעולם”.[29] אך בנוסף לקשר ההדוק לצבעים האימפריאליים, לצבעי הדגל הנאצי הייתה משמעות נוספת; בספרו של היטלר מיין קמפף מוסבר כי ”באדום אנו רואים את הרעיון החברתי של התנועה, בלבן את הרעיון הלאומי, בצלב־הקרס את שליחות המאבק למען ניצחון האדם הארי”.[30]
משנת 1933 ועד 1938 טרם כניסתו לשימוש של כל דגל צלב קרס, הדגל הועבר בטקס בו הוצמד לדגל הדם, דגל-קמע אשר שימש את הנאצים בזמן הפוטש במרתף הבירה משנת 1923, בכל מצעד נירנברג. אולם, לא ידוע אם מסורת זו נמשכה גם אחרי 1938, שנתו של מצעד נירנברג האחרון.
עם נפילתו של המשטר הנאצי וסיום מלחמת העולם השנייה באירופה, נכבשה גרמניה על ידי כוחות בעלות הברית וחולקה לארבעה אזורי כיבוש. החוק הראשון שהעבירה מועצת השליטה המאוחדת היה ביטולם והחלפתם של כל החוקים הנאצים ובכללם איסור הנפתם והצגתם של דגלים וסמלים נאציים, תהליך הדה-נאציפיקציה.[31] הצגתם של דגלים נאציים נחשבת עד היום בלתי חוקית ברוב ארצות המערב ובייחוד בגרמניה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
דגלון C. לשימוש ספינות צי הסוחר לאחר מלחמת העולם השנייה (1946–1949)
לאחר תבוסת הנאצים במלחמת העולם השנייה, וכניעתה של גרמניה, נכבשה גרמניה וחולקה בין מעצמות הברית בהתאם להחלטות ועידת יאלטה מפברואר 1945. בהיעדרה של ממשלה לאומית ודגל לאומי חויבו ספינות צי הסוחר של גרמניה בידי ממשל הכיבוש, בהנפתו של דגל הסימון הבין-לאומי של האות "C" כדגל זנב סנונית (דגל זה כונה באנגלית C Pennant ובגרמנית C-Doppelstander). על הדגל, כך קבע הממשל, ”לא יחולו כל כללי הטקס והוא לא יורד בהצדעה לאף ספינת מלחמה או ספינת סוחר מכל לאומיות שהיא”.[32] באופן דומה חויבו ספינות צי הסוחר היפני בהנפתו של דגל הסימון לאות E גם הוא חתוך כדגל זנב סנונית.
מערבית לקו אודר-נייסה החלו להתגבש מחדש המדינות הגרמניות בהתאם לקווי הכיבוש של בעלות הברית והממשלות המדיניות הוקמו. בתוך אזור הכיבוש האמריקני מוזגו צפונה של וירטמברג ובאדן ליצירתה של וירטמברג-באדן ב-1946. כדגלה, אימצה המדינה הצעירה את דגל השחור-אדום-זהב.[33] אולם, לבחירת צבעי הדגל לא היה קשר ליצוגם ההיסטורי של הצבעים אלא לצבעי השחור והאדום של וירטמברג נוסף צבע הזהב.[34] צבעי האדום-זהב היו במקרה גם צבעיה ההרלדיים של באדן, וכך ניתן לטעות ולחשוב כי הדגל הוא שילוב צבעי השחור-אדום של וירטמברג והאדום-זהב של באדן. בשנת 1952 הפכה וירטמברג-באדן לחלק ממדינת המחוז בת-ימינו באדן-וירטמברג אשר דגלה נקבע כביקולור שחור-זהב.[35]
לאחר המלחמה הוקמו שתי מדינות נוספות על בסיס אזורי הכיבוש, ריינלנד-פפאלץ (האזור הצרפתי) וסקסוניה התחתונה (האזור הבריטי), אשר אימצו את הדגל השחור-אדום-זהב, מושחת בסמל המדינה כדגלן.[36][37] שתי מדינות אלו הוקמו מחלקיהן של מדינות היסטוריות בעוד ששילוב צבעיהם בדגל אחד לא התקבל בדגל חדש להן. הוחלט לא להשתמש בשילוב השחור-אדום-זהב משום שלשילוב הצבעים לא היה קשר ישיר לאף אחת מן המדינות ההיסטוריות, והשימוש בדגל מתקופת רפובליקת ויימאר סימל את הדמוקרטיה החדשה.[38][39]
גרמניה המחולקת
דגל הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית) 1949–היום דגל הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה (גרמניה המזרחית) 1949–1959
גרמניה המערבית
לאור יחסיהן המידרדרים והולכים של ארצות הברית וברית המועצות, נפגשו נציגי שלוש המעצמות המערביות הכובשות (ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת) במרץ 1948 והובילו לאיחודם של אזורי הכיבוש המערביים ליצירתה של מדינה גרמנית חדשה, היא הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, הידועה גם בשם "גרמניה המערבית", אשר הוכרזה רשמית בשנת 1955. במקביל התגבשה בשטחי הכיבוש הסובייטיים במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה, היא גרמניה המזרחית.
הצעת המפלגות השמרניות לדגל גרמניה המערבית משנת 1948
במהלך ההכנות שבוצעו לקראת חקיקתה של חוקת גרמניה המערבית החדשה, נערכו באוגוסט 1948 דיונים סביב שאלת הסמלים הלאומיים בעבור הרפובליקה החדשה. אף על פי שנשמעו קולות אשר קראו שלא לבחור דגל לאומי טרם איחודם של המזרח עם המערב, הוחלט להמשיך במעשה. החלטה זו הושפעה בעיקרה מטיוטת החוקה של גרמניה המזרחית אשר הוצעה בידי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה בנובמבר 1946,[40] שם צבעי השחור-אדום-זהב הוצעו כצבעים הלאומיים בעבור הרפובליקה העתידית.[41]
בסופם של הדיונים על הדגל החדש, נותרו לבסוף שתי הצעות סופיות. בשתיהן נעשה שימוש בצבעי השחור-אדום-זהב.[42] הראשונה הוצעה בידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית וכללה את החזרתו של דגל רפובליקת ויימאר הישן בעוד המפלגות השמרניות תמכו בהצעתו של ארנסט וירמר שכיהן כחבר המועצה הפרלמנטרית והיה ליועצו של הקנצלר הראשון קונראד אדנאואר. וירמר הציע שתי גרסאות של "דגל המחתרת" משנת 1944 אשר עוצבו בידי אחיו ושותפו לקשר, יוזף וירמר.[43] לבסוף נבחר הטריקולור וזאת על מנת להציג את הקשר וההמשכיות בין המדינה החדשה לרפובליקת ויימאר. עם קבלתה של החוקה ב-23 במאי 1949 הפך הטריקולור השחור-אדום-זהב לדגלה הרשמי של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.[14][44]
בשנת 1955 הצביעו תושבי שטח החסות הצרפתי בחבל הסאר בעד איחוד עם גרמניה.[45] מאז הקמתה ב-1947 כשטח חסות צרפתי נפרד, הונף בחבל הסאר דגל צלב נורדי לבן על רקע כחול ואדום. על מנת לציין את זיקתו של החבל לגרמניה המערבית, נבחר דגל חדש ב-9 ביולי 1956; דגל טריקולור שחור-אדום-זהב אשר הושחת בסמלה החדש של המדינה אשר נבחר גם הוא באותו היום.[46] דגל זה נכנס לשימוש רשמי ב-1 בינואר 1957 עם הקמתה של המדינה הגרמנית "חבל הסאר".
גרמניה המזרחית
דגל הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה 1959–1990 (גרמניה המזרחית)
השימוש בדגל שחור-אדום-זהב החל בגרמניה המזרחית ב-1946 וקיבל תוקף רשמי ב-1948 בכינוסו של הקונגרס העממי השני אשר החליט לאמץ את הטריקולור השחור-אדום-זהב כדגלה הלאומי של גרמניה המזרחית. בעקבות הצעתו של פרידריך אברט הבן, נבחר הדגל כדגל הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה עם הקמתה ב-7 באוקטובר 1949.[47] כך הניפו בשנים 1949 עד 1959 הן גרמניה המזרחית והן גרמניה המערבית דגל זהה. ב-1 באוקטובר 1959 הוטען דגל גרמניה המזרחית בצו ממשלתי בסמל הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה.[48] השינוי בדגלה של גרמניה המזרחית התקבל במערבה כניסיון מכוון להביא לפילוג בין שתי המדינות הגרמניות. הצגתו של הדגל החדש בגרמניה המערבית ובמערב ברלין שם הוא נודע כ"דגל הפילוג" (Spalterflagge) נאסרה להצגה עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.
המשלחת הכלל-גרמנית למשחקים האולימפיים
דגל המשלחת הכלל-גרמנית למשחקים האולימפיים 1960–1968
משנת 1956 ועד 1964 התחרו הספורטאים האולימפיים תחת דגל משותף לשתי המדינות במסגרת המשלחת הכלל-גרמנית. אולם, עם הטענתו של הדגל המזרחי בסמל הרפובליקה הדמוקרטית, היה צורך למצוא דגל חדש אשר יסמל את המשלחת המשולבת שכן אף אחת מן המדינות לא קיבלה את דגלה של השנייה. כפשרה, נבחר דגל טריקולור בצבעים הלאומיים אשר הוטען בסמל האולימפי – חמישה חישוקים לבנים המשולבים זה בזה במרכזו של הפס האדום. דגל זה שימש את חברי המשלחת באולימפיאדת מלבורן (1956), באולימפיאדת רומא (1960) ובאולימפיאדת טוקיו (1964). באולימפיאדת גרנובל (1968) התחרו הספורטאים הגרמניים בשתי משלחות נפרדות אך שתיהן הניפו את הדגל הזה.
1989 ועד היום
לאחר נפילתה של חומת ברלין בנובמבר 1989 חתכו מזרח-גרמנים רבים את הסמל הקומוניסטי מדגליהם כפי שעשו זו הונגרים רבים בתקופת המרד ההונגרי בשנת 1956, וכפי שיעשו זאת הרומנים עם נפילת משטרו הקומוניסטי של צ'אושסקו. המעשה הנפוץ של גזירת הסמל מתוך הדגל המזרחי רמז על הטריקולור החלק כסמל לגרמניה מאוחדת ודמוקרטית. לבסוף, ב-3 באוקטובר 1990, כאשר מוזגה הרפובליקה הדמוקרטית אל תוך הרפובליקה הפדרלית, הפך הטריקולור לדגלה של גרמניה המאוחדת. בשנת 1998 נוסדה הקרן לפיוס עקב רודנותה של ה-SED. משימתה של הקרן, האחראית ישירות לממשלה הפדרלית, היא לבחון וללמוד את משטרה של גרמניה המזרחית. כסמלה, משתמשת הקרן בדגלה החתוך של גרמניה המזרחית.[49]
הטריקולור השחור-לבן-אדום אשר שימש את האימפריה הגרמנית נמצא כיום בשימושם של תומכי המלוכה ושל חברי המלוכה הגרמנית אשר רוצים ומקדמים את רעיון המונרכיה החוקתית בגרמניה.[50] השימוש בדגל למטרות אלו נותר בצל עקב השימוש בדגל האימפריאלי בידי קבוצות ימין קיצוני. מאחר שדגל צלב הקרס אסור לשימוש בגרמניה, קבוצות ימין קיצוניות מניפות את הטריקולור האימפריאלי, דגל שהנאצים בעצמם אסרו לשימוש בשנת 1935.[27] האיסור על השימוש בסמלים נאציים בגרמניה ובמדינות רבות במערב הוא הסיבה מדוע משחקי מחשב רבים העוסקים במלחמת העולם השנייה אינם מציגים את הדגל הנאצי וחלקם אך מציגים את הדגל הגרמני של טרום 1918. הצגתו של הדגל האימפריאלי בידי אותן קבוצות ימין קיצוניות והניסיון לקשר בין דגל זה לבין התנועות האנטי-דמוקרטיות הדוגלות ברעיונות אנטישמיים ושנאת זרים הוא נושא אשר מלוכנים רבים דוחים אותו.[49]
השימוש בדגל בגרמניה גופא אינו נפוץ כיום, כחלק מהרצון להתרחק מהמסורת הנאצית בה נעשה שימוש מופרז בדגלים.[51] השימוש בדגל נעשה בעיקר בידי הרשויות הרשמיות או בידי אזרחים באירועי ספורט בין-לאומיים. במדינות מסוימות (כבוואריה ושלזוויג-הולשטיין) או באזורים היסטוריים אחרים (כבאדן ופרנקוניה) עשויים האזרחים להעדיף את הנפתו של הדגל המקומי על פני הדגל הלאומי.
במהלך אירועי מונדיאל 2006 אשר נערך בגרמניה הפך השימוש בדגל לנפוץ עד מאוד.[52] אף-על-פי שהתפוצה בשימוש בדגל לוותה בידי רבים בתערובת רגשות של הפתעה ודאגה,[53] הדאגה רבת השנים כי דגלים גרמניים מונפים וגאווה גרמנית ישובו ויזכירו את העבר הנאצי התבטלה עם סיומו של הטורניר בקרב כולם.[54]
גרסאותיו של הדגל
דגל המדיני והצבאי. דגל טריקולור המושחת במגן הפדרלי (גרסה מוקטנת של סמל גרמניה). הונף לראשונה בשנת 1950 דגל הצי הגרמני. דגל טריקולור עם זנב סנונית מושחת במגן הפדרלי. הונף לראשונה בשנת 1956
הדגל האזרחי
הדגל הלאומי הגרמני (Bundesflagge) כולל רק שלושה פסים אופקיים שחור-אדום-זהב והוצג כחלק מתוך חוקת גרמניה המערבית בשנת 1949 (תחת סעיף 22).[3] לאחר יצירתם של דגלים ממשלתיים וצבאיים בשנים שלאחר מכן, נותר שימושו היחידי כדגל אזרחי ודגל ימי אזרחי וזהו מעמדו כיום. בנוסף משמש הדגל גם רשויות ממשלתיות לא פדרליות על מנת לציין את הקשר שלהן לממשל הפדרלי, כך ממשלות המדינות הגרמניות מניפות את הדגל הלאומי לצד דגלי המדינות עצמן.
דגל השירות הפדרלי
הדגל הממשלתי דגל גרמניה מוכר רשמית כדגל השירות של הרשויות הפדרליות (Dienstflagge der Bundesbehörden או בקיצור Bundesdienstflagge). דגל זה הוצג לראשונה בשנת 1950 והוא למעשה הדגל האזרחי מושחת במגן הידוע כ"מגן פדרלי" (Bundesschild) הממוקם במרכז הדגל ומוזח מעט לכיוון התורן,[55] מעל הפס האדום וחופף חמישית מהפסים השחור והצהוב.[6] המגן הפדרלי הוא גרסה של סמל גרמניה בשינוי קל של עיצובו של העיט ובשינוי צורתו של המגן, המגן הפדרלי מעוגל בקצהו בעוד הסמל הרשמי לא. את הדגל המדיני רשאית להניף רק רשות פדרלית וכל שימוש אחר בו אסור והעושה שימוש בדגל זה צפוי להקנס.[3][56]
דגל השירות של הצי הגרמני
מאחר שהכוחות הצבאיים הגרמניים (הבונדסוור) הם רשות פדרלית הם רשאים להניף את הדגל המדיני אשר משמש כדגל הקרב ביבשה. בשנת 1956 נכנס לשירות דגל השירות של הצי (Dienstflagge der Seestreitkräfte der Bundeswehr) שהוא למעשה הדגל המדיני עם זנב סנונית בקצהו, כדגלה הצבאי הימי של גרמניה.[57] דגל זה משמש גם כדגלון החרטום של הצי הגרמני.
בנוסף לתצורה האופקית הרגילה מונפים על בניינים ציבוריים רבים דגלים אנכיים. רוב בנייני העירייה מניפים לצד הדגל המקומי גם את הדגל הלאומי בצורה זו (דגלי עיריות רבות בגרמניה קיימים רק בתצורה שכזו מסיבה זו). היחסים של הגרסאות האנכיות אינם מפורטים בשום מקום. בשנת 1996 הוצגה לראשונה סכמה של הדגל המדיני בתצורה אנכית בו המגן הפדרלי הוצג במרכזו של הדגל כאשר הוא מכסה חמישית משטחם של הפסים השחור והזהב.[58] כאשר הדגל נתלה בצורה אנכית, הפס השחור תמיד יהיה מצד שמאל של הדגל, כמו בתמונה. אם יונף על תורן בצורה אנכית, יהיה הפס השחור צמוד לתורן.[59]
פרוטוקול הדגל
בעקבות צו ממשלתי אשר פורסם ב-22 במרץ2005, קיימת החובה להניף את הדגל מעל בניינים ציבוריים בימים הבאים[60]:
לציון זכרם של כל הרוגי המלחמות. הדגל יונף בחצי התורן.
ימי הבחירות לבונדסטאג ולפרלמנט האירופי הם גם ימי דגל רשמיים בנוסף לימי הדגל הרשומים מעלה. הצגתם הציבורית של דגלים על מנת לציין אירועים נוספים – כגון בחירתו של נשיא או יום מותו של אישיות פוליטית בכירה (שאז הדגלים יונפו בחצי תורן) – תצווה בנפרד בסמכותו של משרד הפנים הפדרלי[60] כאשר יש להניף את הדגלים בחצי התורן – דגלים אנכיים לא יורדו גם הם, במקום זאת, יוצמדו פסים שחורים לאות אבל לדגלים בן אם בראש התורן (אם הדגל מונף מתורן) ובין אם בכל קצה של המוט המחזיק את הדגל (כאשר הדגל תלוי כנס).
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
