דבורה, הייתה מינקת רבקה. בספר בראשית מתוארים תפקידה ומקום קבורתה, שנקרא אלון בכות: "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (פרק ל"ה, פסוק ח'). האירוע התרחש אחרי שבני יעקב המשיכו בדרך משכם לבית אל, לאחר הזמן המשוער של מלחמות בני יעקב. בבית-אל מתה דבורה, ויעקב ובניו קברו אותה "תחת האלון" ומכנים אותו "אלון בכות". לפרשה זו יש פרשנויות אחדות, העוסקות בדיוקנה של דבורה המינקת.

בספר בראשית מוזכר המונח מינקת בהקשר לרבקה בשני מקומות:

1. כאשר עבד אברהם נוסע לארץ כנען ויחד עם רבקה באה מניקתה.
2. וכאן, בעת נסיעתו משכם לבית-אל.

רש"י שאל: "מה עניין דבורה בבית יעקב (הרי היא מינקת רבקה)? אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב (פרק כ"ז, פסוק מ"ה) ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך". דהיינו, דבורה הייתה בשליחות רבקה לפדן ארם, כדי לבשר ליעקב שיכול כבר לחזור לבית הוריו בארץ כנען, ובדרכם חזרה מתה.

פרשן המקרא חזקוני סובר שמדובר באישה אחת: "זאת מינקתה. בנעוריה, והזכירה עכשיו שלא תתמה לכשתגיע לפרשת מיתתה לומר מאין באה".

הרמב"ן סבור כי אולי מדובר בשתי מיניקות. והכתוב מדבר עכשיו ב"מינקת אחרת שנשארה בבית לבן ובתואל, ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה לכבוד אמו, כי כן דרך הנכבדים להיות להם מיניקות רבות, כי רחוק הוא שתהיה הזקנה השליח שתשלח אמו ליעקב כדברי רבי משה הדרשן". רבקה מבוגרת, זקוקה לעזרה ויעקב מביא עמו מינקת אחרת. הנוכחית הוא מציין, כנראה "זקנה".

יעקב אבינו עוסק בקבורת דבורה המינקת. הפרשנים העלו סיבות שונות לעיסוקו של יעקב בקבורת המינקת. המדרש רואה בכך מסר של הכרת הטוב, שנועד להצביע על מידת החסד של יעקב אבינו. למרות עושרו ומעמדו הרם, עוסק יעקב בקבורתה בעצמו, לא על ידי שליחים ומשרתים, ומתאבל ובוכה עליה: "ויקרא שמו אלון בכות" (פרק ל"ה, פסוק ד'). מדרש אחר מייחס את הכבוד שניתן לה, בשל היותה אמהּ של רבקה, ובספר הישר מוסיף שהייתה בתו של עוץ - אחיו הבכור של בתואל. כלומר, יעקב עסק בקבורתה של סבתו, אם אמו (פרק כ"ב, פסוקים כ'–כ"ג)^[1]

תרגום יונתן סבור כי דבורה "פידגוגתא דרבקה", היינו: ה"פדגוגית" – האומנת, המורה והמחנכת של רבקה. ומכאן הכבוד שניתן לה.

הרמב"ן סבור כי למעשה יחד עם דבורה המינקת נקברה גם רבקה. והוא כתב:"והקרוב מה שאמרו רבותינו שירמוז למיתת רבקה, ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות, כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו. אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו, ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, ולכן נגלה אליו הא-לקים וברך אותו לנחמו כאשר עשה ליצחק אביו אחרי מות אברהם". הרמב"ן מונה שתי סיבות לדעתו:

1. בן בוכה על אמו ולא על מינקת.
2. יעקב זוכה לברכה, כשם שזכה לברכה ולעידוד אחרי מות אביו.

בראשית, כ"ז, מ"ו "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל-יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ, לָמָּה לִּי חַיִּים?" קוף זעירא במילה קצתי להורות על כך כשימלאו ליעקב ק שנים, כבר לא תהיה בחיים, כי אות קוף רגליה יורדות מוות.

הפרשנים מתקדמים צעד נוסף ומנסים למצוא קשר בין דבורה הנביאה לבין "דבורה המינקת": שתיהן היו מסביבה דומה וכן יש להן קשר עם הביטוי "מתחת" לעץ מסוים.

בעלי התוספות קושרים בין שתיהן על דרך הדרש וההיקש - אלון "דבורה המינקת" מקביל לעץ התומר שתחתיו ישבה דבורה אחרת, דבורה הנביאה, בעת ששפטה את ישראל. מכאן הם למדים כי מי שיושב בעמדה מכובדת, כמו השופט צריך לשאת עיניו לא רק אל העשירים ושועי העולם, אלא שיהיה להם גם מבט של "מינקת", אשר מכוון לאנשים הפשוטים שעשו את שלהם ביושר ובאמונה. גם הם זכאים לשימת לב, ולכבוד הראוי להם.

רש"י מסביר היכן היה מקום קבורתה: מתחת לבית אל - העיר יושבת בהר ונקברה ברגלי ההר:תחת האלון - בשפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון."

זאב ח. ארליך (ז'אבו) ניסה למצוא מקום בתנ"ך המזכיר את "אלון בכות" - דהיינו סוג של בכי ליד "בית אל". והנה בספר שופטים אנו מוצאים: "וַיַּעַל מַלְאַךְ-ה' מִן-הַגִּלְגָּל אֶל-הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר- אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם (ב', ב'). בנוסח תרגום השבעים נוספה הפיסקה "אל בית אל". אזכור נוסף לבכי בבית אל יש גם בסוף ספר שופטים:"וַיַּעֲלוּ כָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל-הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית-אֵל וַיִּבְכּוּ..." (כ', כ"ו)

זאב ארליך מצטט מספר היובלות המובא בדעת מקרא מאת יהודה קיל. מסופר שם על יעקב אבינו המגיע לבית אל. הוא מזמיו את אביו ואימו אליו. אביו מברך את בניו וחוזר לביתו ואז "ותלך רבקה עם בנה יעקב ודבורה מניקתה עימה ויבואו בית אל". בכ"ז בתשרי בלילה מתו רבקה אימנו ודבורה מינקתה ויקברו אותם בתוך העיר תחת האלון ויקראו שם המקום ההוא "נחל דבורה".

ארליך איתר מקום אפשרי ל"אלון בכות" במערב לכביש עפרה של היום. בדרך העולה מגבעת אסף דרומה לפסגות נמצא מבנה המסומן במפות כקבר שייח. פסגת ההר היא מישורית ויכולה להתאים לכתוב "מישרא=מישור". במקום קיים מבנה קטן, מספר עצי אלון. אין במקום שרידים המאפשרים איתור המקום.

• זאב ח. ארליך (ז'אבו), אלון בכות ב...ציר המזבלה, מקור ראשון-מוסף השבת, 12 בדצמבר 2008.

אביעד הכהן, "המינקת עשתה את שלה והיא צריכה ללכת", אתר "קולך", http://www.old.kolech.org.il/maamar/ (אורכב 19.02.2020 בארכיון Wayback Machine)