ג'ק לינץ' (באנגלית: Jack Lynch, שם מלא: John Mary "Jack" Lynch, באירית: Seán Ó Loingsigh ; 15 באוגוסט 1917 – 20 באוקטובר 1999) היה מדינאי אירי שכיהן כטישך (ראש ממשלת אירלנד) בשתי תקופות כהונה, מ-1966 ועד 1973 ומ-1977 ועד 1979.[1]
לינץ' נכנס לראשונה לדאל אירן, הפרלמנט האירי ב-1948 ונבחר מחדש בכל הבחירות הכלליות שהתקיימו עד לפרישתו בשנת 1981. בתקופה זו הוא כיהן כשר האוצר (1966-1965), כשר התעשייה והמסחר (1965-1959), כשר החינוך (1959-1957), כשר לענייני גיילטאכט (האזורים דוברי האירית, 1957) וכמזכיר פרלמנטרי. בין השנים 1966–1979 הוא כיהן כמנהיג השלישי של מפלגת פיאנה פול, לאחר פרישתו של שון למס. לינץ' היה המנהיג האחרון של המפלגה ששמר על הרוב הפרלמנטרי שלה.
לפני הקריירה הפוליטית שלו הייתה ללינץ' קריירת ספורט מוצלחת כשחקן הרלינג וכדורגל גאלי.
ראשית חייו
ג'ון מארי לינץ' נולד בעיר קורק. הוא היה הצעיר מבין חמישה בנים ואחיהן של שתי בנות צעירות ממנו. ג'ק, כפי שנקרא, היה ידוע כ"נער הפראי" של המשפחה. הוא חונך בבתי ספר נוצרים בקורק. כאשר מלאו לו 13 מתה אמו באופן פתאומי. לינץ' שהיה קשור באופן מיוחד לאמו, הושפע קשות ממותה. דודתו, שבעצמה הייתה אם לשישה, לקחה על עצמה לדאוג למשפחה בתקופה סוערת זו. לינץ' סיים את בחינות הבגרות שלו ב-1936 ולאחר מכן עבר להתגורר בדבלין ועבד במועצת החלב העירונית, לפני ששב לקורק ועבד בבית המשפט לערעורים.
בבית המשפט הוא עבד כפקיד בגיל 19. עבודתו בבית המשפט עוררה בו את העניין בתחום המשפט וב-1941 הוא החל לקחת קורסי ערב במשפטים באוניברסיטת קורק. לאחר שנתיים הוא עבר לדבלין כדי להשלים את לימודיו בקינגס אינז. תוך כדי לימודיו הוא החל לעבוד במשרד המשפטים. ב-1945 החל לינץ' לעסוק בעריכת דין והיה עליו להחליט אם הוא מעוניין להמשיך כעובד ציבור או לעבור למגזר הפרטי. הוא החליט לשוב לקורק ולעסוק בעריכת דין במגזר הפרטי.
ב-1943 הכיר לינץ' את מי שתהייה אשתו, מאירין או'קונור (Máirín O'Connor), בתו של שופט דבלינאי. לינץ' היה החבר הראשון והיחיד שלה ושלוש שנים לאחר מכן, ב-10 באוגוסט 1946, השניים נישאו. אף על פי שלמאירין היו חששות בקשר להחלטתו של בעלה ללכת לעולם הפוליטיקה, להתמנות כשר ואף להיות ראש ממשלה, היא עמדו לצדו לאורך הדרך וסייעה לו להתמודד עם החלטות קשות שהשפיעו על חייו ועל חיי שניהם. במקרה אחד, נעתר לינץ' להפצרות מפלגתו בכלל ושון למס בפרט, לקבל את מנהיגות מפלגת פיאנה פול, רק לאחר הסכמתה של מאירין. העובדה שלזוג לא היו ילדים, אפשרה ללינץ' לצאת לקריירה פוליטית מבלי לחשוש להשפעה שתהייה לכך על מחויבותו המשפחתית. בכל אופן, הוא נותר מסור באופן מוחלט למאירין והיא תמיד הייתה מזוהה איתו בציבור.
קריירה ספורטיבית
מגיל צעיר, גילה ג'ק לינץ' עניין והגיע להישגים משמעותיים כספורטאי. ענפי ספורט כמו רוגבי, כדורגל, שחייה וכדוריד, היו החביבים עליו, אך במיוחד הוא אהב לעסוק בהרלינג וכדורגל גאלי. הוא שיחק במועדון ההרלינג "גלן רוברס" (Glen Rovers ), שהיה פעיל באזור בלאקפול שבעיר קורק. הוא זכה להצלחה בליגות הנוער הוא זכה באליפויות במסגרת תחרויות מחוזיות ב-1933 וב-1934 כשהוא משמש כקפטן הקבוצה. באותה שנה זכה לינץ' בפעם הראשונה באליפות ההרלינג המחוזית לבוגרים במסגרת אותו מועדון, האליפות הראשונה מבין שיא של שמונה שבהם זכה יחד עם המועדון בשנים הבאות. את הקריירה שלו במועדון זה סיים לינץ' כשזכה במדליות באליפות המחוזית שלוש פעמים ברציפות בין השנים 1950-1948.
במקביל שיחק לינץ' במסגרת קבוצת הכדורגל הגאלי של הגלן רוברס ובשנים 1932 ו-1933 הוא זכה עם קבוצתו באליפות הצעירים. ב-1937 הוא זכה באליפות הנוער ובשנה לאחר מכן זכה במדליה במסגרת אליפות הבוגרים המחוזית. במדליה השנייה שלו הוא זכה ב-1941. כשעבד לינץ' בדבלין באמצע שנות הארבעים, הוא שיחק במועדון הפוטבול של עובדי המדינה. ב-1944 הוא זכה באליפות דבלין לבוגרים.
קריירה פוליטית
ב-1946 החלה הקריירה הפוליטית של לינץ' כאשר הוא התבקש על ידי הסניף המקומי של פיאנה פול להציג את מועמדותו לפרלמנט. להצעה זו הוא סירב, עקב חוסר ניסיונו הפוליטי, אך ציין שהוא יהיה מעוניין להציג את מועמדותו בבחירות הבאות. ב-1947 הוא סירב להצעה דומה לרוץ מטעם המפלגה החדשה "משפחת הרפובליקה" (Clann na Poblachta). לבסוף התמודד לינץ' בבחירות שהתקיימו בפברואר 1948 ובהן הוא זכה במקום הראשון מטעם מחוז הבחירה של קורק ונכנס לפרלמנט מטעם מפלגת פיאנה פול.[2] אף על פי שהמפלגה הפסידה בבחירות והודחה מהשלטון בפעם הראשונה מזה 16 שנים, נעשה לינץ' לכותב הנאומים והתחקירן של מנהיג המפלגה איימון דה ואלירה.
ב-1951 שבה פיאנה פול לממשלה ולינץ' מונה להיות המזכיר הפרלמנטרי שלה, עם אחריות מיוחדת על אזורי הגיילטאכט (האזורים דוברי האירית). המפלגה איבדה את השלטון שוב בין השנים 1954 ועד 1957. במהלך תקופה זו שירת לינץ' כדובר הממשלה באזורים דוברי האירית. לאחר הבחירות של 1957 שבה המפלגה לשלטון ודה ואלירה הרכיב את ממשלתו האחרונה. לינץ' שהיה אז בן 39 נעשה לחבר הצעיר ביותר בממשלה בתפקיד שר החינוך ולזמן קצר החזיק את תיק הגיילטאכט. הוא יזם חקיקה חדשנית, כמו העלאת גיל חינוך החובה, צמצום מספר התלמידים בכיתות בתי הספר, ביטול האיסור על נשים נשואות לעסוק בהוראה והתרת חבישת כיפות על ידי תלמידים יהודים, אך רק החל מגיל 12.
שר התעשייה והמסחר
ב-1959 נבחר דה ואלירה להיות נשיא אירלנד ושון למס נבחר להיות הטישך (ראש הממשלה) ומנהיג מפלגת פיאנה פול. לינץ' קודם להיות שר התעשייה והמסחר במקומו של למס. כאן הוא ירש את אחד המשרדים הדינמיים ביותר בממשלה. בכל אופן, לכשנכנס לנעליו של מנהיג פוליטי גדול כמו למס, חש לינץ' שיכולתו לחולל שינויים מוגבלת באופן משמעותי. לינץ' לא תואר בתור אחד השרים החדשניים בהיסטוריה של המשרד, אך ככזה שהיה מקפיד על פרטים וקשוב לעצות כאשר עסק בענייני חקיקה. במשרד ממשלתי זה עבד לינץ' בצמוד עם למס ועם הכלכלן ט.ק. וויטקר והיה שותף בהנעת הצמיחה הכלכלית וביישומה של התוכנית להתרחבות כלכלית. כמו כן הוא בלט באופן שבו היה פותר מחלוקות בחוגי התעשייה במהלך כהונתו.
שר האוצר
ב-1965 נבחר למס לכהונה שנייה כראש ממשלה. הייתה זו ההזדמנות ליזום את פרישתם של שועלים פוליטיים ותיקים כמו ג'יימס ראין ושון מק'אנטה. תפקיד שר האוצר התפנה עבור לינץ'. מינוי זה היה משמעותי במיוחד בשל העובדה שלמס ידע שזו כהונתו האחרונה כראש ממשלה והוא היה מעוניין להכין יורש. לצורך כך קיבל לינץ' את התפקיד השני בחשיבותו בממשלה וכך רכש ניסיון בכמה תחומים ובין השאר ליווה את למס ללונדון כדי לחתום על הסכם הסחר בין אירלנד לבין הממלכה המאוחדת. אחת ההזדמנויות בהן בלטה סמכותו של לינץ' כשר אוצר הייתה כאשר שר החינוך, דונו או'מיילי, הכריז שהממשלה תספק חינוך גבוה לכל. הצעה זו לא נדונה בקבינט כפי שנדרש ליישומו של צעד כזה בעל משמעות כלכלית. בסופו של דבר התברר שלמס הסכים קודם לכן להצעה זו ללא דיון בקבינט כפי שהיה נדרש.
התפטרותו של למס
ב-1966 פרש למס, לאחר שבע שנים בתפקיד מנהיג המפלגה. הבחירות הפנימיות לתפקיד ראש המפלגה איימו לשסע את פיאנה פול. לינץ', ועוד אחד מחביביו של למס, פטריק הילרי, הוציאו את עצמם מהמרוץ למנהיגות המפלגה כבר מתחילתו. אחרים כמו צ'ארלס הוהי, ג'ורג' קולי וניל בלאני העמידו עצמם לבחירה. אף אחד מהמועמדים לא נראו מזהירים במיוחד ולמס עשה מאמץ אחרון נוסף לשדל את הילרי או לינץ' להצטרף למרוץ כמועמדים של פשרה. הילרי נותר נחוש בדעתו שהוא לא מעוניין בתפקיד המנהיג ובסופו של דבר נכנע לינץ' ללחצים. עם הכרזתו על מועמדותו משכו הוהי ובלאני (זה האחרון לא הציג את מועמדותו באופן רשמי), את מועמדותם והכריזו על תמיכתם בלינץ'. קולי סירב לפרוש מהמרוץ שבסיומו נרשמו 52 קולות ללינץ' מול 19 קולות של קולי. ב-10 בנובמבר 1966 נבחר ג'ק לינץ' כטישך וכמנהיג פיאנה פול.
כהונה ראשונה כראש ממשלה
בשל העובדה שלינץ' נבחר לראשות הממשלה כ"מועמד של פשרה", נראה היה לרבים שהוא יכהן בתפקיד רק לתקופת ביניים. מחשבה זו לא נעלמה מעינו של לינץ ולא הייתה לו כוונה לממש אותה ולפנות את מקומו למי מהמועמדים שנכשלו מולו בבחירות. עם זאת, הוא סירב למנות בעצמו את חברי ממשלתו. הוא סבר שחברי הממשלה חבים את תפקידיהם ללמס והשאיר את כולם בתפקידם, למעט אחדים שהתחלפו בתפקידיהם. לינץ' אימץ את הגישה שעל פיה השרים חופשיים לנהל את משרדיהם באופן עצמאי. הוא המשיך בגישה החדשנית והליברלית שהחל בה למס, אם כי הוא עשה זאת באופן איטי יותר. לינץ' נכנס לתפקידו בעיתוי מוצלח. הבחירות הכלליות הבאות עמדו להיערך זמן רב לאחר מכן ולמפלגה היה רוב מוחלט בפרלמנט.
משאל העם על ייצוג יחסי
ב-1968, כאשר פיאנה פול הייתה בשלטון כבר 11 שנים, שוכנע לינץ' לנסות שוב לבטל את שיטת הבחירות בייצוג יחסי לטובתה של שיטת הבחירות בשיטה הרובנית כמו בבריטניה. מערכה זו עוררה התלהבות מצומצמת גם בחוגי פיאנה פול. מפלגת פינה גייל ומפלגת הלייבור התנגדו למשאל עם בסוגיה זו, כאשר התברר שעל פי השיטה החדשה עשויה פיאנה פול לזכות ב-80 עד 90 מ-144 מושבי הפרלמנט. כמו ב-1959, כאשר ניסתה המפלגה להעביר את אותו משאל עם, האמין ציבור הבוחרים שזהו ניסיון לקבע את פיאנה פול בשלטון, וההצעה לא עברה. תוצאות משאל עם אלו הטילו בספק את יכולתו של לינץ' לזכות בבחירות הכלליות, אך הנחה הזו הופרכה לאחר פרסום תוצאות הבחירות של 1969, שבהן זכתה פיאנה פול, בפעם הראשונה מאז הניצחון של דה ואלירה ב-1957, ברוב מוחלט בפרלמנט. לינץ' הוכיח את עצמו כנכס אלקטורלי חשוב למפלגתו.
צפון אירלנד
תקופת כהונתו הראשונה של לינץ' כראש הממשלה עמדה בסימן המצב בצפון אירלנד ועמדתו של לינץ' בסוגיה זו. הוא המשיך את גישתו של למס בנוגע ליחסים עם צפון אירלנד. יחסים טובים יותר התפתחו בין שני חלקי האי עם שיתוף פעולה בין שרים בנושאים מעשיים כמו מסחר, חקלאות ותיירות. בדצמבר 1967 נסע לינץ' לפגישתו הראשונה עם ראש ממשלת צפון אירלנד, טרנס או'ניל, מתוך תקווה להדק את היחסים עוד יותר. ב-8 בינואר 1968 הם נפגשו שוב בדבלין.[3] עם זאת, המצב בצפון עמד על סף פיצוץ כאשר החל אי-שקט אזרחי ואו'ניל התפטר מתפקידו.
זמן קצר לאחר ניצחונו של לינץ' בבחירות, המתיחות בצפון אירלנד התגברה והאירועים הקרויים הצרות החלו אז. זרם הפליטים שחצו את הגבול החל להעסיק את דעת הקהל ברפובליקה. קרב בוגסייד (Battle of the Bogside) שהתחולל בדרי בין כוח השיטור המלכותי של אלסטר לבין תושבי העיר באוגוסט 1969, הניעו את לינץ' לשאת ב-13 באוגוסט את מה שנחשב לאחד הנאומים הטלוויזיוניים החשובים ביותר בהיסטוריה של אירלנד.[4] בהגיבו על האלימות הגואה הוא אמר:
כעת ברור שהמצב הנוכחי לא יכול להמשך. אין ספק שממשלת צפון אירלנד אינה שולטת במצב. אכן, המצב הנוכחי הוא התוצאה הבלתי נמנעת מהמדינות שנוהלה בעשורים האחרונים על ידי ממשלות צפון אירלנד. ברור גם שממשלת אירלנד לא יכולה עוד לעמוד מנגד כשחפים מפשע נפצעים או אף נהרגים. ברור שכוח השיטור המלכותי של אלסטר לא יכול להיחשב ככוח משטרה נייטרלי. גם העסקתם של כוחות הצבא הבריטי לא מתקבלת על הדעת כאמצעי להרגעת הרוחות, בכל אופן לא לטווח הארוך. לפיכך, ממשלת אירלנד ביקשה מממשלת בריטניה לפנות באופן מיידי לאו"ם כדי שזה ישגר באופן מיידי כוח שמירת שלום לששת המחוזות של צפון אירלנד, והנחתה את שגריר אירלנד באו"ם ליידע את מזכ"ל האו"ם בדבר דרישתה זו. כמו כן ביקשנו מממשלת בריטניה לדאוג לכך שהתקפות המשטרה על תושבי דרי ייפסקו מיד.
אנשים רבים נפצעו וכמה מהם באופן קשה. אנו יודעים שרבים מאלה לא היו מעוניינים להיות מטופלים בבתי החולים של ששת המחוזות. לפיכך, הנחנו את צבא אירלנד להקים בתי חולים שדה באזור הסמוך לדרי ובנקודות נוספות לאורך הגבול על פי הצורך.
בהכירנו בכך שאיחוד מחדש של הטריטוריה הלאומית יכול להיות הפתרון היחידי לבעיה, בכוונתנו לבקש מממשלת בריטניה להיכנס אתנו למשא ומתן מוקדם כדי לסקור את המצב החוקתי של ששת המחוזות של צפון אירלנד.
הצהרתו של לינץ' שממשלת אירלנד "לא תוכל לעמוד מנגד", פורשה על ידי היוניוניסטים בצפון אירלנד כרמז על התערבות צבאית אפשרית. מיעוט של שרי הממשלה (ככל הנראה שניים) היה בעד מהלך כזה, אך צבא אירלנד לא היה מוכן כלל וכלל למבצע מסוג כזה. רוב שרי הקבינט התנגדו לפעולה צבאית ולינץ' לא נקט בצעד כזה, אם כי הוא הורה להכין תוכנית מגירה. עם המשך האלימות, נפגש שר החוץ פטריק הילרי עם עמיתו הבריטי ויחד הם פנו לאו"ם כדי שזה ישלח כוח שמירת שלום לצפון. בכל אופן, מעט הושג מפגישות אלו להוציא כיסוי תקשורתי על הנעשה בצפון. המצב בצפון אירלנד המשיך להתדרדר במהלך תקופת כהונתו הראשונה של לינץ' כראש ממשלה. ביום ראשון העקוב מדם (30 בינואר 1972) נהרגו 14 אזרחים לא חמושים על ידי צנחנים בריטים ורגשות אנטי-בריטיים חריפים התחוללו בכל רחבי אירלנד, כולל פעולת הצתה של השגרירות הבריטית בדבלין.
שערוריית הנשק
גישתו של לינץ' כלפי שאלת צפון אירלנד והיישום של מדיניות מפלגת פיאנה פול בסוגיה, הראו שוב למבקריו שהוא למעשה היה מנהיג חזק והחלטי. מיומנויות המנהיגות החזקות שלו ונחישותו באו באופן ברור לידי ביטוי ב-1970, כאשר טענות, שמאוחר יותר הוכחו בבית משפט כבלתי נכונות, למרות שהן עוררו תהיות מאז, ששר החקלאות הרפובליקני הקנאי, ניל בלייני ושר האוצר צ'ארלס הוהי, היו מעורבים בניסיון להעביר סיוע בסך של 100,000 ליש"ט כדי לייצא כלי נשק לצבא האירי הרפובליקני. שני השרים הודחו לאחר סחבת שהייתה בהתחלה מצדו של לינץ', שר המשפטים מייקל או'מוריין התפטר יום קודם לכן ושר רביעי, קווין בולנד, יחד עם מזכירו הפרלמנטרי, התפטר לאות סולידריות עם הוהי ובלייני. הפרשה כולה, שנודעה כשערוריית הנשק, אפשרה ללינץ' להשליט סדר בממשלתו, אך בסופו של דבר הובילה לפילוג עמוק בפיאנה פול במשך העשורים הבאים. כיום רווחת האמונה שלינץ' ידע על מעשיהם של השרים ופעל רק כאשר לא הייתה לו ברירה.
חברות בשוק האירופי המשותף
אחת מנקודות השיא בתקופת כהונתו הראשונה של לינץ' כראש ממשלה, וככל הנראה אחת החשובות בהיסטוריה האירית המודרנית, הייתה כניסתה של אירלנד לשוק האירופי המשותף. לינץ' הוביל באופן אישי את הבקשה לחברות ותוצאות משאל העם שהתקיים באירלנד בנושא, הראו שהציבור היה מאחוריו. אירלנד הצטרפה לשוק האירופי המשותף יחד עם שכנתה בריטניה ויחד עם דנמרק ב-1 בינואר 1973. פטריק הילרי היה לנציגה הראשון של אירלנד בנציבות האירופית. כשמונה הילרי לתפקיד הרוויחה אירופה את אחד הפוליטיקאים האירים המנוסים ביותר, בעוד שלינץ' איבד את אחד מבעלי בריתו הקרובים. כניסתה של אירלנד לשוק האירופי המשותף הייתה שיאו של עשור של הכנות שהחלו על ידי לינץ' וקודמו בתפקיד שון למס, שלרוע המזל לא זכה לראות את מה שעשוי היה להיות הישגו הגדול ביותר.
באופוזיציה
בעקבות שערוריית הנשק הייתה ציפייה שממשלתו של לינץ' תקרוס, אך היא שרדה עד 1973. לינץ' רצה לקיים בחירות כלליות בסוף 1972 אך המזל לא האיר לו פנים והתאריך לבחירות נקבע לפברואר 1973. ממשלתו של לינץ' הובסה על ידי קואליציה של מפלגת פינה גייל ושל מפלגת הלייבור. ליאם קוסגרייב נבחר לתפקיד ראש הממשלה ולינץ' מצא עצמו על ספסלי האופוזיציה בפעם הראשונה מזה 16 שנים. יחד עם זאת, האהדה הציבורית כלפי לינץ' נותרה איתנה, עד כי במהלך שנותיו כמנהיג האופוזיציה הוא זכה לעיתים לכינוי "הטישך האמיתי".
במהלך התקופה בה היה מחוץ לשלטון נחל לינץ' הצלחה במידת מה. הוא השיג סוף סוף שליטה במפלגתו, נטרל את אלה שקראו תגר על מנהיגותו במהלך שערוריית הנשק ויזם את חזרתה לשלטון של פיאנה פול על ידי הבטחת בחירתו של מועמד המפלגה לנשיאות אירלנד, ארסקין המילטון צ'ילדרס ב-1973, כשהוא מביס את מי שנראה כבעל הסיכויים לנצח, המועמד של הקואליציה, טום או'היגינס.
ב-1975 התיר לינץ' להוהי לשוב לספסלים הקדמיים של המפלגה כדובר בענייני בריאות. ביקורת רבה נמתחה על לינץ' על צעדו זה. באותה שנה פרסם הדובר של המפלגה בנושאי חוץ, מייקל או'קנדי, מסמך עמדות של המפלגה שקרא לנסיגת הכוחות הבריטים מצפון אירלנד. המסמך היה מושתת על שורשיה הרפובליקנים של המפלגה, ולמרות שלינץ' לא היה שבע רצון ממנו, הוא לא מנע את פרסומו.
חילוקי דעות החלו לשסע את הקואליציה כשנשיא אירלנד, קרול או'דלה התפטר ב-1976, כאשר הוא כונה על ידי שר ההגנה, פדי דונגן, "חסר תקנה". קוסגייב סירב לפטר את שר ההגנה שלו והאהדה הציבורית כלפי הממשלה התדרדרה. השר לשעבר בממשלות פיאנה פול ובעל ברית של לינץ', פטריק הילרי, מונה בסופו של דבר לתפקיד הנשיא השישי של אירלנד.
ב-1977, למרות שהיה ברור שהיא לא פופולרית לחלוטין, חשה ממשלת הקואליציה בטוחה בעצמה בנוגע לצפי לתוצאות הבחירות שנקבעו ליוני. שר הפנים ג'יימס טולי, על פי סמכותו, שינה את גבולותיהם של מחוזות הבחירה באופן שיקנה יתרונות למועמדיהם של מפלגת פינה גייל ושל מפלגת הלייבור. בסופו של דבר, תוצאות הבחירות היוו תבוסה למפלגות הקואליציה שהובסו על ידי פיאנה פול, שזכתה ברוב מוחץ בפרלמנט. לינץ' עצמו השיג את אחוזי ההצבעה הגבוהים ביותר במדינה. למרות שנראה היה שהרוב הפרלמנטרי הגדול נזקף להיותו של לינץ' נכס אלקטורלי, למעשה המפלגה חזרה לשלטון בעקבות בחירתם של חברי פרלמנט חדשים שלמעשה התנגדו ללינץ' ורצו לראותו פורש.
כהונה שנייה כראש ממשלה
בראשית תקופת כהונתו השנייה כראש ממשלה, החליט לינץ' שהוא לא יהיה זה שיוביל את מפלגתו במערכת הבחירות הבאה. ינואר 1980 נראה לו כתאריך פרישה אפשרי, אם כי לא באופן סופי. בתקופה זו, עקב שילוב של רוב פרלמנטרי משמעותי והחיפוש אחר מנהיג חדש, החלה המשמעת המפלגתית להתדרדר.
כלכלה
במצע המפלגה של בחירות 1977 הבטיחה פיאנה פול לנקוט בשורה של צעדים כלכליים. צעדים אלה כללו את ביטולם של המס על הרכב ומס רכוש ושורה של צעדים נוספים המטיבים עם הציבור. משרד ממשלתי חדש לתכנון ופיתוח כלכלי הוקם כדי לדחוף את הכלכלה התשושה של אירלנד וכדי ליישם את קווי מצע הבחירות. הממשלה ביטלה את המיסים המקומיים על הרכוש ומספר המובטלים ירד מ-106,000 ב-1977 ל-90,000 ב-1979. יחד עם זאת, פעולות אחרות שבוצעו לא היו מוצלחות במיוחד. ב-1978 נרשם באירלנד הגרעון הגבוה ביותר למדינה מפותחת בשיעור של 17.6%. החוב הלאומי גדל ב-2 מיליארד ליש"ט באותה תקופה, התקיימו הפגנות של עובדים, מחירי החשמל עלו ומשבר האנרגיה של 1979 הקשה על הממשלה במדיניותה הכלכלית.
המשמעת המפלגתית
1978 עמדה בסימן התרופפות במשמעת המפלגתית. מרידה גלויה בקרב יושבי הספסלים האחוריים התחוללה כאשר שר האוצר, ג'ורג' קולי, ניסה לכפות גביית היטל של 2% על החקלאים. למרות שההיטל זכה לאהדה ציבורית, קולי נאלץ לסגת מהחלטתו באופן משפיל עקב דרישתם של יושבי הספסלים האחוריים וסמכות הממשלה החלה להתערער.
עימות דומה התחולל על רקע ההצבעה על חוק תכנון המשפחה שהוגש לפרלמנט על ידי שר הבריאות, צ'ארלס הוהי. במסגרת הצעת החוק הוצע שרק אנשים נשואים יוכלו לקבל, לפי מרשם רופא, אמצעי מניעה, מה שתואר כ"פתרון אירי לבעיה אירית". ג'ים גיבונס, שהיה קתולי מסור, ויריב משובע של הוהי, לא הצליח להגיע להצבעה החשובה. הייתה זו הפעם הראשונה בה חבר פרלמנט, לא כל שכן שר בממשלה, התייחס בבוז למצליף המפלגתי של פיאנה פול ופגע בסמכותו של לינץ' כאשר זה לא הצליח להדיח את השר מהממשלה ומהסיעה בפרלמנט. בנוסף לכך, קבוצה של יושבי הספסלים האחוריים החלו לקדם לובי למען בחירתו של הוהי כמנהיג המפלגה.
התפטרות
1979 הייתה שנה שבה הבין לינץ' סוף סוף שכוחו הפוליטי כבר לא מה שהיה בעבר. הבחירות הישירות הראשונות לפרלמנט האירופי התקיימו ביוני ועל פי תוצאותיהם נראה היה שציבור הבוחרים העניש את מפלגת פיאנה פול. שביתת דואר של חמישה חודשים גרמה אף היא לזעם בציבור. ב-27 באוגוסט התנקש הצבא האירי הרפובליקני בחייו של לואי מאונטבאטן במחוז סלייגו. באותו יום הרג הצבא האירי הרפובליקני 18 חיילים בריטים בווארנפוינט שבמחוז דאון שבצפון אירלנד. דיונים על הגברת הביטחון ועל שיתוף פעולה בין שתי המדינות התקיימו עם ראש ממשלת בריטניה החדשה מרגרט תאצ'ר. דיונים אלה גרמו לסיל דה ואלירה (חברת פרלמנט מיושבות הספסלים האחוריים ונכדתו של איימון דה ואלירה) לאתגר את ההנהגה בנאום שנשאה בטקס לזכרו של ליאם לינץ' (בכיר בצבא האירי הרפובליקני שנהרג במלחמת האזרחים האירית) ב-9 בספטמבר. למרות שג'ק לינץ' ניסה במהרה לכפות משמעת סיעתית ונפגש עם דה ואלירה ב-28 בספטמבר בניסיון לכפות עליה את המשמעת המפלגתית, הדגישה דה ואלירה שהיא לא מתנגדת למדיניות המפלגה הקוראת להסכמה בריטית לנסיגה מהצפון. לינץ' היה במבוכה.
ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני באירלנד, שהתקיים במהלך ספטמבר, היווה אתנחתא מהקלחת הפוליטית עבור לינץ'. בנובמבר, זמן קצר לפני שהוא המריא לביקור בארצות הברית, הוא החליט שהוא יגיש את התפטרותו בסוף השנה. האירוע המכריע שגרם ללינץ' להחליט על צעדיו היו החדשות שפיאנה פול איבדה שני מחוזות בחירה בעיר הולדתו, קורק, בבחירות הביניים. בנוסף, במהלך מסעו, טען לינץ' בריאיון לוושינגטון פוסט שבשיחות עם תאצ'ר הוסכם על מסדרון אווירי ברוחב של חמישה ק"מ על הגבול, כדי להגביר את שיתוף הפעולה הביטחוני. הודעה זו הרתיחה את דמם של רבים בפיאנה פול. עם שובו מארצות הברית התעמת לינץ' באופן גלוי עם סיל דה ואלירה ועם רפובליקנים נוספים, בין השאר מאנשיו של הוהי, בישיבת הסיעה בפרלמנט. לינץ' הבהיר שלא הותר לבריטים לחצות את הגבול בטיסותיהם. הדברים שנאמרו בפגישה הודלפו לתקשורת ולינץ' הואשם בכך שהוליך את המפלגה שולל. ג'ורג' קולי, האיש שלינץ' ראה בו את יורשו, נפגש איתו והפציר בו להתפטר מוקדם ככל האפשר. קולי היה משוכנע שיש לו מספיק תמיכה כדי להביס את המועמד הנוסף, צ'ארלס הוהי ושעל לינץ' להתפטר בהקדם כדי לנצל את ההזדמנות. לינץ' נעתר להפצרות וב-5 בדצמבר 1979 הגיש את התפטרותו כמנהיג המפלגה, בהיותו בטוח שלרשותו של קולי עומדת התמיכה המספקת לבחירתו. אף על פי כן, הוהי ותומכיו התכוננו במשך חודשים כדי להשתלט על תפקיד מנהיג המפלגה והתפטרותו של לינץ' לא הפתיעה אותם. הוהי ניצח את קולי בניצחון דחוק וירש את לינץ' בתפקיד ראש הממשלה. לינץ' המשיך לשבת על ספסלי הפרלמנט עד לבחירות של 1981 ואז פרש מהחיים הפוליטיים.
פרישה
בעקבות פרישתו, קיבל לינץ' הצעות רבות מחברות שונות. הוא נעשה חבר במועצות המנהלים של מספר חברות. הוא המשיך להתבטא בענייני השעה, במיוחד בשבחו של דזמונד או'מיילי, כאשר זה פרש מפיאנה פול. לינץ' דחה את ההצעות להיות מועמד לתפקיד נשיא אירלנד, תפקיד בו לא גילה עניין. ב-1992 חלה התדרדרות במצב בריאותו וב-1993 הוא לקה בשבץ מוחי וכמעט איבד את ראייתו. בעקבות אירוע זה הוא המעיט בהופעות בציבור והעדיף להישאר בביתו עם אשתו.
ארגונים שונים המשיכו לכבד אותו. ב-1999 נקראה על שמו מנהרת ג'ק לינץ' מתחת לנהר לי שבקורק. במקום הולדתו הוצב שלט. ג'ק לינץ' מת בבית החולים המלכותי בשדוניברוק, דבלין ב-20 באוקטובר 1999 בגיל 82. הוא זכה להלוויה ממלכתית שבה השתתפו נשיאת אירלנד, מארי מקאליס, ראש הממשלה ברטי אהרן, ראשי הממשלה לשעבר, ג'ון ברוטון, אלברט ריינולדס וצ'ארלס הוהי ואישים מכל המפלגות. ארונו הוטס מדבלין לקורק ומסע הלוויה עבר ברחובות העיר שהמון רב, באופן חסר תקדים בתולדות העיר, מלווה אותו. ידידו ובעל בריתו הפוליטי, דזמונד או'מיילי, נשא את נאום ההספד וציין את הגינותו של לינץ'. לינץ' נקבר בבית הקברות על שם פיניבר הקדוש שבקורק.
מורשתו
ג'ק לינץ' תואר כ"פוליטיקאי האירי האהוד ביותר מאז דניאל או'קונל". תיאור זה לא בא מבעלי בריתו הפוליטיים ואפילו לא מפי חברי מפלגתו, אלא מפיו של מנהיג מפלגת פינה גייל לשעבר, ליאם קוסגרייב. כספורטאי, זכה לינץ' למוניטין בזכות הגינותו ורוחו הספורטיבית, קווי אופי שהביא אתו לפוליטיקה. מסיבה זו, הוא זכור כאיש שנודע כ"טישך האמיתי", עם המקטרת הנצחית בפיו והמבטא הקורקי בקולו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
