ב-1025 הכתיר בולסלב את עצמו למלך בקתדרלה של גנייזנו ולאחר מותו באותה שנה הוכתר באותו מקום בנו, מיישקו השני למברט. כיבוש העיר על ידי הבוהמים ב-1038 דחק את החצר המלכותית לקרקוב, שהפכה לבירת פולין. הקתדרלה נותרה מקום הכתרה והמלך בולסלאב השני (הנדיב) הוכתר בה ב-1076. גם המלכים פשמיסל השני וואצלב השני הוכתרו בגנייזנו ב-1295 ו-1300, בהתאמה.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. חסר מידע על הפרעות ביהודי גניזן בימי הביניים, ופרטים ומקורות על גורלם בתקופת השואה.
האזכור הראשון בכתובים לקיום יהודים בפולין הוא מעיירה זו.
יהודים כסוחרי עבדים, בתחריט מהמאה הי"ב שעל דלתות קתדרלת גנייזנו (משמאל, שני עבדים נוצרים כפותים בידיהם, לצידם, על פי מצנפותיהם המחודדות, שני סוחרי עבדים יהודיים)
האגדה מספרת שכבר בשנת 893 הגיעה משלחת של סוחרים יהודים מגרמניה לגנייזנו על מנת לבקש מלֶסְטֶק, דוכס פולין, רשות להתיישב בארצו.[1] על דלתות הברונזה של הקתדרלה של גנייזנו, המתוארכות למחצית השנייה של המאה ה-12, מצוי התיאור האמנותי הראשון של יהודים בפולין, שם הם מופיעים כסוחרי עבדים. השרידים הראשונים לקהילה יהודית במקום היו מן המאה ה-13, אז חכרו יהודים את המטבעה המלכותית במקום. העדות הכתובה הראשונה לקהילה יהודית בעיר הייתה מצויה במסמך משנת 1458.[1]
ועד ארבע ארצות - הנהגת היהודים במזרח אירופה, נהג להתכנס בעת "יריד גניזן", יריד מסחרי גדול שנערך שם פעמיים בשנה, בסתיו באלול ובאביב באייר, ויריד זה שימש אף כמציין זמן חוקי בהחלטותיהם.[2][3][4]
על גט של ילידת העיירה נרשמו דרכים אחדות בה כתבו את שם העיר בעברית: ...'צירל בת אהרן המכונה זעליג בגניזדן דמיתקרי׳ גניזכץ - מתא (כלומר: עיר) דיתבא על יְאֹר כילידלא ועל יאר שווענטא ועל מי מעיינות'.[5]
בשנת 1267 יצאו מידי גווידו, החשמן של גניזן - אז בירת פולין, הוראות לנוצרים נגד היהודים ובהן חידוש האיסור לקניית בשר מיהודים וההוראה ליהודים לחבוש את כובע היהודים המחודד עם הכדור בראשו.[6]
על פי נתוני גביית מיסים הייתה הקהילה היהודית במקום אחת הגדולות בפולין. אליעזר אשכנזי, רבה של פוזנא, חנך במקום ב-1582 את בית הכנסת החדש.
לדעת חוקרים בשנות מלחמת שלושים השנה, הגיעו ליריד בגניזן יהודים רבים, מהם שנשארו בעיירה ורבים אחרים שהתיישבו לראשונה בפולין, שפתחה את דלתותיה בפניהם.[7]
החזן הראשון של קהילת אמשטרדם בהולנד, היה מגניזן.[9]
ב-1847 נחנך בעיר בית כנסת גדול ומפואר. בשנת 1857, כאשר העיר הייתה שייכת לקיסרות הגרמנית, מנתה האוכלוסייה היהודית 1,600 נפש והיוותה 27% מהאוכלוסייה הכללית בעיר. ב-1871 צנחה האוכלוסייה היהודית ל-1,400 נפש, 14.5% מהאוכלוסייה הכללית, עקב מעבר חופשי לערי גרמניה לצורכי פרנסה, רכישת השכלה והגירה לארצות הברית.[8]
האוכלוסייה היהודית בעיר נעלמה כמעט כליל לאחר החזרתה לפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה ושוב צנחה מ-395 נפשות בשנת 1921 ל-150 ב-1939.
בין מלחמות העולם הייתה בעיר ישיבה אליה הגיעו תלמידים ממקומות מרוחקים. לאחר השואה אחד מתלמידים אלו, הרב ד"ר עקיבא ברוך פוזנר, כתב ספר זיכרון לקהילה יהודית זו בשם "לקורות יהודי גניזן".[10]
שואת יהודי גנייזנו וחורבן הקהילה
כאמור אוכלוסייתה היהודית של העיר נידלדלה כשכבשו הגרמנים את העיר. בר"ח כסליו (ל' בחשוון) ת"ש (12 בנובמבר 1939) ניתנה הוראתו של וילהלם קופ, קצין ס"ס וראש המשטרה בחבל וורטגאו, לגרש את כל יהודי גנייזנו לגבולות הגנרל-גוברן כלומר פולין הכבושה.
יהודים מעטים הצליחו לברוח לפני הכיבוש ותוך כדי שליטת הגרמנים במקום. יהודי העיירה הובלו לגטו ראדום וגטו פיוטרקוב טריבונלסקי. בראש חודש טבת ת"ש (13 בדצמבר 1939) הובלו 65 יהודים כנראה אחרוני יהודי קהילת גניזן, לגטו פיוטרקוב טריבונלסקי.[11][12] בית הכנסת נשדד ובית הקברות נהרס בידי הגרמנים ותושבים מקומיים. הקהילה לא שוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה ולא נותרו יהודים בעיר זו.[8]
בין רבני העיירה היו הרב חנוך מגניזן, מחבר ויכוח יוסף והשבטים, ומנותני ההסכמות החשובים בתקופתו.[13][14]
רבני העיר וסופריה
רבה של העיירה מעט לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה היה הרב יואל הלפרין.[15]
רבה האחרון של העיירה היה הרב משה יעקבזון (נינו של רבי משה בן יעקב מהמבורג).
ספר חשוב מאת הרב יעקב בן נפתלי מגניזן - בן העיירה, הוא נחלת יעקב - מליצות ובו רשומים קינות קדומים על חורבן קהילות יהודיות בגזרות ת"ח ות"ט. לספר הסכמות שכתבו רבני העיירה ובהן גם תיאור קצר של מצב הקהילה באותה תקופה.[16] בספר זה נמצאת גם קינה על חורבן קהילת נמירוב שנכתבה בידי בן העיירה.[17] מחבר הספר נחלת יעקב - מליצות, נאלץ לעזב את עירו בעת פרעות חמלניצקי, וארבע שנים אחריהן התקבל כרב באמסטרדם, והוציא את ספרו. שנתיים אחר כך נשלח לרומא כנציג היהודים לגבי עלילת דם מול האפיפיור אינוצנטוס העשירי, אך לכשהגיע נודע שהאפיפיור מת.[18]
