בגיל 25 רכש פארקס את מצלמתו הראשונה, וויטלנדר ברילאנט (Voigtländer Brillant), בעקבות תצלומים של מהגרות שראה במגזין ושהותירו בו רושם עז.[2] כששלח את סרט הצילום הראשון שלו לפיתוח, עובד מעבדת הצילום התלהב מעבודתו ושכנע את פארקס לצלם צילומי אופנה בעבור חנות בגדי נשים במינסוטה. התמונות שצילם שם משכו את תשומת לבה של מרווה לואיס, אשתו של המתאגרף ג'ו לואיס, שעודדה את פארקס בשנת 1940 לעבור לשיקגו,[3] שם פתח עסק לצילום דיוקנאות שנועד לקהל נשות החברה הגבוהה.
מתוך סדרת הצילומים שערך פארקס על אודות אלה ווטסון ומשפחתה (1942).
במהלך השנים הבאות, עבר פארקס מעבודה לעבודה, ופיתח קריירה של צלם פרילאנסר המצלם דיוקנאות ותצלומי אופנה, כעבודה מן הצד. הוא החל לתעד את גטו-השחורים בסאות' סייד (South Side), שיקגו, וב-1941 צורף לפרויקט הצילום הממשלתי של מנהלת החקלאות האמריקאית לתיעוד העוני בארצות הברית בתקופת השפל הגדול, בעקבות תערוכה מצילומיו אלו. כמתלמד תחת הדרכתו של ראש מחלקת ההסברה במנהלת החקלאות, רוי סטרייקר, צילם פארקס את אחד מתצלומיו הנודעים ביותר, "אמריקן גותיק, וושינגטון די. סי.", באוגוסט 1942 (שמו של התצלום לקוח מהציור "אמריקן גותיק" מאת גרנט ווד משנת 1930, שכולל קומפוזיציה דומה לתצלום).[4] התצלום מציג אישה שחורה, בשם אלה ווטסון (Ella Watson), שעבדה כמנקה בבניין מטה מנהלת החקלאות, שעומדת בגב זקוף אל מול דגל ארצות הברית, אוחזת בידה מטאטא וברקע יש סחבה. פארקס שאב את ההשראה לצילום זה ממקרים רבים של גזענות שבהם נתקל במסעדות ובחנויות בעיר וושינגטון המופרדת גזעית. כשראה את התמונה, אמר סטרייקר כי היא מהווה כתב אישום כנגד ארצות הברית, ושהיא יכולה להביא לכך שכל צלמיו יפוטרו;[5] עם זאת, הוא ביקש מפארקס להמשיך לעבוד עם ווטסון, מושא הצילום, ופארקס אכן יצר עמה סדרת תצלומים המתעדים את חייה היומיומיים. לאחר מכן אמר פארקס על צילום זה, צילומה הראשון של ווטסון שצילם, כי היה מוגזם ולא היה עדין דיו; פרשנים סברו שהצילום שאב את עוצמתו מאופיו המתנצח ומהדואליות הארוזה בו, המציגה מצד אחד קורבן ומצד שני שורדת, ועל כן הוא הותיר את חותמו על קהל רחב הרבה יותר לעומת שאר הצילומים של ווטסון.[6]
כשפורק הפרויקט של מנהלת החקלאות, המשיך פארקס לעבוד בוושינגטון כצלם עבור משרד המידע המלחמתי של ארצות הברית. ב-1944 הוא התפטר מהמשרד, בעקבות שאט נפש שחש על שום הדעות הקדומות שנתקל בהן. פארקס עבר להארלם, ועבד בעבור מגזין "ווג" כצלם אופנה פרילאנסר. לאחר מכן הצטרף בעקבותיו של סטרייקר לפרויקט הצילום של חברת הנפט "סטנדרד אויל" (Standard Oil) בניו ג'רזי, פרויקט שבמסגרתו צולמו תמונות של עיירות קטנות ומרכזים תעשייתיים. עבודותיו הידועות ביותר של פארקס מאותה תקופה כוללות את התצלומים "שעת ארוחת הערב בביתו של מר הרקולס בראון, סומרוויל, מיין" (Dinner Time at Mr. Hercules Brown's Home, Somerville, Maine; 1944); "פועל במפעל גריז, פיטסבורג, פנסילבניה" (Grease Plant Worker, Pittsburgh, Pennsylvania; 1946); "מכונית מועמסת מטען של רהיטים על הכביש המהיר" (Car Loaded with Furniture on Highway; 1945) ו"נוסעי מעבורת, סטטן איילנד, ניו יורק" (Ferry Commuters, Staten Island, N.Y.; 1946).
בהמשך, חיפש פארקס שוב עבודות צילום בתחום האופנה. על אף הלך המחשבה הגזעני של התקופה, עורך "ווג" אלכסנדר ליברמן שכר את שירותיו לצילום קולקציה של שמלות ערב. במהלך השנים הבאות אחר כך צילם פארקס צילומי אופנה בעבור "ווג". באותה תקופה, הוא פרסם את שני הספרים הראשונים פרי עטו, "צילום בפלאש" (Flash Photography; 1947) ו"דיוקנאות במצלמה: טכניקות ועקרונות בצילום דיוקנאות תיעודי" (Camera Portraits: Techniques and Principles of Documentary Portraiture; 1948).
בעקבות סדרת תצלומים מ-1948, שהציגה מנהיג כנופיה צעיר מהארלם, שכר המגזין "לייף" את שירותיו של פארקס כצלם וכותב. במשך 20 שנה עבד פארקס בשורות המגזין, ויצר תצלומים על נושאים שונים, לרבות אופנה, ספורט, תיאטראות ברודוויי, עוני והפרדה גזעית, וכן צילם תצלומי דיוקן, למשל של מלקולם אקס, סטוקלי קרמייקל, מוחמד עלי וברברה סטרייסנד. סדרת צילומים שיצר ב-1961, של ילד ברזילאי עני בשם פלביו דה סילבה (Flavio da Silva), שנטה למות בשל דלקת סימפונונות חמורה (bronchial pneumonia) שבה לקה ובעקבות מצב של תת-תזונה, הביאה לאיסוף תרומות שהצילו את חייו של הילד ושמימנו בית חדש בעבור משפחתו.
קריירה קולנועית
בשנות ה-50 שימש פארקס יועץ לכמה הפקות הוליוודיות, ולאחר מכן ביים סדרת סרטים תיעודיים על החיים בגטו-השחורים, מטעם הטלוויזיה החינוכית הלאומית של ארצות הברית (National Educational Television). בשנת 1969 היה פארקס לראשון הבמאים השחורים המשמעותיים בהוליווד, כשביים עיבוד קולנועי לאוטוביוגרפיה שחיבר, "העץ הלומד" (The Learning Tree). הסרט צולם בעיר הולדתו, פורט סקוט, קנזס.[7] פארקס אף חיבר את פסקול הסרט, וכתב את התסריט.
בשנת 1971 ביים פארקס את סרט הפעולה "שאפט" בכיכובו של ריצ'רד ראונדטרי, שהיה לשובר קופות ובעקבותיו נוצרו שורה של סרטי בלקספלויטיישן. הסרט מתאר בלש פרטי שחור, בשם ג'ון שאפט, שמנסה לאתר את בתו החטופה של מאפיונר מהארלם. פארקס אף ביים סרט המשך בשנת 1972, בשם "Shaft's Big Score", שבו מוצא עצמו שאפט בתוך עימות בין כנופיות פשע יריבות. בסרט ההמשך פארקס חיבר גם את הפסקול.
סרטים אחרים שביים פארקס הם "The Super Cops" ("סופר-שוטרים"; 1974) ו-"Leadbelly" ("לדבלי"; 1976), סרט ביוגרפי על חייו של מוזיקאי הבלוזלדבלי.
בשנות ה-80 יצר כמה סרטים לטלוויזיה. בין היתר, יצר את הסרט "Martin" ("מרטין"), מחווה למרטין לותר קינג שכוללת תצוגת בלט, סרט שלו גם חיבר את המוזיקה ואת התמליל וכן יצר את הכוריאוגרפיה. הקרנת הבכורה של הסרט נערכה בוושינגטון די סי בשנת 1989, ובשנת 1990 שודר הסרט בטלוויזיה ביום הולדתו של קינג.
מלבד קריירת הצילום והבימוי, פארקס אף הופיע כפסנתרןג'אז. עבודתו הראשונה בתחום הייתה כפסנתרן בבית בושת.[8] בשנות ה-30 שודר ברדיו הלאומי ביצוע של שירו "No Love", אותו הלחין בבית בושת אחר, בידי לארי פאנק ותזמורתו.[9]
בשנת 1953 הלחין פארקס "קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת" (Concerto for Piano and Orchestra) בעידודו של המנצח האפרו-אמריקאי דין דיקסון ושל אשתו הפסנתרנית ויוויאן,[10] ובעזרתו של המלחין הנרי ברנט.[11]
בשנת 1967 השלים את יצירתו "סימפוניה של עצים" (Tree Symphony). בנוסף, חיבר פארקס פסקולים לכמה מסרטיו, בהם "העץ הלומד" (1969) ו-"Shaft's Big Score" (1972). בשנת 1989 הלחין, כתב את התמליל ויצר את הכוריאוגרפיה של הבלט "מרטין", שהוקדש כמחווה למרטין לותר קינג, לוחם זכויות האזרח שמת בהתנקשות.
בראשית שנות ה-60 התנסה פארקס בכתיבת ספרות יפה, וחיבר את "העץ הלומד" (The Learning Tree; 1963), סדרת ספרי שירה מאוירים בתצלומיו, ושלושה כרכים של כתבי זיכרונותיו. עוד קודם לכן חיבר ספרים עיוניים, למשל ספריו העיוניים על אודות הצילום שחיבר בשנות ה-40.
בשנת 1981 פנה לספרות בדיונית וחיבר את "שאנון" (Shannon), רומן על אודות מהגריםאירים שנאבקים לשיפור מעמדם החברתי בניו יורק של ראשית המאה ה-20. מורשתו הספרותית של פארקס כוללת רומנים, ספרות שירה, ספרות אוטוביוגרפית וספרות עיונית, לרבות ספרי הדרכה על צילום וקולנוע. פארקס אף חיבר פואמה בשם "הלוויה" (The Funeral).
בין שאר עיסוקיו, לחם פארקס למען זכויות האזרח. בשנת 1981 הציג בגלריה תערוכה מציורי שמןאבסטרקטיים שצייר בנושא צילום. חייו ועבודתו היו הנושא של מספר סרטים וספרים, בהם ניתן למנות את סרט הטלוויזיה "Half Past Autumn" (2000), שקרוי על שם ספר אוטוביוגרפי שכתב פארקס בשנת 1997.
פארקס נולד בפורט סקוט, קנזס, כבנם של שרה וג'קסון פארקס.[12] אביו היה איכר שגידל תירס, סלק, לפת, תפוחי אדמה, כרוב ועגבניות. כמו כן הוא גידל כמה ברווזים, תרנגולות וחזירים.[13] פארקס התחנך בבית ספר יסודי מופרד גזעית. העיר הייתה קטנה מדי לקיום בתי ספר תיכון נפרדים ומופרדים גזעית, אך השחורים בתיכון שבו למד לא הורשו לקיים פעילויות ספורט או להשתתף בפעילויות חברתיות.[14]
כשהיה פארקס בן 11, שלושה נערים לבנים דחפו אותו לנהר, ביודעם שאינו יודע לשחות. הוא החליט לצלול מתחת למים כדי שהם לא יראו אותו בדרכו ליבשה.[15] אמו מתה כשהיה בן 14, והוא החליט אז לעזוב את ביתו. הוא בילה את הלילה האחרון בעיר הולדתו בשינה לצד ארון המתים שבו שכבה אמו, לא רק כדי למצוא נחמה, אלא גם כדרך להתמודד עם פחדו האישי מפני המוות.[16]
במשך תקופה קצרה ב-1929 הוא עבד במועדון ג'נטלמנים במינסוטה. שם למד על מאפייני ההצלחה, והרחיב את ידיעותיו בשל הגישה שהייתה לו לספריית המועדון.[17] כאשר המועדון נסגר בעקבות נפילת הבורסה ב-1929, פארקס עבר לשיקגו,[18] שם השיג עבודה במלון זול.[19]
פארקס התחתן והתגרש שלוש פעמים. ב-1933 התחתן עם סאלי אלוויס במינאפוליס[20] (ממנה התגרש ב-1961); ב-1962 התחתן עם אליזבת' קמפבל (ממנה התגרש ב-1973); וב-1973 התחתן עם ג'נוויב (ג'ן) יאנג (ממנה התגרש ב-1979). את ג'ן יאנג פגש לראשונה ב-1962, כשהיא קיבלה את תפקיד העורכת של ספרי "העץ הלומד", כאשר התחיל לכתוב אותם.[21]
במשך שנים רבות קיים פארקס מערכת יחסים רומנטית עם גלוריה ואנדרבילט, יורשת המיליונים ומעצבת האופנה.[22]
לפארקס נולדו ארבעה ילדים וחמישה נכדים. בנו הבכור, גורדון ג'וניור, נהרג ב-1979 בהתרסקות מטוס בקניה, לשם טס כדי לביים סרט.[23]
פארקס זכור על שום פעילותו החברתית, סרטיו, מורשתו הצילומית וכתביו. הוא היה האפרו-אמריקאי הראשון שעבד במגזין "לייף", והאפרו-אמריקאי הראשון שכתב, ביים והלחין את הפסקול של סרט הוליוודי.
פארקס היה מייסד-שותף של המגזין Essence המיועד לקהל הנשים ממוצא אפרו-אמריקאי. הוא היה מחלוצי ומעצבי הז'אנר הקולנועי בלקספלויטיישן, שבו נוצלו סטריאוטיפים שליליים על גברים שחורים כמי שמתעסקים בסמים, אלימות ונשים, ליצירת סרטים מצליחים מסחרית בכיכובם של שחקנים שחורים.
פארקס אמר שהנושא של כל עבודותיו הוא חופש; הוא תיאר את עבודתו כך: "לא לתת לאף אחד לקבוע גבולות, לתת לדמיון להתפרע ואז לקבוע אופקים חדשים".[4]
לקריאה נוספת
Berry, S.L. Gordon Parks. New York: Chelsea House Publishers, 1990. ISBN 1-55546-604-4
Bush, Martin H. The Photographs of Gordon Parks. Wichita, Kansas: Wichita State University, 1983.
Donloe, Darlene. Gordon Parks: Photographer, Writer, Composer, Film Maker [Melrose Square Black American series]. Los Angeles: Melrose Square Publishing Company, 1993. ISBN 0-87067-595-8
Harnan, Terry, and Russell Hoover. Gordon Parks: Black Photographer and Film Maker [Americans All series]. Champaign, Illinois: Garrard Publishing Company, 1972. ISBN 0-8116-4572-X
Parr, Ann, and Gordon Parks. Gordon Parks: No Excuses. Gretna, Louisiana: Pelican Publishing Company, 2006. ISBN 1-58980-411-2
Stange, Maren. Bare Witness: photographs by Gordon Parks. Milan: Skira, 2006. ISBN 88-7624-802-1
Turk, Midge, and Herbert Danska. Gordon Parks. New York: Thomas Y. Crowell Company, 1971. ISBN 0-690-33793-0
^Eamonn McCabe (2006-03-10). "American beauty". The Guardian (G2). p. 8.
^Lawrence W. Levine (בדצמבר 1992). "The Folklore of Industrial Society: Popular Culture and Its Audiences". The American Historical Review. American Historical Association. 97 (5): 1369–99. doi:10.2307/2165941. JSTOR2165941. {{cite journal}}: (עזרה)
.svg){kind=logo}
