ג'מייקה קינקייד (באנגלית: Jamaica Kincaid; נולדה ב-25 במאי1949, בסנט ג'ונס, אנטיגואה)[1] היא סופרת ומסאיתאנטיגואנית-אמריקאית-יהודייה, המשמשת גם כפרופסור ללימודי אפריקה ואמריקה בהרווארד,[2] ובקיץ מתגוררת בוורמונט.[3] קינקייד זכתה בפרסים ובשבחים, אך גם בביקורות שליליות על יצירתה, שנתפסה על ידי מבקרים מסוימים כ"זועמת".[4] קינקייד השיבה שסופרים שואבים מחייהם לא פעם, ושהתיאור של כתיבתה כאוטוביוגרפית וזועמת אינו טיעון תקף נגד כתיבתה.[4]
קורות חיים
נולדה בשם אליין פוטר ריצ'רדסון בסנט ג'ונס, בירת אנטיגואה, בשנת 1949. היא גדלה בעוני עם אמה, עקרת בית, ואב חורג, נגר. היא הייתה קרובה מאוד לאמה עד שהייתה בת תשע, אז נולד הראשון מבין שלושת אחיה. לאחר מכן, קינקייד חשה שאמה הזניחה אותה.[5]
קינקייד התחנכה במערכת החינוך הבריטית הקולוניאלית (אנטיגואה זכתה בעצמאות רק בשנת 1981).[5][6] על אף שהייתה נבונה והצטיינה בבחינות, הוצאה קינקייד מבית הספר על ידי אמהּ, כדי שתסייע בפרנסת המשפחה כשנולד אחיה השלישי, כיוון שהאב החורג חלה ולא יכול לפרנס עוד.[5] כשהייתה קינקייד בת 17, בשנת 1966, שלחה אותה אמה לסקארסדייל, פרוור אמיד של ניו יורק, לשמש שם או פר.[7] בניו יורק, סירבה קינקייד לשלוח כסף לאמהּ, או להשיב על מכתביה.
ב-2006, קינקייד התגיירה במסגרת חינוך ילדיה (שון הוא ממוצא יהודי).[8][9]
תחילת הקריירה
בזמן שעבדה כאו פר, נרשמה קינקייד ללימודי ערב במכללה. מקץ שלוש שנים, התפטרה ממשרתה כדי ללמוד במכללת פרנקוניה בניו המפשייר, משזכתה במלגה מלאה מאותו מוסד. אך מקץ שנה אחת נשרה קינקייד מהלימודים וחזרה לניו יורק.[8] שם החלה לכתוב בכתב עת לבנות עשרה, ושינתה את שמה לג'מייקה קינקייד בשנת 1973, עם פרסום המאמר הראשון פרי עטה. היא תיארה את שינוי שמה כ"דרך לעשות דברים בלי להיות אותו אדם שלא יכול לעשות אותם, האדם שנשא את כל המטען הזה."[6] את השם ג'מייקה בחרה כהומאז' למוצאה באיים הקריבים, והשם קינקייד צלצל יפה, לטעמה, עם השם ג'מייקה.[10] לימים החלה קינקייד לכתוב בכתבי העת וילג' ווייס ו-Ingénue. כמו כן פרסמה סיפורים קצרים ב-The Paris Review ובניו יורקר, שבו פורסם הרומן הראשון שלה, לוסי, בהמשכים.
כתוצאה מידידות שקשרה קינקייד עם ג'ורג' טרו (George W. S. Trow), מחבר הטור האהוד בניו יורקר, "Talk of the Town", הכירה קינקייד את עורך הניו יורקר, ויליאם שון, שהתרשם מכתיבתה. שון הציע לה משרת כתיבה קבועה בכתב העת בשנת 1976, ולימים קידם אותה כבעלת טור במסגרת "Talk of the Town", שם פרסמה במשך 9 שנים. חסותו של ויליאם שון תרמה לבניית המוניטין של קינקייד כסופרת. היא כתבה בניו יורקר, בצורות שונות, במשך 20 שנה. היא התפטרה מן הניו יורקר בשנת 1996, כשהעורכת דאז טינה בראון הטילה על הקומיקאית רוזאן בר לשמש עורכת אורחת של גיליון אחד בתור קול פמיניסטי מקורי.[12] על אף הגידול במכירות תחת בראון, קינקייד ביקרה את בחירתה של בראון לנווט את כתב העת לאזור פחות ספרותי ויותר ממוקד בידוענים.[12]
קינקייד מספרת שכשכתבה בניו יורקר, רבים שאלו אותה, במיוחד נשים, איך השיגה את המשרה. קינקייד פירשה את השאלות כהתייחסות להיותה אישה שחורה צעירה "משום מקום... אין לי תארים. אין לי כסף. אני מגיעה ממקום עני. הייתי משרתת. נשרתי מהמכללה. פתאום אני כותבת בניו יורקר, וחיה חיים כאלה, וזה כנראה מעצבן אנשים."[4]
יצירתה
הרומנים של קינקייד שואבים מחייה, אך קינקייד מזהירה שלא לפרש את הרכיבים האוטוביוגרפיים שבהם כפשוטם:
כל מה שאני אומרת אמת, וכל מה שאני אומרת אינו אמת. שום דבר מזה לא יתקבל כראיה משפטית.
היא אף פעם לא חשה צורך לתבוע הכרה בקיומם של עולם שחור או של תפיסה נשית. היא מניחה את קיומם. אני חושב שזה הולך נגד הזרם, ואני חושב שיותר ויותר סופרים אמריקאים שחורים יתחילו להניח את זה, כמוה. כך נוכל להתקדם מעבר לנושא הגדול גזענות, ולהגיע לנושאים עמוקים יותר כמו איך שחורים אוהבים ובוכים וחיים ומתים. והרי בזה עוסקת אמנות.
סגנונה של קינקייד זכה לביקורות חיוביות ושליליות. מבקרת בשם Annie John שיבחה את סגנונה של קינקייד בשל הבחנות האופי, השנינות, והקיצור,[15] ואחרים שיבחו את הליריות של סגנונה.[3] המשורר והמסאי דרק וולקוט, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1992, תיאר את סגנונה של קינקייד כך:
מבחינה פסיכולוגית, כשהיא מחברת משפט, הטמפרטורה שלו היא שהוא נע אל עבר סתירתו. כאילו המשפט מגלה את עצמו, מגלה איך הוא חש. וזה מדהים, כי לכתוב משפט הצהרתי טוב זה דבר אחד; אבל זה דבר אחר לגמרי ללכוד את טמפרטורת המסַפר, את תחושת המספר. וזה אוניברסלי, ולא פרובינציאלי בשום צורה.
סוזן סונטג שיבחה את יצירת קינקייד בשל "האמת הרגשית", החריפות, והמורכבות שלה.[6]
לעומת זאת, המבקר פיטר קרת' כינה את ספרה של קינקייד My Brother "הספר הכי מוערך יתר על המידה לשנת 1997".[16] המבקר דווייט גארנר מהניו יורק טיימס כינה את הרומן See Now Then "דו-קוטבי, חצי סיאנס, חצי מארב", וכן "מעין גירוש שדים מגושם מהסוג שסופרים רבים מחברים אבל משכילים לא לפרסם. [הספר] אינו צובר שום משקל מוסרי בזמן התגלגלותו. הוא דורש מאיתנו מעט, ונותן מעט בתמורה."[17]
