משפחות אומנה אלה היו בנות עדות וחברות שונות בירושלים. כך התוודעה צפירה כבר בילדותה ללחנים ולשירים של מגוון עדות ישראל.[2]
בסביבות 1924 עברה לכפר הנוער מאיר שפיה. הדסה, רעייתו של מנהל הכפר ומורה שם, עמדה על יכולותיה הקוליות של צפירה.
גם הנרייטה סולד שמעה את שירתה, התרשמה ושלחה אותה לתל אביב, ללמוד דרמה. בגיל 16 צפירה הצטרפה כזמרת לתיאטרון הארץ ישראלי (התא"י). בתיאטרון פגשה באמרגן משה ואלין שהפך לאמרגנה וארגן עבורה קונצרטים. בתל אביב התגוררה בכרם התימנים, שם התחברה מחדש לשורשיה התימניים ויצרה קשרים עם "חבר'ה טראסק", חבורה בוהמית שניסתה לגשר בין תרבות המזרח לתרבות האירופית.
לאחר מכן הופיעה כזמרת בתיאטרון הסאטיריהקומקום שהקים אביגדור המאירי. המאירי התרשם מזמרתה, וביוזמתו יצאה לברלין ללמוד מוזיקה.
בברלין, בסוף שנות ה-20, למדה צפירה בבית הספר של מקס ריינהרדט והכירה את המלחין נחום נרדי. הוא הלחין עבורה שירים רבים, והיא חשפה אותו לעולם שירי העם והליטורגיה של עדות ישראל השונות. במשך עשור הופיעו שניהם בקונצרטים משותפים באירופה, ארצות הברית ואף בארץ ישראל ובמצרים, וצפירה קנתה לה מעמד של כוכבת. השניים אף נישאו, אך התגרשו לאחר שמונה שנים.[3]
בשנות ה-40 שיתפה צפירה פעולה גם עם מלחינים שעלו לארץ מאירופה, ביניהם פאול בן-חיים, עדן פרטוש ומרק לברי. היא חשפה בפניהם את סגנון המוזיקה המזרחי, ובכך תרמה ליצירת סגנון מוזיקלי ישראלי חדש ואף להבאתו אל אולם הקונצרטים. הסגנון המיוחד של שירתה וגווניה הכיל יסודות של מוזיקה תימנית, ספרדית וערבית. המבטא הגרוני וחיתוך הצליל הכללי של קולה הקנה לביצועיה מימד של "אותנטיות", "שורשיות" מקומית ו"חושניות" - בעיקר לאוזניים של מי שחונכו על מוזיקה אירופית. ביצועיה הקנו לשירים בעלי גוון אירופי מובהק ניחוח של מזרחיות.[4][5][6]
בספרם של מכס ברוד ופטר גרדנויץ "המוזיקה בישראל מימות קדם עד ימינו אלה" (הוצאת ראובן מס, 1954) כותב ברוד: ”התפתחותה של המוסיקה המודרנית הישראלית חייבת תודה גדולה לעידוד שקיבלה מהזמרת התימנית ברכה צפירה. השפעתה היתה החלטית על התפתחותו של הסגנון החדיש שבוסקוביץ' הצמיד לו את התואר ים תיכוני. ברכה צפירה היא הדמות המקורית והחשובה ביותר בחיי המוסיקה בישראל - מקומה בעולם תרבות המוסיקה הבינלאומית, ויחד עם זה היא מכניסה משהו חדש, שלדעתי ישמש הפתעה ותגלית גם לגבי עולם המוסיקה של אירופה.”
