בית סנסור, כיכר ציון בשנות ה-30חזית בית סנסורשם הבניין ומקימיו מעל הכניסה לבנק לאומי
בניין סנסור הוא בניין משרדים ומסחר בכיכר ציון, בפינת הרחובות יפו ובן-יהודה במרכז העיר ירושלים. הבניין נבנה בשנים 1928–1931 על ידי איש העסקים הפלסטיני נוצרי כמאל מיכאיל סנסור[1], ובמשך שנים רבות היה מהגדולים והמפוארים שבבנייני המשרדים בירושלים[2]. המבנה הוא דוגמה לבנייה הערבית בירושלים בתחילת המאה ה-20, המתבססת על ערכים ואדריכלות אירופאיים[3].
רקע היסטורי
בתקופת המנדט הבריטי התפתחה ירושלים לעיר מרכזית ומודרנית השואפת לאמץ סטנדרטים אירופאים, לאחר שבתקופה העות'מאנית הייתה עיר שדה משנית בחשיבותה. מוסדות חיוניים לעיר מודרנית, כגון משרדים, בנקים, בתי קולנוע, חנויותמלונות ובתי קפה נפתחו עבור אוכלוסיית העיר, תיירים ופקידי הממשל החדש.
חברת הכשרת היישוב שכרה את שירותי האדריכלריכרד קאופמן לנהל את חלוקת השטח לחלקות. לאחר דחיות ועיכובים, שנבעו בעיקר מחילוקי דעות עם הרשויות המקומיות נמכרו החלקות למשקיעים[2].
את המגרש עליו נבנה בניין סנסור רכשה חברה "קהיליית ציון" שבבעלות יהודים אמריקאים. בתחילת שנות ה-20 נקלעה החברה לקשיים כלכליים והמגרש נמכר למרי ויניק, מיליונרית אמריקאית. את העסקה חתם עורך הדין דב יוסף, לימים שר בממשלות ישראל[4].
בשנת 1928 מכרה מרי ויניק את החלקה לאיש עסקים ערבי ויצרן סיגריות מבית לחם, כמאל מיכאיל סנסור[1]. סנסור היגר לסן סלוודור ושם הקים בית חרושת לסיגריות[1], ואחרי שהתעשר חזר לארץ והקים בבית לחם מפעל לסיגריות בשם "צ'מפיון"[5]. מרווחיו אלו הוקם בית סנסור. הוצאות לרכישת השטח והבנייה הסתכמו ב-1,500,000 דולר, סכום עתק באותו זמן[6].
סנסור בנה בניין גדול השוכן מדרום וממזרח לרחוב יפו, וממערב לרחוב לונץ אליו פתוחה אחת מכניסות הבניין, ומצפון לרחוב בן יהודה, אליו פונה הכניסה השנייה. הבניין תוכנן מלכתחילה לשמש כבניין משרדים, וזאת בניגוד לבניינים אחרים במרכז העיר שתוכננו לשמש כבנייני מגורים (עם חנויות בקומת קרקע).
הבניין תוכנן ונבנה על ידי חברת האחים סמאחה מלבנון ונבנה בסגנון אקלקטי. שולבו בו אלמנטים קישוטיים בסגנון רוקוקו - כותרות מסוגננות, עיטורים מעולם הצומח והחי, ועיטורים המזכירים בתים מתקופת הרנסאנס, סגנון פופולרי בבנייה הערבית באותה תקופה. בעת בנייתו נחשב הבניין למפואר ביותר. למבקרים בו שמורה החוויה של השוטטות במסדרונות צרים, שדלתות לחדרי משרד ניצבים משני צידי המסדרון הנמתח במעגל סביב חדר מדרגות מרכזי.
מראה בניין סנסור כפי שנשקף מבעד לחלון הראווה של ״קפה וינה״, 1950
בחזית הפונה לכיכר ציון, מעל הפתח הראשי הפונה לכיכר ציון, מוצב לוח אבן סגלגל ועליו מונצח שמו של מקים הבניין.
שלטונות המנדט נתנו לכיכר המרכזית עליה צופה הבניין את השם "רחבת סנסור", אולם השם "כיכר ציון" דבק בכיכר בזכות קולנוע ציון הפופולרי[4].
הגבהת הבניין
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 חברת "הכשרת הישוב", שרכשה את הבניין, יזמה תוכנית להוסיף עוד ארבע קומות על השלוש הקיימות[7]. עיריית ירושלים הסכימה עקרונית, אך הציבה שורת תנאים: להכשיר מקומות חניה נוספים במרכז העיר, לשפץ את בניין "סנסור" מבחוץ ולנקותו בחול, לשפץ את המסדרונות בבניין, להתקין בו מעלית וכן ליצור מעבר ציבורי בין רחוב בן יהודה לרחוב לונץ דרך הבניין. האדריכל דוד קרויאנקר, שעבד אז במחלקת מהנדס העיר, הכין תוכנית כללית להגבהת הבניין ולפיה תימשך הבנייה באותו אופן, שבו נבנו הקומות התחתונות ובאותו אופי. הקשתות והקישוטים המעטרים את קומתו העליונה של הבניין, יוסרו בשלמותם יועתקו, לפי אותה תוכניות אל הקומה העליונה החדשה[7]. ביולי 1989, ועדת המישנה לתכנון ובנייה של עיריית ירושלים אישרה להפקדה להתנגדויות את התוכנית להגבהת הבניין בארבע קומות, שיוסיפו לבניין 5,000 מ״ר של משרדים[8]. אך חברת "הכשרת הישוב", לא מימשה תוכנית זו.
בתחילת העשור השני של המאה ה-21 ביקשה "הכשרת היישוב" לאשר תוכנית חדשה להגבהת הבניין, הפעם פי שלושה. במטרה להקים מלון של 114 חדרים וכן דירות מגורים זעירות של 45 מ"ר על גבי הבניין. לפי תוכנית זו הבניין המקורי יישאר שלם, ובשטח החצר הפנימית יוקם מבנה חדש, שיוסיף שש קומות לבניין. הוועדה המקומית אישרה את התכנית, אך הוועדה המחוזית דחתה אותה עקב חשיבותו ההיסטורית של המבנה[9].
לאחר השלמת הבנייה המשרדים והחנויות שבו הושכרו במהירות, בגלל מיקומו המרכזי. רוב השוכרים היו יהודים ומיעוטים ערבים. מיכאיל סנסור אף הוא התיישב לו בחדרים 224–225, שם ריכז את עסקי המשפחה, שכללו אז את חברת הסיגריות של בית־לחם, חברת יצוא ויבוא ונדל"ן נוסף בשכונת קטמון, כולל בניין קונסוליית מצרים בירושלים. סנסור ומשפחתו התגוררו בקטמון, הוא היה סובב אחת לחודש בין קומות הבניין וגובה את שכר הדירה מדייריו[1].
בפברואר 1934 נפתח בחזית הבניין הפונה לכיכר ציוןבית הקפה 'אירופה'[20], שהיה אחד ממרכזי הבילוי החשובים של ירושלים המנדטורית. בית הקפה היה ידוע בגינה הפנימית שהייתה צמודה אליו ובהופעות המוזיקליות שנערכו במקום, ושימש מרכז חברתי ועסקי לחברה הגבוהה בירושלים[6].
בבניין פתחו גם את משרדיהם עורכי דין היהודים פנחס רוזן (אז פליקס רוזנבליט), משה זמורה ויצחק אולשן, לצד משרדיהם של עורכי הדין הערבים הנרי קטאן, ג'ורג' צאלח ועומר צאלח ברגות'י. הם נהגו להיפגש בקפה "אירופה" בחזית הבניין ואשר אליו הגיעו עורכי דין גם מבנייני משרדים אחרים כדי להתעדכן בפיסות רכילות או להחליף דעות בעניינים הנוגעים למקצועם המשותף[21].
במהלך מלחמת העצמאות פעל בבניין הסניף המרכזי של הוועד היישובי למען המגויס ומשפחתו[22]. לאחר המלחמה פעלה בבניין המחלקה להנצחת החייל[23].
באפריל 1948, זמן קצר לפני פרוץ קרבות מלחמת העצמאות בירושלים, עזב מיכאיל סנסור את העיר ומיהר לבית־לחם, מתוך דאגה לבית החרושת לסיגריות שהיה בבעלותו, ונפרץ באותם ימים[24]. לדבריו, התכוון להישאר בבית־לחם לתקופה קצרה, שעות ספורות בלבד, אך כשניסה לחזור לירושלים אסרו עליו הבריטים את הכניסה לעיר, והוא נאלץ להישאר באזור שנשאר תחת שלטונה של ירדן אחרי המלחמה[24]. בהתאם לחוק נכסי נפקדים הועברה הבעלות על הבניין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, שמכר את הבניין ב-1956 לחברת "הכשרת הישוב"[25]. סנסור עשה מאמצים לחזור למערב ירושלים אחרי המלחמה, הוא נעזר ללא הצלחה בידידים בארצות הברית וגם בממשלת הונדורס, אשר את אזרחותה קיבל לאחר ששהה שם שנים רבות[26].
אחרי מלחמת ששת הימים ביקש מיכאיל סנסור לתבוע את רכושו בחזרה. הוא פנה אל כמה עורכי דין, וביניהם אל שלמה תוסיה כהן, אשר החזיק משרד גדול בבניין סנסור[26]. לדברי הציעו לו אחרי המלחמה לקבל כפיצוי 2.5 מיליון ל"י, (ערכו של הבניין בשנת 1948) אך הוא סירב. הוא התעקש שאינו מעוניין בפיצוי כספי, אלא ברכושו, בתוספת שכר הדירה שלא הועבר אליו במשך השנים. זמן קצר לאחר המלחמה קיבל סנסור, שהמשיך להתגורר עם בני משפחתו בבית־לחם, אזרחות ישראלית. אך האזרחות לא עזרה לו לקבל בחזרה את רכושו. האפוטרופוס על נכסי נפקדים במינהל מקרקעי ישראל, טען שאין האזרחות הישראלית מקנה לסנסור כל זכות לקבל פיצוי עבור רכושו כל עוד הוא ממשיך להתגורר בבית־לחם, שאינה חלק ממדינת ישראל[24].
בשנות ה-80 של המאה ה-20 התדרדר מצב התחזוקה של הבניין וחלק מהדיירים סירבו לשלם דמי ניהול[30]. גם בתחילת המאה ה-21 המשיכה חברת "הכשרת היישוב" להזניח את תחזוקת הבניין, ולמעשה לא נעשה בו שום שיפוץ או שדרוג משמעותי מאז הוקם, למעט ניקוי ושימור החזית החיצונית[9].
נכון לשנת 2008 גרו בבניין בין השאר בתיה בורנשטיין שהייתה חובשת בהגנה, שאביה השרברב עבד בחנות בבניין ואחרי פטירתו עבד בחנות אחיה השען, חנות שמאז הפכה לחנות תכשיטים. דייר נוסף היה המוזיקאי הימני-קיצוני דב שורין, ובקומת הקרקע שכן בין השאר סניף של בנק לאומי[31].
לקריאה נוספת
ג' ביגר 'קווים בהתפתחותה של ירושלים בעשור הראשון לשלטון הבריטי' א' שאלתיאל (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש יד בן צבי, ירושלים תשמ"א.
ד' קרויאנקר, אדריכלות בירושלים – הבנייה בתקופת המנדט הבריטי כתר, מכון ירושלים, ירושלים 1989.
