אנשי היישוב שהוחזרו מאירופה הנאצית היו נתיני ארץ ישראל המנדטורית וקרוביהם, יהודים ברובם, שהוחזרו לארץ ישראל, בימי מלחמת העולם השנייה, מאירופה הכבושה על ידי הנאצים, במסגרת עסקת חליפין בה הוחלפו כנגד גרמנים מאנשי הקהילה הטמפלרית שהושבו לגרמניה.

עדויות של הקבוצה השנייה מבין קבוצות אלה, גרמו להכרה של היישוב היהודי בארץ ישראל בקיומה של השואה, בנובמבר 1942. אף כי נתקבלו עדויות קודמות לשואה, כמו מברק ריגנר, הדיווחים התקבלו בספקנות וחוסר אמון על ידי התנועה הציונית. הפעם התגובה הייתה שונה. ב-22 בנובמבר 1942, פרסמה הנהלת הסוכנות היהודית, הודעה שלפיה נתקבלו ידיעות "ממקורות מהימנים ומוסמכים" שהנאצים החלו במסע השמדה שיטתי של יהודי פולין. ב-30 בנובמבר וב-1 בדצמבר נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות.

אחד מחברי הקבוצה, יעקב קורץ, החליט להעלות את עדותו על הכתב, ובשנת 1944 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרו "ספר עדות, רשימותיו של יהודי מוצל מן הגיהנום הנאצי בפולין", שבו העלה בפרטי פרטים את חוויותיו כעד ראייה לשואה ולהשמדה - זהו הספר הראשון שהופיע בעברית אודות ההשמדה ההמונית של יהודים בשואה.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות גרמנים מאנשי תנועת הטמפלרים במושבות אחדות שהקימו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים תוך יחסי שכנות טובה עם הערבים והיהודים.

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נסחף חלק מהטמפלרים לתנועה הנאצית. בשנת 1938 (שנת האנשלוס וועידת מינכן) היו 17% מהטמפלרים בארץ ישראל חברים במפלגה הנאצית. ההערכה היא כי בפרוץ מלחמת העולם השנייה היו שליש מהטמפלרים נאצים. חלק מצעירי הקהילה מצאו דרכם לגרמניה והצטרפו לוורמאכט. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט הבריטי את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במעצר. המושבות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות מעצר מהם גירשו הבריטים את מרביתם של הטמפלרים לאוסטרליה.

עולי העלייה השלישית עד העלייה החמישית שעלו לארץ ישראל מפולין, נהגו להפליג לחופשות בפולין לשם ביקור אצל בני משפחתם הקרובים, שהמשיכו להתגורר בפולין. חלק נכבד מתנועת תיירים זו היו ילדים, חלקם צברים, שנלוו להוריהם בצאתם לפולין שהובאו לביקור אצל הסבים. כך קרה שכאשר פלשו הנאצים לפולין ב-1 בספטמבר 1939 נותרו על אדמת פולין מאות אחדות של יהודים מארץ ישראל, ברובם נשים וילדים, שנחשבו כנתינים בריטים.

בעת מעצר היהודים בשטחים שתחת כיבוש הנאצים זכו בעלי דרכונים זרים, בהם בעלי דרכונים ארץ ישראליים, ליחס מועדף, למקרה שיוכלו לשמש בחילופים עם מדינות אחרות.

מיד לאחר פרוץ המלחמה, החלו בסוכנות לפעול להשבת תושבי ארץ ישראל חזרה למקומם. אלו נחלקו לבעלי אזרחות ארץ ישראלית ולאלו שאינם אזרחים ארץ ישראליים. אליהם נוספו נשים וילדים שלא היו תושבי ארץ ישראל, אך ראש משפחתם היה תושב ארץ ישראל. בשלב ראשון הסכימו הבריטים לטפל רק בנתיני ארץ ישראל, וגם מאלו הושג הסכם עם גרמניה רק לגבי נשים, ילדים וזקנים מעל גיל 60^[1]. בראשית 1941 העבירה בריטניה לגרמניה הצעת חילופין שכללה בעיקר נשים וילדים^[2][3], אך התשובה מגרמניה התעכבה במשך חודשים רבים^[4][5].

שלטונות המנדט חששו מחזרתם של יהודים מפולין לארץ ישראל, מתוך החשש שבמסגרת החילופים יחדרו לארץ גורמי גיס חמישי, אך ממשלת בריטניה הייתה מעוניינת בחילופים כדי להשיב את אזרחי בריטניה שנקלעו לפולין ערב המלחמה ונותרו על אדמתה עם כיבושה על ידי הנאצים. בצד הגרמני ראה האס אס בעין רעה את החילופים, מאחר שהמוחלפים ידעו על מעשי הזוועה והרצח של הנאצים והשבתם עשויה הייתה לגרום לפרסום העובדות על כך בעולם, אך הצורך בהשבת הטמפלרים, שחלקם היו נאצים מהם אף בגיל גיוס, גבר. כך החל משא ומתן בין הגרמנים לבריטים, שנערך בחסות שגרירות ארצות הברית בברלין. ב-1941, כאשר שגריר ארצות הברית הוחזר מברלין, נמשך המשא ומתן בתיווכה של שווייץ. בסופו של דבר הוסכם על החילופים וכך נחלצו מידי הנאצים ומסכנת השמדה 550 יהודים ששבו לארץ ישראל במהלך השנים 1941–1945.

חמש פעמים במהלך השואה החליפו הגרמנים קבוצות של בעלי אזרחות ארץ ישראלית, יהודים ברובם, בקבוצות של טמפלרים ושל גרמנים ממדינות אחרות באימפריה הבריטית. המוחזרים לארץ ישראל היו בעיקר נתיני ארץ ישראל, שהגיעו לאירופה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונקלעו לשטחי הכיבוש הנאציים, אשר נשאו דרכון ואזרחות ארץ ישראלית.

הקבוצה הראשונה שכללה 46 יהודים, מהם 29 נשים, 16 ילדים וגבר קשיש אחד הגיעה לארץ ב-20 בדצמבר 1941. אנשי הקבוצה נתפסו על ידי הנאצים בפולין ועקב חשיבותם כבני ערובה פוטנציאליים הועברו לברלין. המבוגרים נכלאו והילדים הועברו לבית מחסה והורשו לבקר את אמותיהם אחת למספר שבועות. השלטונות נהגו בהם כנתינים בריטיים והם שוחררו מחובת ענידת הטלאי הצהוב. אנשי הקבוצה עזבו את ברלין ב-7 בדצמבר 1941, יום המתקפה על פרל הארבור, שבעקבותיה הכריזה גרמניה מלחמה על ארצות הברית. הקבוצה יצאה ברכבת מברלין לווינה שם שהו אנשי הקבוצה יומיים ויצאו ברכבת לאיסטנבול דרך סופיה בירת בולגריה. מאיסטנבול הועברו לגבול הסורי בו נמסרו לידי שלטונות המנדט. אנשי הקבוצה הוחזקו זמן קצר לתשאול במעון עולים בשכונת בת גלים בחיפה ושוחררו לחזור למשפחותיהם. בתוך הקבוצה נכללה אשה בשם מרילה פינגרהוט, שהובאה לארץ ישראל בטעות במקום אשה אחרת בשם זהה^[6].

הקבוצה השנייה - משא ומתן מתקדם לחילופים של 280 נפשות התקיים באוגוסט 1942^[7]. הקבוצה כללה 69 יהודים, רובם נשים וילדים (בהם הילד אליהו גוטליב, לימים אליהו בן-אלישר) שרוכזו מ-13 ערים בפולין ו-17 מהם מגרמניה עצמה ו-45 בריטים, הגיעה לארץ ישראל ב-16 בנובמבר 1942. הקבוצה עזבה את פולין ב-28 באוקטובר 1942 לאחר האקציות הגדולות של קיץ וסתו 1942. בדרכם לארץ ישראל הוחזקו אנשיה ימים אחדים בווינה, ובה פגשו את ראש הקהילה היהודית וסגנו, שאמרו להם כי מ-200 אלף יהודי העיר נותרו בה 400 איש בלבד.

ב-11 בנובמבר 1942 יצאו אנשי הקבוצה ברכבת מווינה בדרכם לארץ ישראל. הרכבת עשתה דרכה דרך סופיה בירת בולגריה, בעלת בריתה של גרמניה, ומשם לאיסטנבול שבטורקיה הנייטרלית, בה בוצעו החילופים, כשקבוצת טמפלרים יצאה במקביל בכיוון ההפוך בדרכה לאירופה הכבושה^[8]. מטורקיה המשיכה הרכבת בדרכה לסוריה. כשחצתה את הגבול הסורי נמצאו כבר אנשי הקבוצה בתחום שלטון בעלות הברית. הרכבת חלפה בחלב ובדמשק וב-16 בנובמבר 1942 חצתה את הגבול לארץ ישראל והגיעה לתחנתה הסופית בבוקר אותו יום. בתחנת הרכבת של עפולה הקיפו משמרות גדולים של צבא ומשטרה בריטיים את הרציף. לילדים הוגשה ארוחת בוקר של חלב וביסקוויטים, ולמבוגרים הוגשה ארוחה חמה שהוכנה על ידי נשות עפולה, אולם לתושבים ולנציגי העיתונות לא הורשה לשוחח עם השבים. לאחר מנוחה של שעה בעפולה יצאו אנשי הקבוצה ב-6 אוטובוסים בדרכם למחנה המעצר בעתלית^[9]. לאחר חקירה קצרה על ידי המודיעין הצבאי הבריטי, נלקחו אנשי הקבוצה למחנה המעצר בעתלית, ובו נחקרו על ידי ארבעה מאנשי הסוכנות היהודית ובהם שניים מחברי הנהלת הסוכנות^[10].

הקבוצה השלישית הגיעה לארץ ישראל בראשית פברואר 1943 ומנתה 15 איש. הם עברו ברכבת את המסלול וינה-סופיה-איסטנבול ומשם לחלב שבסוריה ממנה יצאו ברכבת לארץ ישראל דרך ביירות. כשהגיעו לחיפה הועברו למעון לעולים בבת גלים ולאחר מכן שוחררו להצטרף למשפחותיהם. אנשי הקבוצה מסרו פרטים על התנאים השוררים בגטאות פולין, על עבודת הכפייה והרעב. כתושבי הגטו לא היו יכולים למסור פרטים על ההשמדה ההמונית, אך מסרו כי מדי שבוע נשלחות קבוצות גדולות של יהודים ל"יעד בלתי ידוע". בהצטרף דברים אלה למה שכבר היה הידוע ביישוב בראשית 1943, לא היה ספק מהו היעד.

הקבוצה הרביעית הוחלפה ב-9 ביולי 1944 בטורקיה^[11] והגיעה לארץ ישראל ב-11 ביולי 1944^[12]. הקבוצה כללה 282 אנשים, אך אחד נשאר בטורקיה ועל כן לארץ ישראל הגיעו 281 אנשים^[13], 31 מהם היו ארץ ישראליים והשאר היו עולים חדשים^[14]. הייתה זו הקבוצה הגדולה ביותר מבין כל קבוצות המוחלפים. הייתה זו גם הקבוצה שמצבם של אנשיה היה הגרוע ביותר מכל הקבוצות. אנשי הקבוצה הועברו לתשאול במחנה המעצר בעתלית, כשהם סובלים מרעב ותשישות, ובמחנה קיבלו את הארוחה הראויה הראשונה מזה שנים וטופלו על ידי צוות המחנה, שלטונות הבריאות המנדטוריים ואנשי הסוכנות היהודית. 20 מהם הועברו לאשפוז בבתי חולים כשהם סובלים מתשישות, מדיזנטריה וממחלות אחרות. על הקשישים מבין השבים ניכרו במיוחד אותות המצוקה הגופנית והנפשית אותה חוו. המוחזרים סיפרו כי רובם הועבר ממחנה וסטרבורק בהולנד למחנה מעבר ליד העיר הנובר בגרמניה, אשר בו, כבני ערובה, לא עברו את התעללות הנאצית הרגילה כלפי יהודים. יחד עם זאת, תנאי העבודה במחנה היו קשים, הם אולצו לעבוד 18 שעות ביום וקיבלו מזון דל. שישה שבועות קודם יציאתם לארץ בודדו המיועדים להחלפה מיתר אנשי המחנה ותנאי חייהם שופרו והם שוחררו מעבודה. מסעם לארץ ישראל ארך 11 יום. לאחר שהות קצרה בעתלית שוחררו אנשי הקבוצה לבתיהם ולמשפחותיהם.

הקבוצה החמישית והאחרונה, בת 137 איש, הגיעה לארץ באמצע אפריל 1945, זמן קצר לפני כניעת גרמניה הנאצית. אנשי הקבוצה נכללו בתוך קבוצה של כ-700 אזרחי חוץ, טורקים ברובם, דיפלומטים וסטודנטים שהיו מיועדים לחזור לטורקיה מגרמניה, לאחר שטורקיה הכריזה מלחמה על גרמניה לקראת סוף המלחמה, הקבוצה הגיעה מגרמניה לסטוקהולם בירת שוודיה הנייטרלית ב-26 במרץ 1945. אנשי הקבוצה היהודים שוחררו ממחנות ריכוז שונים, 99 מברגן-בלזן, 32 מראוונסבריק ו-6 מגטו טרזיינשטט. בין אנשי הקבוצה נכללו 30 ילדים ו-45 נשים. כל המוחזרים, היהודים והאחרים, הפליגו בספינה השוודית "דורטינגהולם" (Dorttingholm), שהוכרזה כספינת סיוע (mercy ship) וסומנה בסמלי הצלב האדום, לחוף אנגליה בו קיבלו מזון חם וחגגו את חג הפסח תש"ה. כל אחד מאנשי הקבוצה נשא על זרועו כתובת קעקע של מספרו בברגן-בלזן. אנשי הקבוצה סיפרו כי במחנה ברגן-בלזן, בו היו כלואים שנתיים לפני כן 50,000 יהודים, נותרו מהם 700 בלבד כאשר עזבו אותו אנשי הקבוצה. מאנגליה הפליגה הספינה לים התיכון. בדרכה עגנה הספינה בנמל ליסבון ואנשי הקהילה היהודית של העיר נתנו למשוחררים מזון ובגדים. לבסוף עגנה הספינה ב-10 באפריל 1945, פחות מחודש ימים לפני כניעת גרמניה, בנמל איסטנבול בו הורדו נוסעיה הטורקים וקבוצת המשוחררים היהודים לחוף. מטורקיה הגיעו השבים לארץ ישראל בימיה האחרונים של המלחמה.

אנשי הקבוצה הראשונה, שהוזהרו על ידי הגרמנים טרם עזיבתם שלא למסור הצהרות ואף חששו לגורל בני משפחותיהם שנשארו בפולין, המעיטו במסירת פרטים על מצב היהודים בפולין, אך ספרו על עבודות הכפייה שאולצו הגברים היהודים לבצע ללא שכר ועל הרעב השורר בקהילות היהודים. הם לא יכלו למסור פרטים על ההשמדה ההמונית, שהחלה באותה עת רק בשטחי ברית המועצות (וטרם החלה בפולין).

הקבוצה השנייה הייתה החשובה ביותר מבחינת המידע האותנטי שהביאה ליישוב על דבר ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה - "הפתרון הסופי". מידע, מפי עדי ראייה, שאישר את עובדת ההשמדה, שעד אז הגיעו לארץ רק שמועות אודותיה. עדויותיהם של אנשי הקבוצה חשפו את עובדת ההשמדה והיקפה^[15]. כל אחד מאנשי הקבוצה הביא ידיעות ממקור אחר: סוביבור, טרבלינקה, וסטרבורק^[16] ומקומות אחרים. הם סיפרו על רציחות המוניות, בדרכים אכזריות ביותר, שלאחריהן נותרו ניצולים ספורים מקהילות של עשרות אלפי יהודים. אחת החוזרות, אשה שבאה מהעיר סוסנוביץ הסמוכה לאושוויץ סיפרה על שלושה כבשנים לשריפת יהודים שהוקמו במחנה הסמוך לאושוויץ.

אנשי הקבוצה השנייה שוחררו מעתלית ב-23 בנובמבר 1942. היו בין אנשי הקבוצה שניים מחברי קיבוץ דגניה ב' ואיש האוניברסיטה העברית בירושלים, אנשי עילית ביישוב, המושרשים היטב בארץ, שעדויותיהם היו נאמנות על החוקרים, שהתקשו להתנער מחוסר האמון בידיעות כה קיצוניות ומזעזעות. אחד מאנשי הקבוצה, יעקב קורץ, איש ציבור ידוע ומנהיג ציוני בעיר הולדתו פיוטרקוב בפולין ותושב תל אביב, ניסה להבין את הרקע לתגובה בארץ ישראל. לדבריו גם יהודי פולין, שעל פניהם חלפו רכבות המוות ממערב וממרכז אירופה, ובסביבת מגוריהם נכחדו המוני יהודים, סירבו להאמין בקיומם של מתקני השמדה ומשרפות ולכך שהילדים, הזקנים והחולים מושמדים ראשונה. לאחר שעוכלו הידיעות, פרסמה הנהלת הסוכנות ב-23 בנובמבר 1942 הודעה לפיה נתקבלו ידיעות "ממקורות מהימנים ומוסמכים" שהנאצים החלו במסע השמדה שיטתי של יהודי פולין, הוכרזו שלושה ימי אבל מ 30 בנובמבר, עד 1 בדצמבר 1942. נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות.

בשובו לתל אביב מסר יעקב קורץ דו"ח לפני אספה של פעילי ציבור וערך דו"חות כתובים עבור נציגות עולי פולין וכן עבור הסוכנות היהודית, בצירוף מספרים ותאריכים. באותה עת ביקר בארץ ישראל סטניסלב קוט השר לענייני המזרח התיכון של הממשלה הפולנית הגולה. קורץ הוזמן לשיחה עמו והגיש לבקשתו של השר תזכיר ארוך ומפורט עבור ממשלתו. במשך שנת 1943 העלה קורץ את עדותו על הכתב בשפת היידיש וזו הפכה לספר. הספר תורגם לעברית והופיע בהוצאת עם עובד בשנת 1944 בשם "ספר עדות". הספר בן 363 עמודים עורר הד רב ביישוב. פרסומו בשנת 1944 היה לאחר שכבר הצטברו ראיות נוספות ומוצקות על דבר ההשמדה, והוא התקבל כעדות אמינה. הספר ככל הידוע הוא הספר הראשון שהופיע בעברית אודות ההשמדה ההמונית של יהודים בשואה.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס"ה שודרה בערוץ השני התוכנית "ילדי התפוזים והשמש", בהנחיית מני פאר: סיפורם של ילדי הארץ שנסעו עם הוריהם לפולין ערב פרוץ המלחמה ולא היו יכולים לחזור לארץ כשזו פרצה ופולין נכבשה על ידי הנאצים. שם התוכנית מצביע על הניגוד שבין הווי חייהם החופשי והמשוחרר של אותם צברים, ביישוב העברי של ארץ ישראל, ימי תפוזים ושמש, לבין מציאות חייהם הקודרת והמייאשת בגטאות פולין. בתוכנית נערכו ראיונות עם ילדים שחזרו לארץ במסגרת החילופים עם הטמפלרים, כשהמרואיינים נמצאים כבר בעשור השמיני לחייהם.

אחת העדות סיפרה כי עמדה עם אמה על רציף תחנת הרכבת באחת העיירות, בעת שיהודי העיר רוכזו עליו לשם הובלתם ברכבת להשמדה. האם, מבלי לדעת על הסדר החילופים בין הבריטים לגרמנים של טמפלרים כנגד יהודים מארץ ישראל שנשאו דרכון בריטי, רצה מתוך אינסטינקט אל עבר אחד מאנשי האס אס כשהיא מנופפת בדרכונה הארץ-ישראלי עליו התנוססה הכתובת באנגלית " British Passport". איש האס האס עט על הדרכון כמוצא שלל רב ובודד את האם והבת אל מחוץ לקהל היהודים הצפוף. תוך כדי כך החל ההמון לנוע לעבר הרכבת והאם ובתה נסחפו ונשאבו שוב אל תוך קהל היהודים. כשהבחין איש האס אס בכך הוא חש והרחיקן מקהל היהודים. בסופו של דבר חזרו האם והבת לארץ ישראל במסגרת החילופים. האישה סיימה את סיפורה בספרה על כך שלימים רכש אחד מבניה בית בבית לחם הגלילית שהיא מושבת טמפלרים לשעבר.

• זאב לקויר, הסוד הנורא, הוצאת שוקן, 1981.
• דינה פורת, הנהגה במילכוד, הוצאת עם עובד, 1986.

• נורית וורגפט ורן שפירא, כך חולצו מאות יהודים מארץ ישראל, מאירופה במלחמת העולם השנייה, באתר הארץ, 17 באפריל 2009