אנטילופת סוס כחולה
מצב שימור
נכחד (EX)[1]
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
סוג:	אנטילופת סוס
מין:	אנטילופת סוס כחולה
שם מדעי
Hippotragus leucophaeus ‏פאלאס, 1766
תחום תפוצה

אנטילופת סוס כחולה (שם מדעי: Hippotragus leucophaeus), המכונה גם ראם כחול או בלובאק, היא מין אנטילופה גדולה בתת-משפחת הראמים שהייתה חיה בעבר באפריקה והוכחדה מן העולם. למרות שהיא היונק האפריקני הראשון שהוכחד על ידי האדם בתקופה המודרנית, היא אינה מוכרת כל כך כזברת הקואגה למשל. אנטילופה זאת התגלתה לראשונה ב-1719 וסווגה בתת-משפחת הראמים על ידי הזואולוג הגרמני פיטר סימון פאלאס בשנת 1766. היא דמתה במבנה גופה לקרובותיה אנטילופת סוס שחורה (סייבל), ואנטילופה סוסית קצרת קרן (רואן), אך הייתה קטנה יותר. מקור שמותיה הוא בצבע פרוותה, שעל פי תיאורים היה אפור-כחלחל עד כסוף. בשל כך, היא קרויה גם אנטילופה כחולה - שם שלעיתים משמש ככינוי לנילגאי.

אנטילופות אלה היו אנדמיות לאזור הכף הדרום מערבי של הסוואנות הדרום אפריקניות, אבל חפירות ארכאולוגיות מעידות על כך שבתקופות מוקדמות יותר הן היו נפוצות גם באזורים המזרחיים. תזונתן הייתה מבוססת בעיקר על עשבים שונים ולעיתים גם על שיחים. האירופים נתקלו לראשונה באנטילופות הכחולות בתחילת המאה ה-17, וכבר אז דיווחו שהן די נדירות. למרות שבשרן לא היה טעים, המתיישבים החדשים צדו אותן בשקיקה תוך כדי השמדת בית גידולן למטרות חקלאות. הן ככל הנראה נכחדו בסביבות 1800 - פחות ממאה שנה לאחר גילויין, או על פי דיווחים אחרים ב-1850. מהאנטילופות הכחולות נותרו במוזאונים באירופה רק מספר פוחלצים, גולגולות וקרניים, וכן עצמות.

כפי שאופייני למיני האנטילופות הסוסיות, גם לאנטילופה הכחולה היו זוג קרניים ארוכות וכבדות בצורת חרב מעוקלת, אך הן היו הקטנות ביותר משלושת המינים. מיקום הקרניים היה ממש מעל העיניים, עד שזה היה נראה כאילו הן יוצאות משם. הקרניים צמחו בסמיכות אחת לשנייה, והן נשארו כך לכל אורך הקרן עד לקצוות; לעיתים בחלק העליון הן היו מתפשטות לצדדים. מהבסיס ועד החלק העליון הקרן הייתה די עבה, והפכה לדקה יותר בקצוות. הקרן צמחה בזווית כמעט ישרה לחלוטין מהגולגולת כלפי מעלה, ולאחר מכן התעקלה אחורה בדומה לקרני ראם סהרה. עם זאת ברוב המקרים הקרן גם הייתה מתעקלת בעדינות ללא פיתול מטה לכיוון הכתפיים - ויוצרת מבנה בצורת קשת.

הקרניים היו מחורצות בכבדות עם 35-20 טבעות גדולות מתחילת הקרן ועד סופה, דומות מאוד לאלה של אנטילופת רואן (50-20 טבעות). הקרן הסתיימה בשפיץ חד חלק, שהפך את קרניה לקטלניות ביותר. לעומת הרואן והסייבל הקרניים של האנטילופה הכחולה היו דקות יותר. צבע הקרניים היה שחור, שחור כחלחל, ואפור או חום כהה. הן לזכרים והן לנקבות של האנטילופה הכחולה היו קרניים, אך כפי שצפוי אלו של הזכרים נטו להיות גדולות, כבדות וארוכות, ובעלות מבנה מעוגל יותר; הקרניים של הנקבות היו לעיתים באותו אורך פחות או יותר, אך דקות וקלות ב-20-10% משל הזכרים.

האיורים האותנטים ביותר של האנטילופה הכחולה מהתקופה שהייתה עדיין בחיים: משנת 1778 (למעלה), ו-1781 (למטה).

הפרווה הדלילה של האנטילופה הכחולה הייתה מורכבת משערות קצרות ומבריקות, כשעל פי התיאורים צבעה היה אפרפר כסוף או כחלחל בהיר\כהה - מה שנתן לה את שמה. לאחר המוות הפרווה הייתה מאבדת במקצת את צבעה ונטתה לצבע אפרפר בהיר. למרות שמרבית האנשים שצפו באנטילופות הכחולות דיווחו על צבע פרווה כחלחל ואף הציורים של האנטילופה באותה תקופה תיארו אותה עם גוון אפרפר או כחלחל, כל הפוחלצים שהשתמרו כיום אינם מראים זאת. עם זאת יש לקחת בחשבון שאצל בעלי חיים רבים השערות נוטות לנשור לאחר המוות, וזה עלול לקרות גם במקרים של פחלוץ גרוע כפי שהיה בתקופה ההיא לעומת היום.

ישנן שתי תאוריות בקשר לצבע הפרווה: העור הכהה של האנטילופה השתקף דרך השערות הדלילות אצל פרטים מבוגרים בדומה לאיילנד מצוי ויצר מראה כחלחל; או שהצבע נגרם מכיוון שהפרווה של האנטילופה הייתה מורכבת משערות שחורות וצהובות.

לאנטילופות הכחולות לא היו סימוני פנים בולטים כשל הרואן והסייבל, אך היה להן כתם גדול בצבע חום אדמדם כהה או בהיר, שהשתרע על פני המצח והחוטם והפך לחיוור יותר באזור השפתיים והלחיים. היו להם כתמים לבנים דהויים מעל העיניים בצורת גבות או משקפיים, ומכל אחת נמשך פס לבן דק שלא התחבר לשפתיים. אזור הצוואר היה בצבע אפרפר בהיר.

הבטן שלהם הייתה לבנה חיוורת, אך זה לא בלט כל כך כשל הסייבל ובכלל הצבעים די התמזגו. הזכרים דמו לנקבות עד גיל שלוש שנים, ולאחרי זה הפכו לחיוורים מאוד בניגוד לאנטילופות אחרות שמתכהות. לעגלים צעירים ולפרטים שמתבגרים הצבע הכללי של הפרווה היה חום בהיר, והסימונים בפנים כמעט ולא נראו.

האנטילופות הכחולות היו פרסתנים כבדים למדי, אבל קטנות יותר כאמור מקרוביהם הרואן והסייבל. על פי תיאורים הפרופורציות של הגוף שלה היו דומים מאוד לזה של צבי סוף מצוי. לאנטילופה זאת היה צוואר חזק וארוך יחסית שנועד לתמוך בקרניים הכבדות, ורעמה קצרה מאוד כמעט בלתי נראית, שצבעה זהה לשאר הגוף; לעיתים הרעמה הסתכמה רק במספר שערות זקופות. פרצופה של האנטילופה היה ארוך וצר ודומה למדי לאנטילופת רואן, אך מחודד יותר.

אוזניה של האנטילופה היו ארוכות וצרות - דמויות חמור, צבעם נטה לאדמדם, ולא היה להם קווצות שיער שחורות שנמצאות אצל הרואן. הרגליים היו ארוכות ועליהם פסים כהים בצבע חום, בעוד שהצבע של שאר הרגל היה לבן. הזנב היה ארוך ומגיע עד לקרסול, והסתיים בציצת שיער גדולה בצבע שחור כשל הסוסים.

המתיישבים באותה תקופה נתנו תיאורים סותרים של מין זה, כנראה בגלל שחלקם נטו להגזים ביופיה, ואילו אחרים לא צפו בה מעולם ופשוט חזרו על מה ששמעו מאנשים אחרים. לדוגמה, חוקר הטבע הגרמני פיטר קולב תיאר אותה באופן שגוי בשנת 1719 כבעלת זקן תיש ארוך וזנב קצר, קרניים ישרות לגמרי כמו ראם, ואוזניים קצרות. לעומת זאת יאן ואן ריבק קרא לאנטילופה הכחולה "סטינבוק" (כינוי של יעל), כיוון שמבנה קרניה הזכיר לו את קרני היעל מאירופה. לא ברור במשך כמה זמן היא נקראה כך עד שכינויה הוחלף על ידי המתיישבים ל"בלובאוק" או "בלאבוק".
מידות הגוף של אנטילופת סוס כחולה:
גובה הכתפיים: 120-102 ס"מ.
אורך ראש וגוף הזכר: 300-250 ס"מ.
אורך ראש וגוף הנקבה: 280-230 ס"מ.
אורך הזנב: 61-50 ס"מ.
אורך הקרניים: כ-60 ס"מ.
משקל הגוף: עד 160 ק"ג.

קרובי המשפחה של האנטילופה הכחולה: אנטילופת סייבל (למעלה), ואנטילופת רואן (למטה).

• אנטילופת סוס שחורה (Hippotragus niger; - אנטילופת סייבל), בעלת מבנה גוף דומה לאנטילופה הכחולה, אך עם זאת היא גדולה ממנה בהרבה, ונבדלת ממנה במגוון דברים: קרניים ענקיות ובהירות, צבע פרווה שחור מבריק, סימוני פנים בצבעי שחור ולבן בולטים, בטן לבנה וגוף רחב וכבד, ואוזניים מעוגלות יותר. יש להם רעמה וזנב גדולים יותר ובעוד שלזכרים צבע פרווה שחור בוהק (מעט כחלחל), לנקבות הוא שחור-חום בהיר. אנטילופת סייבל נפוצה בדרום אפריקה, זמביה, מוזמביק, זימבבואה, בוצוואנה ואנגולה.
• אנטילופה סוסית קצרת-קרן (Hippotragus equinus; - אנטילופת רואן), דומה יותר לאנטילופה הכחולה, והאחרונה נחשבה בעבר כתת-מין שלה. נבדלת ממנה בדברים הבאים: קרניה ומידות גופה גדולים במעט. צבע הפרווה הוא חום בהיר או צהבהב, יש לה כתם שחור גדול על הפנים, פס לבן רחב מתחת לכל עין, ושפתיים בצבע לבן ואף שחור בולט. הרעמה שלה קטנה משל הסייבל, אך ניכרת מיד בניגוד לאנטילופה הכחולה. גם אוזניה צרות ומחודדות, אולם בסופם יש קצוות שיער שחורות. היא שעירה יותר באזור הצוואר, וזנבה ארוך ושחור.

אנטילופת רואן היא בעלת התפוצה הרחבה ביותר מאנטילופות-הסוס, והיא מצויה בדרום אפריקה, זימבבואה, זמביה, מוזמביק, טנזניה, קניה, מלאווי, אתיופיה, סודאן, סנגל, ניז'ר, ועוד. על פי עדויות ארכאולוגיות היא הייתה מצויה גם בטווח ההיסטורי של האנטילופה הכחולה, מה שמחזק בוודאות את הטענות שהם שני מינים נפרדים.

כאשר האירופים הקימו את מושבת הכף באזור כף התקווה הטובה, בדרום אפריקה במאה ה-17, האנטילופה הכחולה הייתה מצויה רק במישורי החוף של פרובינציית הכף המערבי, ותפוצתה הסתיימה בהרי ההוטנטוטים במזרח, הרי לאנגבארג במרכז והרי קאדרבאג בצפון מערב. גם לפני שהאדם הגיע לאזור הכף האנטילופה לא הייתה נפוצה מאוד, וככל הנראה הייתה מוגבלת לאזור מרעה של פחות מ-4,000 קמ"ר, שמיקומו כיום הוא במשולש שבין הערים הדרום-אפריקניות: "סוולאנדאם" (Swellendam), "קאלדון" (Caledon) ו"ברדאסדורפ" (Bredasdorp). עם זאת הרבה אחרי שהאנטילופה הכחולה נעלמה לחלוטין מאזור הכף, סגן בריטי דיווח על אוכלוסייה של אנטילופת רואן "בצבע אפור כחלחל" במזרח פרובינציית המדינה החופשית בסביבות 28 ביולי 1853, ומשערים כיום כי הוא ראה את השרידים האחרונים של אוכלוסיית אנטילופה כחולה שלא הייתה ידועה לאירופאים.

מעדויות ארכאולוגיות עולה, כי בתקופה מוקדמת ביותר - 400 שנה לפני הספירה, לאנטילופות הכחולות הייתה הפצה רחבה יותר בכף המערבי; החל ממפרץ איילנד בצפון מערב הפרובינציה, עד לאזור העיר "יוניונדאל" (Uniondale) במזרחה. חוקרים של המוזיאון הלאומי בבלומפונטיין (המדינה החופשית), מצאו רישומים של אנטילופות כחולות בציורי מערות של בושמנים ליד העיר פיצבורג והפארק הלאומי הר גולדן גייט הסמוכים לגבול הצפוני של לסוטו, ואילו שרידי עצמות במערות מאשרים את קיומם גם ליד העיר "ליידיבראנד" (Ladybrand) הסמוכה לגבול המזרחי של לסוטו. משערים כי הם נעלמו מהאזורים האלו בשל השינוי שחל בבתי הגידול כתוצאה מהתחממות האקלים.

בית גידולם של האנטילופות הכחולות היה באזור האקלים ים-תיכוני של דרום אפריקה, וכלל בעיקר סוואנות, מרעה, עם ביצות נרחבות ומישורים פתוחים, ופסיפס של עשבים, שיחים רב שנתיים גבוהים וגבעות קטנות. הן היו מצויות גם בחורש ים-תיכוני דליל, ובכרי דשא הררים בגובה של 400 מטר מעל פני הים. האנטילופה הכחולה הייתה תלויה במקורות מים - שהשפיעו על בחירת בית הגידול, ועל כן היא הייתה רגישה מאוד לבצורות. היא נמנעה מאזורים עם דשא קצר או מיערות שיצרו חופה סגורה וסבך עבה. אובדן בית הגידול שנגרם בשל רעיית יתר של כבשים ובקר של המתיישבים, היה הגורם העיקרי להכחדתו של מין זה. הטמפרטורות בתחומי מחייתה נעו בין 20-10 מעלות בחורף, ל-30 בקיץ. כמות המשקעים הממוצעת בהם הייתה 600-250 מ"מ.

האנטילופות הכחולות היו פעילות במהלך היום, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות ושעות אחר הצהריים המאוחרות. לאנטילופות אלה הייתה מערכת טריטוריאלית האופיינית ל"אנטילופות-סוס": עדרים של נקבות ועגלים עם זכר מבוגר טריטוריאלי, ועדרי זכרים צעירים שהורחקו מהשטחים הסמוכים לעדרי הנקבות על ידי הזכרים המבוגרים.

הנקבות והעגלים חיו בעדרים קטנים ובינוניים של 5 עד 20 פרטים, אך עדרים של 80-35 פרטים לא היו נדירים. הם בדרך כלל היו מצויים בצפיפות נמוכה של 4-2 אנטילופות לקמ"ר. מספר נקבות היו תופסות ביחד טריטוריה גדולה שחפפה לשטחים של כמה זכרים, והם היו מורישות אותם לצאצאים שלהם; כך יצא שאפילו לאחר 30 שנה השטח נשמר על ידי אותה קבוצה. בתקופות בצורת שבהם בית הגידול היה באיכות נמוכה, עדרי הנקבות היו נודדים על פני שטחים גדולים בחיפוש אחר מזון, כל עוד השטח לא היה תפוס על ידי קבוצה אחרת. עדרי הנקבות היו מלווים בדרך כלל על ידי זכר בוגר, אשר הגן על השטח מסביב מפני זכרים אחרים.

על פי דיווחים, הנקבות של האנטילופה הכחולה היו אגרסיביות יותר מנקבות של אנטילופות אחרות. ההיררכיה הדומיננטית בעדר שמבוססת על גילה וכוחה של האנטילופה, נשמרה בקפידה על ידי שני המינים. לרוב הנקבות שבעדר היה קרבה משפחתית ביניהם, ונקבות מבחוץ לא יכלו להצטרף לעדר. הן בעדרי הזכרים והן בעדרי הנקבות הפרטים נטו לשמור על מרחק אחד מהשני, כדי למנוע מריבות מיותרות. הרכב העדר היה משתנה לפי העונה, כאשר בעונת הגשמים הם התפצלו לקבוצות קטנות, ובעונה היבשה התרכזו בקבוצות גדולות יותר בשטחי המרעה העשירים בצמחייה וסמוכים למקורות מים. העגלים שבתוך העדר היו מלוכדים ביניהם בקבוצה, ופיגרו מעט אחרי שאר העדר. העגלים הזכרים יכלו להישאר בעדר עד גיל 18-15 חודשים, זמן שנחשב לארוך מהרגיל ביחס לאנטילופות אחרות. עד גיל זה, הדמיון שלהם לנקבות ריסן את התוקפנות של הזכר השליט. אך כאשר צבעם החל להשתנות לזה של הזכרים, הם גורשו מהעדר על ידי הזכר כפי שקורה אצל קובוס הנילוס. במקרים כאלה הזכרים הצעירים היו חייבים להימלט מיד, אחרת היו עלולים להיהרג מקרניו המסיביות של הזכר השליט. לאחר מכן הם הצטרפו לעדרי רווקים, שם שהו עד חמש או שש שנים - שאז היו חזקים מספיק כדי להחזיק טריטוריה משלהם.

גנו שחור (למעלה) ודאמאליסק הצבי (למטה) - שתי אנטילופות האנדמיות לדרום אפריקה שניצלו ברגע האחרון מגורלה של האנטילופה הכחולה.

הזכר השליט היה מפרסם את נוכחותו ומעמדו הגבוה על ידי עמידה או שכיבה לבד במקום בולט - רחוק בקצת מהעדר. זכר זה היה גם מהלך או עומד זקוף כדי להדגיש את גודלו. כאשר זכר אחר חדר לשטחו או ניגש לעדר הנקבות, הזכר הדומיננטי היה הולך לקראתו עם צוואר מקושת וראש כלפי מעלה, כשאוזניו פנו לצדדים. אם הזכר הזר לא הראה תנוחת כניעה על ידי הנמכת ראשו, הזכר הדומיננטי זקף את אוזניו ונפנף את זנבו או תחב אותו בין רגליו, כאשר זה היה סימן לתחילת הקרב. הלחימה בין הזכרים הייתה אכזרית למדי וכללה התנגשות חזקה עם הקרניים הכבדות וניסיון להתיש את היריב או לדוקרו כפי שקורה אצל הרואן והסייבל. בשלבים מתקדמים של הקרב הקרניים החדות כתער היו גורמות לפציעות חמורות, אך בדרך כלל הזכר החלש מהשניים היה נסוג מוקדם יותר - לפני שהקרב יהפוך לקטלני. כאמור כל טריטוריה של נקבות תחמה במפר טריטוריות של זכרים, כך שקרבות בין האחרונים היו דבר שבשגרה. האנטילופה הכחולה הייתה משמיעה קולות שדמו לנחירה.

בדומה לאנטילופות רואן וסייבל, גם האנטילופות הכחולות היו זקוקות לשתיית מים מדי יום. על פי התנהגות פרסתנים אחרים משערים כי בעונה הגשומה גם הן היו יכולות לשרוד תקופות ארוכות למדי ללא שתייה, כשאת מרבית המים הנחוצים להן הן קיבלו מהצמחים שעשירים בלחות באותה תקופה. תזונתה של האנטילופה הכחולה הייתה מורכבת מעשב בנוני עד ארוך, בעיקר עשבים שעירים רב שנתיים באיכות טובה כדוגמת עשב אדום (Themeda triandra), עשב חנית (Heteropogon contortus), ועשב בופלו (Panicum spp). בניגוד לרוב האנטילופות מין זה לא נמשך במיוחד לדשא טרי, מלבד בעונה היבשה שאז הם היו רועים לפרקי זמן קצרים לאורך קווי ניקוז ופיתולי הנהרות על עשבים חדשים שצמחו בעקבות השרפות. סביר להניח שבעונה היבשה תזונת האנטילופה הכחולה הייתה מבוססת בעיקר על שיחים, עלים ועשבי תיבול כקרובותיה.

עונת הרבייה לא הייתה מוגדרת ויכלה להתרחש בכל ימות השנה, אם כי השיא היה בסוף הקיץ. הנקבה המליטה עגל אחד, במשקל של 14-12 ק"ג, לאחר תקופת הריון של תשעה חודשים (כ-281-268 ימים). העגלים היו פגיעים מאוד להתקפות של אריות הכף, נמרים אפריקנים, צבועים מנוקדים וזאבים טלואים, ורבים מהם נטרפו בחודשים הראשונים לחייהם. הבוגרים שהיו מסוכנים ואימתניים בזכות קרניהם, היו נטרפים לעיתים רחוקות רק על ידי אריות, וגם אז הללו היו נזהרים מהם מאוד כדי לא להיפצע מקרניהם החדות. כאשר האנטילופות הכחולות היו מאוימות הן היו נמלטות בדרך כלל, אך כאשר הן נפצעו או הוצמדו לפינה הן היו נשכבות - רצוי באזור ביצתי - והגנו על עצמם עם קרניהם; המבנה המעוקל של קרניהם אפשר להן לתקוף אף בשכיבה, הן את אלו שבאו מלפנים והן את אלו שניסו לקפוץ על גבם.

תוחלת החיים של אנטילופת הסוס הכחולה הייתה סביבות 18 שנה.

החל מהגעת ההולנדים ברשות יאן ואן ריבק לכף התקווה הטובה, התחילה הצטמצמות דרסטית של האוכלוסיות שמעולם לא היו גדולות. הקמת מושבת הכף, יחד עם המרת שטחי מישור גדולים לחקלאות, הפצת מחלות על ידי הבקר והכבשים, והכנסת כלי נשק על ידי המתיישבים החדשים, כילו במהירות את העדרים הקטנים של האנטילופה הכחולה. הציידים והחקלאים האירופאים צדו את האנטילופה בעיקר בשביל עורה, או סתם לשם שעשוע. הבשר שלה לא ערב לחיכם של המתיישבים בשל חוסר השומן, ובאופן כללי נזרק למאכל הכלבים למרות שהיה טעים באותה מידה כמו בשר צבי. כיוון שבאותה תקופה לא הייתה מודעות לשמירה על ערכי הטבע, כאשר חוקרי הטבע והציידים שמו לב למה שקורה האנטילופה הכחולה הייתה כבר על סף הכחדה. החוקר השוודי קרל פיטר טונברג ציין בשנת 1774 שהאנטילופות הכחולות הופכות לנדירות יותר ויותר. לדברי הזואולוג הגרמני מרטין ליכטנשטיין, הפרט האחרון של האנטילופה הכחולה בפרובינציית הכף המערבי נורה בסביבות 1799\1800 סמוך לעיר "סוולאנדאם". עם זאת כאמור, סגן בריטי צפה באוכלוסייה בודדה שהייתה קיימת עדיין במדינה החופשית ולא הייתה ידועה לאירופאים ב-1853, כך שכנראה תאריך הכחדתה האמיתי הוא לפחות 50 שנה מאוחר יותר ממה שדווח על ידי ליכטנשטיין.

בהתחשב בתאריך ההכחדה המוקדם של האנטילופה הכחולה, זה היה כמעט בלתי אפשרי שיישארו ממנה פוחלצים. אך למרות זאת כיום ישנם ארבעה פוחלצים של האנטילופה הכחולה, אחד מהם מצוי במוזיאון הלאומי להיסטוריה של טבע בליידן (הולנד), והשלושה האחרים במוזיאוני הטבע של סטוקהולם (שוודיה), ווינה (אוסטריה) ופריז (צרפת). מלבד עצמות רבות שנמצאו בכל אזור התפוצה ההיסטורי שלהם, ישנם שתי גולגולות באמסטרדם (הולנד) ובגלאזגו (בריטניה), ושלושה זוגות של קרניים באופסלה (שוודיה), לונדון (בריטניה), וקייפטאון (דרום אפריקה).

• כבש כחול
• גנו כחול

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנטילופת סוס כחולה
טקסונומיה בוויקימינים: Hippotragus leucophaeus

• אנטילופת סוס כחולה, באתר ITIS (באנגלית)
• אנטילופת סוס כחולה, באתר NCBI (באנגלית)
• אנטילופת סוס כחולה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• אנטילופת סוס כחולה, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
• אנטילופת סוס כחולה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• אנטילופת סוס כחולה, באתר GBIF (באנגלית)