אלי אליעזרי גדל בשכונת בית וגן בירושלים, ולו אח ישראל ושלוש אחיות – דינה, רותי וברוריה. ביתם היה בית פתוח, ואלי, כמו אחִיו ישראל, היה בבגרותו לחילוני. הוא התחנך במוסדות חינוך דתיים ולמד בתנאי פנימייה בישיבת תורה ומלאכה בכפר אברהם שליד פתח תקווה.
אליעזרי שירת בקבע בבסיס ההדרכה של חיל הקשר כמפקד קורס צפנים והשתחרר ב-1964 בדרגת סרן.
שירות במוסד
לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1964 הצטרף למוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים - שבמשרד ראש הממשלה. בשנים 1969-1974 שהה עם משפחתו בשליחות בבריסל ושימש בתפקידים שונים, שבחלק מהם היה אחראי על מבצעי הצלה של יהודים מארצות מצוקה. לדברי אפרים הלוי, שהיה מפקדו במוסד, "אלי, בתערובת של חמלה וסמכות, ביצע את המלאכה".[1]
בתפקידו האחרון במוסד היה הממונה על המחלקה שעסקה בעזרה והצלת יהדות איראן לאחר נפילת משטרו של השאה הפרסי. לאחר פרישתו מהמוסד עסק תקופה קצרה בפרויקטים הקשורים בבינוי במסגרת פרטית.
אלי אליעזרי עם לוחם אתיופי, אתיופיה 1984אלי אליעזרי עם קסה קבדה, 1990
הפרויקט הראשון שעליו היה אליעזרי אחראי מתחילתו היה הסיוע לביתא ישראל, שהסתיים בהעלאתם לישראל במבצע שלמה. ארגון הג'וינט, שפעל באתיופיה כבר משנת 1978, עוד לפני חידוש היחסים הדיפלומטיים הגלויים בין אתיופיה לישראל, החל בסוף שנות ה-80 לטפל בזרם הפליטים שנע לכיוון העיר אדיס אבבה. אלי אליעזרי הגיע למדינה ב-1989 לייצג בה את הארגון כנשיא "עלמיא", ארגון שהקים הג'וינט לטפל ביהודי אתיופיה. הוא הקים באדיס אבבה מערכת סיוע – מגורים, מרפאה, בית-ספר ומזון – שטיפלה ביהודים שבין הפליטים לפי מפתח שמות שהתקבל מהסוכנות היהודית. הארגון הופקד על אחזקתם של האנשים במתחם לימים ליד שגרירות ישראל באדיס אבבה, שבסופו של דבר מנו כ-18,000 נפש.
בדצמבר 1989 פתחה ישראל שגרירות באתיופיה וחתמה על הסכם סיוע צבאי לממשל האתיופי בתמורה להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. בסוף שנת 1990 עמד שלטונו של מנגיסטו היילה מריאם בפני התרסקות לנוכח כוחות המורדים שהתקרבו לבירה, והתעורר חשש לגורלם של אלפי היהודים שהמתינו בעיר לעלייה לישראל. ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר החליטה לשלוח את אורי לוברני, השגריר באתיופיה לשעבר, לנהל את המגעים הדיפלומטיים עם השלטונות. מעת הגעתו של לוברני לאתיופיה עבד אלי אליעזרי, איש הג'וינט, בצמוד לו כקצין המבצעים ואיש השטח של המבצע לפרק זמן של 7 החודשים עד תום העלאתם של היהודים ארצה. הג'וינט, באחריותו של אליעזרי, היה אחראי בזמן מבצע שלמה לכל הפעילות הלוגיסטית שהייתה כרוכה בהעברת היהודים לשדה התעופה. לצורך זה קשר בין היתר קשרים עם יועצו הקרוב של מנגיסטו, קסה קבדה. אלי אליעזרי שהה באתיופיה עת תום המבצע ויצא מהמדינה במטוס האחרון שעזב את אתיופיה במבצע שלמה.
אנקדוטה השופכת אור על פעילותו ותרומתו של אלי אליעזרי למבצע קשורה בהכנת הלוגיסטיקה של אוטובוסים שהובילו את היהודים לשדה התעופה. על מנת לבדוק את אמינותה של חברת האוטובוסים, אורגן יומיים לפני מועד המבצע – בעיצומה של הפיכה צבאית ולוחמה – טיול של 1,000 ילדים לגן החיות הקטן באדיס אבבה. הטיול היה מוצלח, ונהגי האוטובוסים, שעמדו כולם במטלה, קיבלו בסופו תשר בגובה משכורת חודשית. כעבור יומיים, עם תחילת מבצע שלמה- כאשר נקראה החברה שוב לארגן "טיול", נאבקו כל הנהגים להתייצב לעבודה בשגרירות, וכך עמדו לרשות המארגנים כל האוטובוסים שנדרשו להעביר את היהודים לשדה התעופה ומבצע שלמה יצא לדרך.
אלי אליעזרי סיים את תפקידו באתיופיה בראשית 1996 על רקע חילוקי דעות בנוגע למניעת עליית הפלאשמורה.
מלחמות יוגוסלביה
ב-1992 נשלח אליעזרי ליוגוסלביה, לסייע לפליטים היהודים של המלחמות בבלקן, שהיה צורך לקלוט אותם, להלינם, להזינם ולבסוף לחלצם מאזורי הלוחמה. המבצע הראשון תוכנן ל-14 באפריל 1992. המלחמה בבוסניה החלה מספר ימים קודם לכן, והג'וינט נקרא לסייע. אליעזרי יצא לזגרב עם צוות אנשי קשר שהיו להם קשרים טובים עם הצדדים השונים, כדי להקים תשתית ארגונית, מתוך הערכה שבשלב זה פינוי אווירי הוא הבטוח ביותר. משם המשיך לבלגרד, שם נפגש עם אחד הגנרלים הסרבים שממנו הוא גם קיבל אישור לבצע פינוי אווירי וגם שלושה מטוסים לפינוי. המטוסים, שהונחתו בסרייבו, פינו את אנשי הקהילה היהודית, ואיתם כמות זהה של משפחות של קצינים סרבים שהצבא היה מעוניין לחלץ. בתוך שבועיים ביצע הג'וינט עוד שני מבצעי פינוי של יהודים, ובסך הכול חולצו יותר מ-400 בני אדם, שלאחר מכן שוכנו בבלגרד.
בחודש מאי 1994 הצליח הג'וינט לבנות מערך סדיר של הזרמת ציוד, מזון ותרופות לתוך סרייבו; הוקם בית אוכל חינם שהאכיל כ-300 איש ביום, בהם לא-יהודים רבים, וכן שני בתי מרקחת חינם. בנוסף, הותקנה תקשורת קבועה בין הקהילה היהודית בזגרב לזו של סרייבו באמצעות מכשיר קשר לטווח רחוק. מערך ההספקה והתקנת התקשורת היו הצלחות ניכרות על רקע אי-הצלחתם של פרויקטים מקבילים מטעם ארגונים אחרים, בהם האו"ם. המשכה של פעילות הסיוע היה פינוי קרקעי: החל בקיץ הצליח אליעזרי, בעזרת הקהילות היהודיות במדינה וארגון הג'וינט, לחלץ מסרייבו בתוך שלושה חודשים יותר מ-2,000 בני אדם, מחציתם יהודים. בחודש אוגוסט החל הג'וינט להוביל שיירות פינוי. את בחירת האנשים שיפונו ערכה הקהילה היהודית, ובמניין זה נכללו יהודים לצד לא-יהודים. 9 שיירות פונו מהעיר, 3 אוטובוסים בכל פעם, שעברו דרך מחסומי דרכים של המיליציות היריבות. באחת השיירות הוצלו חסידת אומות העולם הבוסנית זיינבה הרדגה ומשפחתה. אליעזרי ליווה את כל השיירות בעצמו תוך סיכון עצמי.
לקראת החורף ברור היה שיש להגביר את הקצב ולתכנן מבצע פינוי מאסיבי. בנובמבר 1992 הצליח אליעזרי, בעזרת הארגון המקומי "לה בנבולנסיה" (La Benevolencija), להשיג הפסקת אש בת יומיים לאורך הדרך שמובילה מסרייבו לספליט שבקרואטיה – בשטח שבו נלחמו 4 צבאות, 6 מיליציות ועוד כנופיות עצמאיות רבות; היה זה בתום 22 חודשים שבהם לא הצליחו הכוחות הנצים להגיע להסכמה ולו על הפסקת אש אחת. אמיר שביב, סגן נשיא הג'וינט למבצעים מיוחדים, סיפר לימים: "איש לא הבין איך עלה בידו לזכות בסיוע והסכמה של צבאות יריבים ולהוביל שיירות של נשים, ילדים וקשישים על פני עשרות מחסומים מסרייבו לקרואטיה".[1] בבוקר ה-14 בנובמבר הגיעו לסרייבו הנצורה 5 אוטובוסים, שעליהם הועמסו 350 נשים, ילדים וזקנים. לצדם הגיעו 3 משאיות ומכלית דלק. הפינוי התעכב במספר שעות בעקבות התנגדותו של קצין מקומי להוצאתם של ספרי תורה של הקהילה, בטענה שמדובר בהברחת ספרים עתיקים, האסורה על פי חוק. השיירה שתחת פיקודו עברה תחילה באזור המוסלמי בסרייבו, אחר כך באזור של הסרבים-הבוסנים, משם המשיכה לאזור שבשליטת הקרואטים-הסרבים, ולבסוף הגיעה לקרואטיה עצמה. המסע לספליט ארך 20 שעות, ובמהלכו לא נורה לעברם ולו כדור; יתרה מזו, בכל אזור הם זכו לליווי של הכוח המקומי, שדאג שיעברו בביקורת הדרכים. הפסקת האש לאורך המסלול נשמרה אמנם, אך עם יציאתם לדרך נורתה ירייה יחידה של פגז, שנחת לא הרחק מהאוטובוס הראשון; בריאיון עם אליעזרי שנערך כמה חודשים לאחר מכן, הוא העריך שהייתה זו מחווה של פרידה לשלום של החיילים המקומיים, שכן כולם ידעו על הפינוי: "היה מאוד חשוב שיידעו, עד אחרון החיילים, שהכול מאושר, הכול ממוסמך. עד הפרט האחרון, עד המחסום האחרון. וכשעברנו ברחובות מחאו לנו כפיים, עמדו אנשים וחיילים ומחאו כפיים ובכו. [...] עיר במצור, סגורה באופן טוטלי, ואנחנו נכנסים עם מזון ותרופות [...] ועם חמישה אוטובוסים ענקיים, מסתובבים בעיר, מעלים את האנשים ומתחילים לצאת החוצה, והשערים נפתחים, כמו במטה קסם. ולא פעם אחת, עשר פעמים". חלק מהיהודים שהוצלו החליטו לעלות לישראל.
בסוף אותו עשור, לאחר מלחמת קוסובו, הוביל את פעילות השיקום בעיר מטעם ארגון הג'וינט במשך 6 שנים. במסגרת זו הוא סייע לאלפים, מרביתם לא יהודים, והיה אחראי להספקת ציוד לבתי חולים, להקמתם מחדש של עשרות בתי ספר ולהדרכות מקצועיות בשיתוף עם ארגון אורט ישראל, וב-2002 היה שותף להקמתו מחדש של מסגד – פרויקט שהיה שיתוף פעולה של ארגון הג'וינט היהודי עם הבישוף הקתולי של קוסובו והמופתי המקומי. בנוסף, טיפל בפליטי המלחמה באלבניה.
בעקבות הצונאמי שהכה במזרח אסיה בדצמבר 2004 נקרא ארגון הג'וינט לסייע. הארגון קלט תרומות בסך 3.5 מיליון דולר ושלח למדינה את אלי אליעזרי. הוא יצר קשר עם סנטור תאילנדי שהיה פעיל ידוע בתחומי החברה והרווחה והחל לעבוד בשיתוף פעולה איתו. היות שהמקומות שספגו את הפגיעה הקשה ביותר מהצונאמי, פוקט וקו פה נגאן, כבר זכו לטיפולם של ארגוני הצלה, כיוון אותו הסנטור לקרבי (KRABI), שסבלה אמנם ממניין הרוגים פחות אך גם מהרס מוחלט של מקורות הפרנסה ומקורות המים לשתייה– הדייגים איבדו את סירות הדיג וכלובי הדיג ומטעיהם של החקלאים נשטפו במי ים.. הבעיה הראשונה שדרשה פתרון הייתה המים: מי הבארות הזדהמו, והמשאיות שמכרו מים בין הכפרים לא יכלו להגיע אליהם בהיעדר כבישים ראויים. אליעזרי תפקד כקבלן הראשי של הפרויקט, שבו נבנה מגדל מים ומערכות טיהור לארבעה כפרים. את עבודת כריית התעלות ביצעו תושבי הכפרים בעצמם. הג'וינט סיפק אלפי כלי אכילה לבתי הספר באזור, 390 תחנות עזרה ראשונה, מתקני מים לשתייה, כלובי דגים, כיתות מחשבים, אולם ספורט ומגרש משחקים. פרויקט חינוכי-כלכלי יצירתי שהגה אליעזרי היה רכישת כלובי דגים עבור בתי הספר: חלק משלל הדגה נמכר בשוק והכנסותיו מגיעות לבית הספר, וחלק ממנו מגיע לצלחות הילדים. באופן זה התלמידים יכלו ללמוד לטפל בכלובי הדגים ולרכוש מיומנות תעסוקתית, ובמקביל לתרום את חלקם לתקציב בית הספר. בנוסף, הקים קרן מיוחדת שסיפקה הלוואות לנפגעי האסון. ולבסוף, ביחד עם ארגון הומניטרי תאילנדי הוקמו מחנות טיפול שאליהם הגיעו פסיכולוגים מישראל לטפל בילדים נפגעי הצונאמי, שחלקם איבדו את משפחותיהם.
הערכת דמותו
לדעת ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, שהיה מפקדו של אליעזרי במוסד, האירוע המכונן בנעוריו היה המצור על ירושלים במלחמת העצמאות: "אותם ימים קשים בבירה המנותקת, תחת הפגזות, בקיצוב של מים ומזון, הטביעו בנער הירושלמי חותם בל יימחה, ודחפוהו להיחלץ כל חייו לעזרת אנשים במצוקה ובמצור, באשר הם. וכשהתמקד במשימה, לא היה דבר שיעצור בעדו". לדברי הלוי, "כאשר נדרשנו למצוא אדם שיוכל להתמודד עם המסוכנים והגרועים שבין יריבינו, בחרנו באלי להתייצב בחוד החנית".[1]
חיים קונפינו, שהיה בכיר בשגרירות אתיופיה בתקופה שבה פעל בה אליעזרי, מתאר אותו כ"אידיאליסט, שומר סוד, חסר מנוחה, חסר סבלנות לקשקשנים ולשרלטנים".[1] הבמאי מיכה שגריר, שהסריט את פעילותו של אליעזרי במבצע שלמה ובסרייבו, אמר עליו שהוא מתנהג בשטח כאילו מדובר בפעולת תגמול בסבחה ב-1955:
"הוא אמיץ מדי. 'אחרי', ורצים קדימה. מחוספס, בוטה, אבל מה שהכי מדהים, הוא משיג תוצאות אדירות, לא רק אופרטיביות, אלא גם דיפלומטיות. יש בו מין עקשנות שהיא על סף הנודניקיות; כמו בוקסר, הוא פשוט אינו מרפה. ומצד שני, אמינות מקסימלית. מלה זו מלה, הבטחה זו הבטחה. אלי הוא מהרבה בחינות ממש פנומן [...] הוא מחוספס, קופצני, לא יודע לדבר בלשון חלקלקה."[2]
הדיפלומט אורי לוברני, שעבד בצמוד לו 7 חודשים, סיפר:
"הוא לא יצור ג'וינטי טיפוסי. הוא לא מהחבורה האמריקנית, ובכל זאת, הוא מסתדר איתם. הם [הג'וינט] למדו לראות מעבר לחספוס ולדוגריות הישראלית שהוא פשוט בַּצְעָן מהשורה הראשונה: שהוא אחד מהיהודים היחידים, לפחות מאלה שאני מכיר, שכשהוא אומר 'סמוך', אפשר לסמוך; כשהוא אומר 'יהיה בסדר', אז באמת יהיה. יש בו מין שילוב של חוצפה ותעוזה והרבה מזל. למרות שנראה לפעמים שהוא לוקח צ'אנסים מטורפים, יש לו לדעתי יכולת שיפוט מאוד מפותחת, לדעת מה ניתן ומה לא ניתן. זה מאוד מחודד בו. הוא הולך כל הזמן על סף הבלתי אפשרי, ומצליח. [...] אני לא רואה את עצמי יוצא למבצע נוסף מהסוג הזה בלעדיו."[3]
בכיר בארגון הג'וינט שרואיין לכתבת דיוקן על אליעזרי בעיתון "חדשות" ב-1993 סיפר:
"אלי אליעזרי הוא דמות יוצאת דופן של איש מבצעים אמיץ מצד אחד וזהיר מצד שני. מה שמאפיין אותו בעיקר זה שהוא לא מכיר את המלה 'לא'. תסגור לו את הדלת, הוא ייכנס דרך החלון; תסגור לו את החלון, הוא יירד דרך הארובה.
אם ניקח לדוגמה את סרייבו, להיכנס אל אזור שטוף אש אקראית, שאיננה מבחינה בין אויב לאוהב, דרושה מידה נדירה של אומץ לב אישי. הוא סיכן את חייו למעשה, דקה דקה, בכל שבעת הימים ששהה בפנים. מצד שני, בזהירות רבה הוא הצליח לטווח את מסכת שיתוף הפעולה של משהו כמו שישה צבאות שונים, ולהביא אותם לכך שלמרות מצב הלוחמה ביניהם יסכימו לסייע למבצע החילוץ. הוא רתם למבצע את המאפיינים הנכונים של הג'וינט: א-פוליטיות, נקיון כפיים, רצון טוב וסיוע לכול, יהודים ולא יהודים.
הוא איש שאי אפשר לא לאהוב אותו. הוא לא איש תככים. הוא ישיר מאוד. מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל. ב-30 השנים האחרונות הוא עוסק בסיכון חייו להצלת חיים. זו ממש אובססיה אצלו. יש סיפורים מסמרי שיער שאי אפשר עדיין לספר. במבצעים מהסוג של סרייבו, הקו המפריד בין הצלחה לקטסטרופה הוא לפעמים דק מן הדק. די בפגז מקרי להפוך אותו לאסון כבד. ברגעים כאלה בולטים קור רוחו המבצעי והיכולת שלו לפעול בשיקול דעת בתנאי לחץ כבד. יש על מי לסמוך."[4]
אחד התושבים שחולצו מסרייבו סיפר ל"מעריב" שאליעזרי הוא "מין שחצן כזה, אבל בלעדיו – שום דבר לא היה זז. במדינה שבה כל חייל הוא גנרל לעצמו, אליעזרי התנהג כמו נפוליאון, ולא חשב פעמיים לפני שצרח על קצין קרואטי או סרבי שעמד בדרכו." אחד מראשי הג'וינט, שהתראיין לכתבה, אמר שאליעזרי היה "גדול" על הכוחות בשטח, "ולכן הם לא יכלו להתמודד איתו ונכנעו לכל דרישותיו". הוא סיפר שאליעזרי זכה בבוסניה לכינוי "המפקד המשיח". התושבים שפונו כינו אותו "נפוליאון הישראלי". גלית פלג, סגנית השגריר בבלגרד, תיארה אותו כ"פצצת אנרגיה, איש בעל מידות גוף קטנות, שהטיל צל ענק".[1] וסטיב שווייגר, מנכ"ל הג'וינט, תיאר אותו בהספדו כ"אחד הגיבורים האותנטיים והצבעוניים" של הג'וינט:
"מענה לאסונות וניהול משברים הפכו לסיבת הקיום שלו – סרייבו, קוסובו, קניה, אינדונזיה, תאילנד, פליטים רואנדים בגומא שבזאיר. כשהיכה אסון, אלי היה ה"מאכער", "האיש שלנו בשטח", ה"קאובוי" הגיבור של הג'וינט... שמעולם לא ראה בעיה שהוא לא יכול לפתור ומעולם לא נתקל באסון שהג'וינט לא יכול לבוא ולשפר את חייהם של קורבנותיו. כל דבר היה בגדר האפשר, ולא היה דבר שהוא אהב יותר מאשר להוכיח לאוכלוסיות שונות שהג'וינט והעם היהודי הם גיבורים במלוא מובן המילה... מי שפגש אותו, זכר אותו. הוא היה נמוך-קומה, אנרגטי... איש בעל שכל חריף, חיוך שובב... מידה גדושה של חוצפה, חוש הרפתקנות והנאה כמעט כמו של ילד מ"לגרום לדברים לקרות" כשלא נמצא אף אחד אחר שיוכל. הייתה לו היכולת להזיז הרים במטרה להציל חיים – וסבלנות מועטה למדי לדקויות פורמליות."[5]
בריאיון לעמירה שגב בעיתון "חדשות" ב-1993 העיד אליעזרי על עצמו:
"האידיאלים זה לעשות את מה שקשה, ולעשות את זה טוב. [...] הערך המקודש זה העשייה".[4]
בריאיון למרב בטיטו ב"מעריב" ב-2007 סיפר על ה"אני מאמין" שלו:
"אנחנו היהודים עוזרים לכם, כדי שתבינו מה הערך שלנו. זאת הסיבה לכך שאני מתעקש שכל פעילות שלנו תהיה מלווה בשלט המכריז על כך שזוהי תרומתו של גוף יהודי. חשוב לי מאוד שהם גם יידעו שאני ישראלי, לא רק יהודי, והם חייבים ללכת בקו הזה. אם הם לא מוכנים שיהיה לתרומה היהודית פרסום, הם פשוט לא יקבלו אותה."
"אין כאן שאלה של משיכה לאזורי אסון אלא הצורך לסייע לנפגעי האסון". לדעתו, התרומה היהודית תורמת למאבק על זכות הקיום של העם היהודי. "מבחינתי, חיבור של כפר בתאילנד למקור מים משמעותו הצלה של העם היהודי. אם הם יידעו שם בכפר שאנחנו עשינו את זה ולימדנו אותם איך לתפעל את כל העניין, זו תרומה אדירה להערכה החיובית שיש כלפי ישראלי בעולם. אני לא אוהב לעבוד עם יהודים, אני אוהב לעבוד עם גויים – שם ההשפעה שלי היא הכי גדולה".[6]
משפחה
אליעזרי היה נשוי לתמי לבית רייז, אב לשתי בנות, חגית ויפעת, סב לחמישה נכדים ואח לדינה, רות, ישראל זאב וברוריה.
