ג'ונסון נולד בלובל, מיין, ילדם השמיני והאחרון של פיליפ קריגן ג'ונסון ומרי קימבול צ'נדלר. אחיו הגדולים היו פיליפ, אחיות הרייט, ג'ודית, מרי, שרה ונל ואח ראובן.
איסטמן גדל בפריבורג ואוגוסטה, שם התגוררה המשפחה. אביו היה הבעלים של כמה עסקים, והיה פעיל בארגונים שונים: הוא היה המזכיר הראשי של הלודג' הגדול של מיין (בונים חופשיים) (1836–1844). הוא מונה בשנת 1840 כמזכיר המדינה של מיין, כיהן כשנתיים.[2]
בשנת 1853 הם קנו בית בין הרחובות השלוש עשרה לארבעה עשר וכמה רחובות מהבית הלבן ומשרדי מחלקת חיל הים, שהפכו לבית הקבע שלהם.
אף שג'ונסון הצעיר גר תקופה מסוימת בבוסטון ולמד באירופה, הוא השתמש בבית זה כבסיס שלו עד שעבר לעיר ניו יורק בסוף שנות ה-50.
ג'ונסון הצעיר עבר לוושינגטון די.סי. בערך בגיל 20, ממן את עצמו על ידי רישום דיוקנאות בעפרון, כולל ג'ון קווינסי אדמס ודולי מדיסון, וסייע ככל הנראה בקשרים הפוליטיים של אביו. הוא שב לניו אינגלנד, והתיישב בבוסטון בשנת 1846 בגיל 22.
ג'ונסון עבר להאג, שם למד על האמנים הולנדים ופלמיים מהמאה ה-17. הוא סיים את מסעותיו באירופה בפריז, ולמד אצל הצייר תומאס קוטור בשנת 1855 לפני שחזר לארצות הברית באותה שנה בגלל מות אמו.
בשנת 1856 ביקר את אחותו שרה ומשפחתה בסופיריור, ויסקונסין. המלווה שלו שם, סטיבן בונגה, היה רב-גזעי אינדיאני משבט (אוג'יבווה (אנ') ואפרו-אמריקאי. המלווה לקח את ג'ונסון בין ילידי אוג'יבווה לאזורים סביב אגם סופיריור. לאורך שנת 1857 ג'ונסון צייר לעיתים קרובות את אנשי השבט בתנוחות אינטימיות, סתמיות.[4] על פי האגודה ההיסטורית של ויסקונסין, ג'ונסון נסע עם בונגה לאזורים המוכרים כאנדרטה הלאומית גרנד פורטאז' והפארק הלאומי אייל רויאל.[5]
האנדרטה הלאומית גרנד פורטאז'
ב־1859 חזר ג'ונסון למזרח והקים סטודיו בעיר ניו יורק. באותה שנה הוא ביסס את המוניטין שלו כאמן אמריקני בתערוכה באקדמיה הלאומית לעיצוב בה הוצג ציורו, "חיי הכושים בדרום" (1859) או, כפי שכונה בדרך כלל, "בית קנטאקי העתיק". המקום היה בחצר האחורית העירונית בוושינגטון די.סי. באותה שנה נבחר ג'ונסון לאקדמיה הלאומית לעיצוב כחבר והפך לאקדמאי מלא בשנת 1860.
איסטמן ג'ונסון, החיזור, 1859
ג'ונסון הפך גם לחבר במועדון ליגת האיחוד של ניו יורק, המחזיק רבים מציוריו. בשנת 1869, בגיל 55, התחתן לראשונה, לאליזבת באקלי. הייתה להם בת אחת, אתל איסטמן ג'ונסון, ילידת 1870. אתל התחתנה עם אלפרד רונאלדס קונקלינג (אחיינו של הסנטור רוסקו קונקלינג) בשנת 1896.
הסגנון של ג'ונסון ריאלי ברובו הן בנושא והן בביצוע. רישומי הפחם שלו לא הושפעו על ידי אמני התקופה, אך הם מתבססים יותר על ידי הכשרת הליטוגרפיה שלו. עבודות מאוחרות מציגות השפעה של המאסטרים ההולנדים והפלמים מהמאה ה-17. ניתן לראות את השפעות בתמונה "איסוף החמוציות" של ג'ונסון, באי נאנטוקט, אם כי הטון הרגשי של היצירה שונה בהרבה.
תיאורו הקפדני של פרטים ולא ציורים סטראוטיפים משפרים את הריאליזם של ציוריו. אמן משבט האוג'בה קרל גאווי מציין כי הפנים של דיוקנאות אנשי השבט בשנת 1857 מדויקים מאוד, וניתן להבחין באנשים בקהילה בהווה הדומים למצוירים.[6] חלק מציוריו, הם מציאותיים ביותר, עם פרטים שנראו רק מאוחר יותר בשימוש בצילום.[7]
ג'ונסון הצליח לגרום לאנשי אוג'יבה רבים לדגמן עבורו. ברישומיו ובציוריו, ג'ונסון הציג את אנשי אוג'בה בצורה אינטימית ונינוחה יותר מהרגיל לציירים מאותה תקופה. לעיתים קרובות הוא כלל את שמות הנושא בכותרות היצירות. הוא לא התמקד אך ורק בפורטרטים בודדים, אלא גם עשה ציורים ורישומים של סצינות הכוללות מגורים באוג'יבה, מפרץ סנט לואיס וקבוצות אחרות של אוג'בה בפעילויות יומיומיות.
איסטמן ג'ונסון, ילדים וכירכרה ישנה, 1871
ג'ונסון עזב את ויסקונסין בגלל משבר כלכלי רחב, שהפך את השקעות הנדל"ן שלו שם לחסרי ערך. הוא עבר לסינסינטי, אוהיו כדי להרוויח כסף באמצעות עבודות דיוקן, ומעולם לא שב לנושא האוג'יבה. ציוריו ורישומיו של האוג'בה לא נמכרו במהלך חייו. הם בבעלות האגודה ההיסטורית של מחוז סנט לואיס בדולוט, מינסוטה.
תשומת הלב הקפדנית שלו למקורות אור תורמת לריאליזם. ציוריו "ילדה וחיות מחמד" ו"הילד לינקולן", משתמשים במקור אור יחיד באופן הדומה לשימוש של המאסטרים ההולנדים מהמאה ה-17 אותם למד בהאג בשנות ה-50 של המאה ה-19.
נושאי הציור
דיוקנאות
איסטמן ג'ונסון, איסום תירס, 1860
הציורים של ג'ונסון כללו דיוקנאות של בעלי ההון ואנשים משפיעים, מנשיא ארצות הברית, לדמויות ספרותיות, לאנשים שלא ידועים. הוא ידוע בעיקר בזכות ציוריו של אנשים רגילים בסצנות יומיומיות. ג'ונסון לעיתים קרובות צייר מחדש את אותו נושא כשהוא משנה סגנון או פרטים.
ניו אינגלנד
עבודותיו מחיי ניו-אינגלנד, כמו "איסוף החמוציות", אי ננטקט, פרייבורג, מיין, ביססו אותו כצייר ז'אנר. במהלך חמש שנים, הוא יצר רישומים רבים וציורים קטנים יותר של עיבוד המייפל לסירופ מייפל, אך מעולם לא השלים את העבודה הגדולה יותר שהתחיל.
עבדות
"חיי הכושים בדרום" (1859), שהושלם זמן קצר לפני תחילת מלחמת האזרחים, נחשב ליצירת המופת של ג'ונסון. בגלל מורכבותו הוא נותח ופורש באריכות על ידי חוקרים.[8] הציור מתאר סצנה עירונית של עבדים בוושינגטון הבירה, אף על פי שהוא התפרסם באופן פופולרי מאותה שנה בשם "Old Kentucky Home" (המבוסס על השיר "My Old Kentucky Home" מאת סטיבן פוסטר) והיה נדמה שהוא מראה חיי כושים במטע.
בציור ניתן לראות מגוון פעילויות ביתיות בבית רעוע, הניצב ליד בית בגדול ויציב יותר מימין. (התפאורה היא החצר האחורית של מגורי העבדים ליד בית אביו של ג'ונסון בוושינגטון.)
משמאל, בקדמת הציור, נראה צעיר שחור ואישה בהירת עור מחזרים אחד אחרי השנייה.[2] באמצע, נראה נגן בנג'ו שמנגן מוזיקה, ושם אישה מבוגרת רוקדת עם ילד, בעוד אנשים אחרים מסתכלים עליהם. בקצה הימני, צעירה לבנה בשמלה לבנה מעודנת, פוסעת מעל סף הבית הסמוך לעולם הזה, כשמאחוריה דמות שחורה נוספת. (הדמות הלבנה היא אחותו של ג'ונסון.)
אישה שחורה בוגרת מביטה דרך החלון בקומה העליונה כשהיא מחזיקה ילד קטן בהיר עור שיושב על הגג שקרס בחלקו. האישה הרוקדת עם הילד במרכז היא בעלת העור הכהה ביותר. כמעט כל אדם צבוע בגוון עור אחר. וריאציות אלה של "אנשים בעלי גוון עור בצבע שונה" משקפות את החברה האפרו-אמריקאית בדרום. אך מזמינות את הצופה להרהר באבותיהם הגזעיים המעורבים של המצוירים.
איסטמן ג'ונסון, מכתב לאבא, 1863
כמה אלמנטים רומזים ומסמלים יחסים של אב לבן עשיר ובלתי נראה בציור - דרך ילדיו המולאטים. גם תומכי וגם מתנגדי העבדות תפסו את הציור הזה כתומך בתפיסת עולמם, מכיוון שהכושים נראו בו עליזים מספיק, אך ביתם רעוע.
הציור "הבריחה לחירות" (1862), מתאר משפחת עבדים שרוכבת עם שחר אל חירותה, והוא מזמין פרשנות. ג'ונסון מציב את משפחת העבדים במרכז היצירה. נראה שזה זמן השחר ומרחוק נראה אור המציין את התקווה. הגבר רוכב עם ילד לפניו, מאחוריו אישה המחזיקה תינוק קרוב לחזה. היא מסתכלת מאחוריה כאילו מפחדת מרודפים, או תוהה מה השאירה אחריה.
האוצרת אלינור הארווי כותבת את הציור "לוכד את הרגע בו מתחילה להתהפך במלוא היקף שאלת העבדות. ג'ונסון הציב את האנשים האלה בקדמת הבמה, ובכך העלה את מצוקתם לדיון הלאומי."[9]
ביצירתו, "האדון הוא הרועה שלי" (1863), מראה איש אפרו-אמריקני הקורא בתנ"ך, ככל הנראה מפרקי תהילים פרק 23, לפי שם עבודתו של איסטמן. האיש יושב על ז'קט כחול שעשוי להעיד על שירותו בצבא האיחוד. הוא צויר זמן קצר לאחר ההכרזה על השחרור, שבאמצעותה שחורים רבים השיגו את יציאתם מעבדות לחירות. הקריאה נתפסה כמפתח ליכולתם של אנשים חופשיים להתקדם.
_Eastman_Johnson.jpg)
.jpg)
