PROFILPELAJAR.COM

איגרות הגיבורות
Heroides
	איור מתוך כתב יד של תרגום של אובידיוס, "פנלופה"
מידע כללי
מאת	אובידיוס
שפת המקור	לטינית
סוגה	ספרות מכתבים
נושא	מיתולוגיה יוונית

הגיבורות (בלטינית: Heroides), או איגרות הגיבורות (בלטינית Epistulae Heroidum) היא יצירה, שנכתבה על ידי המשורר הרומי אובידיוס, אשר חי בין השנים 43 לפנה"ס עד 17 לספירה. היצירה נכתבה בין השנים 14 ל-2 לפנה"ס, וכוללת 21 מכתבי אהבה של נשים מפורסמות בספרות יוון. 15 האיגרות הראשונות מיוחסות בוודאות לאובידיוס, בעוד שמוטל ספק לגבי הכותב של איגרות 16 עד 21.

על היצירה

יצירה זו נכתבה כנראה בפרק הזמן שבין עריכת שתי המהדורות של ה׳אהבות׳, כלומר בין שנת 14 ל־2 לפני הספירה. היצירה כוללת 15 מכתבי אהבה של נשים מפורסמות בספרות יוון אל בעליהן או אהוביהן הנעדרים מביתם. 14 האיגרות הראשונות מיוחסות לגיבורות ידועות, כמו פנלופה אשת אודיסאוס ומדיאה אשת יאסון. היצירה התקבלה יפה בקרב החוגים הגבוהים, ואף סאבינוס, אחד מחבריו של אובידיוס, חיקה סגנון זה, והשיב על שישה ממכתבי הנשים. לגבי איגרת 15 יש השערות רבות האם באמת שייכת לאובידיוס או למשורר אלמוני אשר כתב בסגנון אובידיוס. ז׳אנר זה של מכתבים בצורת שירה לירית ידוע מלפני זמנו של אובידיוס. אנו רואים זאת בטרגדיות של אוריפידס, בשירי המשוררים האלכסנדרוניים ואצל פלאוטוס, קאטולוס ופרופרטיוס. אובידיוס שם את כל הנשות הכותבות כביכול במצב דומה; בעליהן או מאהביהן נטשו אותן מסיבות שונות, והן מתגעגעות אליהם. למרות זאת, כל אחת מתוארת בצורה ייחודית, לפי דמותה הספרותית.^[1] בכל האיגרות הדוברת היא האישה עצמה אשר כותבת את המכתב לאהובה ואנו עדים כאן לקול נשי של אוהבת בגוף ראשון.

איגרות 1 – 15

באיגרות אלו אנו רואים את (לפי סדר האיגרות): את פנלופה כותבת לבעלה אודיסאוס, פיליס (אנ') כותבת לאהובה דמופון (אנ'), בריסאיס כותבת לאכילס, פאידרה (אנ') אשתו של תזאוס כותבת לבנה החורג היפוליטוס, אוינונה הנימפה כותבת לבעלה פאריס, היפסיפילה (אנ') כותבת ליאסון, דידו כותבת לאיניאס, הרמיונה כותבת לאורסטס, דאיאנירה (אנ') כותבת לבעלה הרקולס, אריאדנה לתזאוס, קנאקה (אנ') לאחיה ואהובה מרקאראוס (אנ'), מדיאה ליאסון גם כן, לאודאמיה (אנ') לבעלה פרוטסילאוס (אנ'), היפרמנסטרה (אנ') לבעלה לינקאוס (אנ') וסאפפו לאהובה לשעבר פאון. ההנחה היא שאיגרות אלו, שלא מחולקות לספרים, הוצאו בשלושה פפירוסים, כל פפירוס מכיל חמש איגרות כאשר היצירה פורסמה לראשונה מתישהו בין שנת 15 לשנת 1 לפני הספירה.^[2]

האיגרת הראשונה - פנלופה

פנלופה כותבת לבעלה אודיסאוס לא הרבה לפני שהם מתאחדים, כ-20 שנים לאחר שעזב לטרויה. אובידיוס שואב את השראתו מה׳אודיסאה׳ של הומרוס. כמו בסיפור של הומרוס, היא מסורה ונאמנה לגמרי לבעלה, יותר מכל גיבורה אחרת. בסוף האיגרת פנלופה מעידה שאף על פי שאודיסאוס עזב אותה כאישה צעירה, נערה (puella), גם אם הוא יחזור עכשיו ממש, היא כבר אישה זקנה (anus).^[3]

האיגרת השנייה - פיליס

פיליס (אנ') מחכה ארבעה חודשים לדמופון (אנ'), בנו של תזאוס, שיחזור מהמסע שלו, וכותבת לו שיחזור. נראה שדמופון שבר את ההבטחות שלו לנסוע רק לחודש אחד ולהתחתן עם פיליס. במכתב היא מהרהרת על להרוג את עצמה ברעל, בטביעה, או בחרב.

האיגרת השלישית - בריסאיס

בריסאיס היא אהובתו ושפחתו של אכילס. אחרי שאכילס היה צריך למסור אותה לאגממנון, הוא סירב להמשיך להילחם. במכתב זה בריסאיס מפצירה בו לקחת אותה חזרה מאגממנון ועם זאת להמשיך ולחזור להילחם במלחמת טרויה.

האיגרת הרביעית - פאידרה

פאידרה (אנ') רוצה לזכות באהבתו של היפוליטוס, בנה של בעלה הראשון תזאוס. במכתב יש חשד למעין גילוי עריות בין אם לבנה החורג. הקורא בן-זמנו של קישר, כנראה, בין סיפר זה לטרגדיה של אוריפידס היפוליטוס, שם לאחר שפאידרה נדחית על ידי בנה החורג היא שולחת מכתב לתזאוס ומאשימה אותו ששכב במיטתו של השני בכוח.^[4] לאחר מכן, גם כן בטרגדיה, פאידרה מתאבדת.

האיגרת החמישית - אוינונה

כמו האיגרת הראשונה והשלישית, גם האיגרת הזאת שייכת לסיפורי טרויה. הכרונולוגיה של סדר האיגרות הפוכה והולכת אחורה מבחינת קו העלילה. אנו מתחילים באיגרת הראשונה, ערב חזרתו של אודיסאוס לפנלופה, ממשיכים לזמן לא רב לפני שאכילס נהרג, ומגיעים עכשיו לאירועים שמגיעים ישירות לאחר משפט פאריס. אוינונה היא אהבתו של פאריס עוד לפני המשפט, והיא כותבת לו איגרת זו כאשר הוא מגיע לטרויה עם אהובתו החדשה, הלנה. בניסיון להחזיר אותו אליה, היא מתארת בפרטים את יחסיהם הארוטיים, בתקופה בה פאריס היה רועה צאן בהר אידה.

האיגרת השישית - היפסיפילה

בזמן שהאיגרת הזו נכתבה, יאסון, הנמען לאיגרת של היפספילה (אנ'), כבר חזר לעיר מולדתו, לאחר שנטש אותה כשהיא בהריון עם תאומים. בזמן הזה הוא מאוהב במדיאה מקולכיס, וכבר לא בכותבת האיגרת. היפסיפילה מקללת אותו ואת אהבתו החדשה, ומדברת יותר על מדיאה מאשר על עצמה. איגרת 12 נכתבה כביכול על ידי מדיאה עצמה, גם היא ליאסון, ומהווה מעין המשך לאיגרת השישית. אם בחמש האיגרות הקודמות ראינו טון אופטימי, של רצון מצד הכותבות שאהובן יחזור אליהן או ימלא את ייעודו, אנו רואים כאן מעבר לטון פסימי יותר, לא של תקווה, אלא של אכזבה.^[5]

האיגרת השביעית - דידו

באיגרת זו, כמו באיגרת הקודמת, הטון הפסימי מודגש, כאשר דידו, בשורותיה האחרונות לאיניאס כותבת על התאבדותה, כאשר החרב כבר לידה.^[6] לפני השורות האחרונות והסופיות, דידו הולכת קדימה אחורה בין ייאוש לניסיון להחזיר את איניאס אליה.

האיגרת השמינית - הרמיונה

לאחר שהרמיונה נחטפה על ידי בנו של אכילס, פירוס (נאופטולמוס ביוונית), היא מתחננת לאורסטס להשתמש בחוק כדי להחזיר אותה ולהציל אותה מהנישואים האלו.

האיגרת התשיעית - דאיאנירה

דאיאנירה (אנ') כותבת לבעלה הרקולס. היא מצהירה שהוא יותר אורח מבעל, מכיוון שהוא אף פעם לא איתה, ותמיד במסעות להילחם במפלצות.^[7] לפני כתיבת המכתב דאיאנירה שולחת להרקולס, שבוגד בה, גלימה עם דם של הקנטאור נסוס, במחשבה שהדם הוא שיקוי אהבה שיעזור לה לזכות בו בחזרה. היא מבינה במכתבה שהדם של הקנטאור מורעל, והוא זה שהרג את בעלה. לבסוף היא נפרדת ממשפחתה, בנה וחבריה.

האיגרת העשירית - אריאדנה

האיגרת נכתבת על ידי אריאדנה לתזאוס אחרי שהוא נוטש אותה על האי נקסוס. אריאדנה מנסה לשכנע את אהובה שיחזור אליה. היא מספרת כיצד היא חיפשה אותו לאחר שהתעוררה על החוף לבד, לפני שהיא ראתה את הספינה שלו מתרחקת ממנה. היא מספרת שהיא ניסתה לתפוס את תשומת לבו בכך שצעקה ונופפה לו בידיה. האיגרת מציגה תמונה של בידוד ובדידות, ובכך מוסיפה לחמש האיגרות הספר השני את תחושת הפסימיות המוכרת.

האיגרת האחת עשרה - קנאקה

איגרת פרידה שכותבת קנאקה (אנ') לאחיה מקאראוס (אנ'), לפני שהיא מבצעת התאבדות לפי ציווי אביה. היא מספרת על אהבת אחיה, על הריונה, על הניסיון להפלה, על כאבי צירי לידה ותהליך הלידה.^[8]

האיגרת השתים עשרה - מדיאה

כהמשך לאיגרת השישית, אנו רואים הפעם את מדיאה כותבת מכתב לאהובה יאסון, שם היא מספרת על ניסיונה באהבה, מהרגע שהיא מתאהבת בו עד נישואיו עם הנסיכה הקורינטית קראוסה (אנ'), שהתקיימו זמן קצר לפני כתיבת המכתב. מדיאה מתחננת במכתבה שאהובה יחזור אליה.^[9]

האיגרת השלוש עשרה - לאודאמיה

לאודאמיה (אנ') מרגישה שבעלה ונמען המכתב פרוטסילאוס (אנ') לא הולך לחזור ממלחמת טרויה. ואכן, באיליאדה, פרוטסילאוס הוא הראשון מצד היוונים שנהרג. היא מפצירה בו במכתב לא לקחת סיכונים מיותרים במלחמה.

האיגרת הארבע עשרה - היפרמנסטרה

היפרמנסטרה (אנ') הייתה אמורה להרוג את בעלה לינקאוס (אנ'), לו היא כותבת את המכתב, בהוראת אביה, בליל הכלולות שלה. באיגרת היא מספרת על השתלשלות האירועים שגורמת לה לא להרוג אותו. למרות זאת, היא לא מזכירה בשום מקום באיגרת את אהבתה אליו, והיא רק מבקשת ממנו שעכשיו, שאביה קשר אותה בשלשלאות והולך להוציא אותה להרוג, שיבוא להציל אותה או להרוג אותה בעצמו ושידאג לקבורה הולמת.^[10]

האיגרת החמש עשרה - סאפפו

סאפפו כותבת את האיגרת לפאון, אהובה לשעבר שעזב אותה. האיגרת משמשת כאפילוג. כמו ב׳אהבות׳, האיגרת פותחת בהתנצלות למעבר מהסוגה הלירית לסוגה האלגית. בחלק השני של האיגרת מספרת סאפפו על החוויות והחלומות שלה מאז שאהובה עזב אותה.^[11] בחלק השלישי היא מאיימת לוותר על כתיבת השירה.

איגרות 16 – 21

הכותרת של האיגרות הללו, שנכתבו מאוחר יותר מאיגרות 1–15, לא הגיעה לידינו. ההשערה היא שהן נכתבו בין שנת 1 ל-8 לספירה, או לאחר שאובידיוס הוגלה. רק חצי מזה מכיל איגרות מאת נשים, כאשר התבנית היא זוגות של מכתבים העונים אחד על השני. איגרת שש-עשרה נכתבת על ידי פאריס להלנה, ואיגרת שבע-עשרה היא תשובתה של הלנה לפאריס. איגרות שמונה-עשרה ותשע-עשרה הן של לאנדררוס והרו, עשרים ועשרים ואחת של שקונטיוס וקידיפה. ישנה השערה שקובץ איגרות זה (אנ') לא נכתב על ידי אובידיוס עצמו אלא על ידי משורר אלמוני אשר העריץ את אובידיוס.^[12]

תרגומים לעברית

מתוך הגיבורות, תרגם עמינדב דיקמן, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ג׳, 2013, עמ׳ 160- 168.

לקריאה נוספת

שלמה דיקמן, פובליוס אובידיוס נזו: מטמורפוזות, ירושלים: מוסד ביאליק, 1965.
Holzberg, N., Ovid: The Poet and His Work, London: Cornell University Press, 1998.