אוניות המערכה מסדרת קינג אדוארד השביעי
King Edward VII-class battleship

אה"מ קינג אדוארד השביעי
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	הצי המלכותי הבריטי הצי המלכותי הבריטי
סדרה קודמת	אוניות המערכה מסדרת דאנקן
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת סוויפטשור
ציוני דרך עיקריים
מספנה	מספנת צ'טהאם
תחילת הבנייה	1902
הושקה	1903–1905
תקופת הפעילות	1905–1921 (כ־16 שנים)
אחריתה	2 טבעו, 6 נגרטו
מידות
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 15,835–16,140 טון, מקסימלי: 17,282–17,567 טון
אורך	138.3 מטר
רוחב	22.9 מטר
שוקע	7.82 מטר
נתונים טכניים
מהירות	18.5 קשרים
גודל הצוות	777 איש
טווח שיוט	12,400 ק"מ במהירות 10 קשר
הנעה	16 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 18,000 כוחות סוס
צורת הנעה	2 מדחפים
אמצעי לחימה
שריון	שריון עיקרי – 229 מ"מ, שריון סיפון – 25–64 מ"מ, צריחי תותחים ראשיים – 203–305 מ"מ, צריחי תותחים משניים – 127–229 מ"מ, קזמטים – 178 מ"מ, ברבטות – 305 מ"מ, מחיצות הגנה – 203–305 מ"מ, מגדל הניווט – 305 מ"מ
חימוש	4 תותחים 12 אינץ' (305 מ"מ), 4 תותחים 9.2 אינץ' (234 מ"מ), 10 תותחים 6 אינץ' (152 מ"מ), 14 תותחים 12 ליטראות (3 אינץ', 76 מ"מ), 14 תותחים 3 ליטראות (1.9 אינץ', 47 מ"מ), 4 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ)

אוניות המערכה מסדרת קינג אדוארד השביעי הייתה סדרה של שמונה אוניות מערכה פרה-דרדנוט שהושקה על ידי הצי המלכותי בין 1903 ל-1905. הסדרה כללה את קינג אדוארד השביעי, האונייה המובילה, קומונוולת', הינדוסטן, בריטניה, דומיניון, ניו זילנד, אפריקה והיברניה. הן סימנו את הפיתוח הגדול הראשון של סוג הפרה-דרדנוט הבסיסי שפותח עם סדרת מג'סטיק של אמצע שנות ה-90, שכולם תוכננו על ידי מנהל הבנייה הימית, ויליאם הנרי וייט, כשהחידוש העיקרי היה אימוץ סוללה משנית כבדה של ארבעה תותחי 9.2 אינץ' (234 מילימטרים) להשלמת הסוללה הראשית הסטנדרטית של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים). אוניות הסדרה היו בין הפרה-דרדנוטים האחרונות שנבנו עבור הצי המלכותי לפני בנייתה והשקתה של אוניית המערכה המהפכנית אה"מ דרדנוט ב-1906, מה שהפך אותן מיד למיושנות.

האוניות שירתו בצי האטלנטי מ-1905 עד 1907, אז הועברו לצי התעלה, אם כי שירות זה נמשך רק עד 1908–1909, אז שובצו לצי הבית. במהלך תקופה זו, המלך אדוארד השביעי שימש כספינת דגל של הצי כתוצאה מבקשה משמה שהיא תמיד תשמש ככזו. אפריקה והיברניה היו מעורבות בניסויים במטוסים ימיים ב-1912, ובאותה שנה שובצו כל אוניות הסדרה בשייטת אוניות המערכה השלישית של צי הבית ולאחר מכן נשלחו לים התיכון כדי להגיב למלחמת הבלקן הראשונה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, אוניות הסדרה נשלחו לצי הגדול כדי לתמוך בסיורים הצפוניים ולערוך סריקות בים הצפוני אחרי ספינות מלחמה גרמניות, למרות שמעולם לא השתתפו בקרב. בינואר 1916, קינג אדוארד השביעי פגעה במוקש גרמני וטבעה, למרות שצוותה פונה בשלום. עד אמצע 1916, האוניות ששרדו כבר לא היו מתאימות לשירות הצי הקדמי, ולכן הן התפזרו למשימות אחרות, כולל הגנת החוף עם פיקוד נור ולפעולות במערכת גליפולי. אפריקה נשלחה לסיורים האטלנטיים ב-1917 ומאוחר יותר נפגעה בשפעת הספרדית, ובריטניה טורפדה והוטבעה על ידי צוללת יומיים לפני תום המלחמה, אחת מאוניות המלחמה הבריטיות האחרונות שהוטבעו בסכסוך. אוניות הסדרה ששרדו כולן נמכרו לגרוטאות בתחילת שנות ה-20.

עבודת התכנון על מה שיהפוך לסדרת קינג אדוארד השביעי החלה ב-1901; הצי המלכותי הבחין שאוניות מערכה זרות, כמו סדרת רג'ינה מרגריטה האיטלקית וסדרת וירג'יניה האמריקאית, החלו לשאת סוללה משנית כבדה של תותחי 8 אינץ' (203 מילימטרים). צוות התכנון, שפעל ללא הנחייתו של מנהל הבנייה הימית, ויליאם הנרי וייט, שהיה חולה באותה תקופה, החל בסדרת מחקרים לאוניית מערכה המבוססת על סדרת לונדון הקודמת חמושה בסוללה משנית של תותחי 7.5 אינץ' (191 מילימטרים) או תותחי 9.2 אינץ' (234 מילימטרים). עוזר ה-DNC, ג'יי. ה. נארבת', התקשה בתחילה מאוד לארגן את התותחים כך שהצריחים המשניים לא יפריעו לתותחי הסוללה הראשיים. לאחר בחינת הצריחים המסודרים ישירות בצורת ירי-על המשמשים בסדרת וירג'יניה, נארבת' הגיע למסקנה שזה לא פתרון בר-ביצוע, ולכן אימץ הסדר עם ארבעה צריחים משניים, אחד בכל פינה של המבנה העילי.

האדמירליות קיבלה באופן זמני גרסה מצוידת בשמונה תותחי 7.5 אינץ' בצריחי תותחים תאומים, אבל לאחר חזרתו של וייט, הוא הציע את תותחי ה-9.2 אינץ' מאחר שהם יהיו יעילים יותר נגד ספינות משוריינות בכבדות, ולכן התקבלה ההחלטה לעבור לחימוש זה. התותחים המשניים הכבדים הוסיפו משקל רב באונייה והם תפסו מקום על הסיפון, ובכך אילצו את המתכננים לעשות פשרות להיבטים אחרים של הכלים, במיוחד לשאר הסוללה המשנית. תותחים אלו, הנישאים באופן מסורתי בתאים משוריינים, הועברו לסוללת קופסה מרכזית, מכיוון שזה ידרוש פחות שריון כדי להגן על התותחים בסידור כה קומפקטי. הם גם הורכבו נמוך יותר ביחס לקו המים, בגלל הנמכת הבולט; זה הפך את התותחים למעשה לבלתי שמישים בשום מצב מלבד בים רגוע יחסית. בשילוב עם גובה מטאצנטרי גבוה יותר, הבולט הנמוך של אוניות הסדרה גרם להם להיות מועדים להישטף במים בים סוער ובגלגול מוגזם.

למרות הבעיות בחימוש המשני שלהן, האוניות היו חזקות יותר באופן משמעותי מאשר אוניות מערכה בריטיות קודמות והן היו עדיפות על אוניות מקבילות בציים זרים. למרות זאת, הן עברו את אותו גורל כמו כל הפרה-דרדנוטים האחרות. הן הושלמו זמן קצר לפני הופעת אוניית המערכה המהפכנית אה"מ דרדנוט בשנת 1906, הן התיישנו במהירות, כך שבמהלך מלחמת העולם הראשונה, אוניות הסדרה נפרסו לעיתים קרובות בחזית שייטות אוניות המערכה של הדרדנוטים כדי למסך אותן לאיתור מוקשים ימיים, על ידי ראייה או פגיעה בהן לפני שהדרדנוטים נכנסו לאזור.

אוניות הסדרה היו השיא של עיצוב אוניות מערכה בניהולו של ווייט שהחל עם סדרת רויאל סובריין בסוף שנות ה-80. סדרת ההמשך, שתי אוניות המערכה מסדרת לורד נלסון, היו סטייה משמעותית מהעיצובים הקודמים וסימנו שלב מעבר בין אוניות מערכה פרה-דרדנוט לאוניות מערכה דרדנוט.

אוניות הסדרה היו באורך 425 רגל (130 מטרים) בין הניצבים ובאורך כולל של 453 רגל 9 אינץ' (138.30 מטרים). היה להן רוחב של 75 רגל (23 מטרים) ושוקע של 25 רגל 8 אינץ' (7.82 מטרים). אוניות הסדרה היו כבדות יותר מאלף טון מאשר אוניות מערכה מוקדמות יותר והיו בהדחק של 15,585–15,885 טונות ארוכות (15,835–16,140 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 17,009–17,290 טונות ארוכות (17,282–17,567 טונות) במעמס מלא. באוניות היו 22 רגל (6.7 מטרים) של לוח חופשי קדימה, 16 רגל 6.5 אינץ' (5.042 מטרים) באמצע האונייה, ו-18 רגל (5.5 מטרים) מאחור. כדי לחסוך במשקל, האחסון של האוניות למזון ואספקה אחרת הופחת מאספקה של 4 חודשים שהייתה סטנדרטית בתכנונים קודמים ל-3 חודשים. הצוות שלהם השתנה במהלך הקריירה שלהם, ונע בין 755 ל-815; לדוגמה, לאחר שנכנסה לשירות, כללה דומיניון צוות של 777 קצינים ומלחים; הצוותים נטו לגדול בזמן מלחמה.

קינג אדוארד השביעי ואחיותיה השליכו את צריח הניתוב האחורי שהיה נוהג מקובל לטובת מגדל פיקוח על טורפדו שכיוון את הירי של צינורות הטורפדו בירכתיים. האוניות הותקנו עם שני תרני מוטות כבדים; התרנים שלהם היו מצוידים בצמרות ששימשו להרכבת ציוד טלגרפיה ובקרת אש אלחוטיים. קינג אדוארד השביעי, קומונוולת', דומיניון, הינדוסטן וניו זילנד נשאו צמרות גדולות וסגלגלות לרוב הציוד שלהן וחלק העליון קטן יותר למטה, בעוד אפריקה, היברניה ובריטניה כללו צמרות קטנות יותר ומרובעות, עם שני צמרות קטנות למטה על התרנים.

אוניות הסדרה היו אוניות המערכה הבריטיות הראשונות עם הגה מאוזן מאז שנות ה-70 והיו ניתנות לתמרון מאוד, בקוטר טקטי של 340 יארד (310 מטרים) במהירות של 15 קשרים (28 קמ"ש). עם זאת, היה קשה לשמור איתן על מסלול ישר, ומאפיין זה הוביל לזוכים לכינוי "השמינייה המתנודדת" במהלך שירותם בצי הגדול בשנים 1914–1916. היה להם גלגול מעט מהיר יותר מאשר סדרות אוניות מערכה בריטיות קודמות, אבל הן היו פלטפורמות תותחים טובות, אם כי רטובות מאוד במזג אוויר גרוע.

אוניות הסדרה הונעו על ידי זוג מנועי 4 צילינדרים תלת דרגתיים שהניעו שני מדחפים הפוכים פנימה, עם קיטור שסופק על ידי דוודי צינורות מים או צינורות אש מסוגים שונים. לקינג אדוארד השביעי היו עשרה דוודי Babcock & Wilcox ושישה דוודים סקוטים של מארין, בעוד שאפריקה, בריטניה, הינדוסטן והיברניה קיבלו שמונה עשר דוודים של Babcock & Wilcox ושלושה דוודים של צינורות חוזרים גליליים. ניו זילנד השתמשה בשמונה עשר דוודי ניקלאוס ושלושה דוודי צינורות חוזרים גליליים, ולדומיניון וקומונוולת' היו שישה עשר דוודי Babcock & Wilcox בלבד. הסיבה שאומצו סידורי דוודים מרובים הייתה כדי להשוות את היעילות של סוגי דוודים שונים. בשירות, האוניות עם סוגי הדוודים המעורבים התבררו כאכזבה, שכן סוגי הדוודים השונים הוסיפו סיבוכים לתחנת הכוח ופגעו בפעולה יעילה; הם לא הפיקו שום תועלת בתמורה, והניסויים לא חזרו על עצמם בעיצובים הבאים. הדוודים הוכנסו לשתי ארובות הממוקמים באמצע האונייה. הדוודים היו מונעים בעיקר על ידי פחם, לכל הסדרה מלבד ניו זילנד התקינו מרססי נפט במהלך הבנייה, הפעם הראשונה שזה נעשה באוניות מערכה בריטיות. אלה אפשרו להגביר במהירות את לחץ הקיטור, ולשפר את האצת האוניות; יכולת זו הובילה מאוחר יותר להחלטה לאמץ את כל דוודי הנפט בסופר-דרדנוטים מסדרת קווין אליזבת. לא ניתן היה להתאים את דוודי הניקלאוס של ניו זילנד לשימוש במרססי הנפט.

לאוניות הסדרה הייתה מהירות מרבית של 18.5 קשרים (34.3 קמ"ש) מ-18,000 כוחות סוס (13,000 קילוואט), אם כי חלק מהאוניות עלו על 19 קשרים (35 קמ"ש) בניסויי מהירות, כולל דומיניון והינדוסטן. בשימוש בפחם בלבד, לאוניות היה רדיוס שיוט של כ-5,100 מיילים ימיים (9,400 ק"מ) במהירות חסכונית של 10 קשרים (19 קמ"ש), ועם המזוט המשלים, הטווח שלהם גדל ל-6,700 מיילים ימיים (12,400 ק"מ).

לאוניות הסדרה היו ארבעה תותחי Mk IX בקוטר 12 אינץ'/ 40 קליבר שהותקנו בצריחים עם תותחים מקדימה ומאחורה. התותחים נישאו בצריחים מסוג BVIIS, שהיה להם טווח גובה מ-5 מעלות עד של 13.5 מעלות, וחייב את התותחים לחזור ל-4.5 מעלות לטעינה חוזרת. לתותחים הייתה מהירות לוע של 2,610 רגל לשנייה (800 מטר לשנייה), והם היו מסוגלים לחדור 12 אינץ' של שריון קרופ בטווח של 4,800 יארד (4,400 מטרים). בהגבהה המקסימלית שלהם, לתותחים היה טווח של 15,300 יארד (14,000 מטרים). מאוחר יותר, קומונוולת' וזילנדיה שינו את הצריחים שלהם כדי לאפשר הגבהה ל-30 מעלות, שהרחיבו את הטווח המרבי שלהם באופן משמעותי, ל-26,514 יארד (24,244 מטרים). אלה נתמכו על ידי סוללה משנית כבדה של ארבעה תותחי 9.2 אינץ' (234 מ"מ) בארבעה צריחים בודדים, שניים בכל צד רוחב. התותחים נישאו בצריחי Mk VS, שהיו בעלי טווח הגבהה מ-7 עד +15 מעלות, המאפשרים טווח מקסימלי של 15,500 יארד (14,200 מטרים). מהירות הלוע הייתה 2,735–2,751 רגל לשנייה (834–839 מטר לשנייה).

חמש האוניות הראשונות נשאו גם עשרה תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) Mark VII‏/ 45 קליבר, אותה סוללה שנישאה על ידי אוניות מערכה בריטיות קודמות, אם כי בניגוד לאוניות מערכה קודמות, אוניות הסדרה הרכיבו את התותחים הללו בסוללה מרכזית ולא בקזמטים. לתותחים הייתה מהירות לוע של 2,536 רגל לשנייה (773 מטר לשנייה), והם יכלו לחדור 6 אינץ' של שריון קרופ בטווח של 2,500 יארד (2,300 מטרים). ההגבהה המקסימלית הייתה 14 מעלות, מה שאפשר לתותחים לירות למטרות עד 12,000 יארד (11,000 מטרים). שלוש האוניות האחרונות (בריטניה, אפריקה והיברניה) צוידו במקום זאת בתותחי 6 אינץ' 50 קליבר, שהוזמנו לסיירות המשוריינות מסדרת ווריור, אך נותרו ללא שימוש כאשר הוחלט להשלים את סדרת ווריור עם חימוש משני של תותחי 7.5 אינץ' (190 מילימטרים). להגנה מפני סירות טורפדו, הם נשאו 14 תותחי 12 פאונד 3 אינץ' (76 מ"מ) ו-14 תותחי 3 פאונד 47 מ"מ (1.9 אינץ') שהיו מפוזרים בצריחים סביב האונייה. כמקובל באוניות מערכה של התקופה, הן צוידו גם בחמישה צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (457 מ"מ) שקועים בגוף; שניים היו בכל צד רוחב, כשהחמישי בירכתיים.

רוב השריון הכבד של אוניות הסדרה היה מורכב משריון קרופ; זה כלל את רוב שריון החגורה, הצריחים הראשיים והמשניים והברבטים שלהם, ומגדל הניווט. פריסת השריון של אוניות הסדרה הייתה דומה מאוד לתוכנית ההגנה ששימשה בסדרות דאנקן ולונדון, כאשר השינוי העיקרי היה אימוץ הקופסה המשוריינת לתותחי ה-6 אינץ', ולא לקזמטים בודדים. הייתה להם חגורת שריון בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים) בחלק העיקרי של החגורה; המחיצה הרוחבית בקצה האחורי של החגורה הייתה בעובי 9–12 אינץ' (229–305 מילימטרים). מאחורי המחיצה הרוחבית, דופן האונייה היה מוגן בשריון קרופ לא מוצק בעובי 2 אינץ' (51 מילימטרים). לפני הברבטה הקדמית, החגורה צומצמה ל-7 אינץ' (178 מילימטרים), ואז הצטמצמה ל-5 אינץ' (127 מילימטרים), ואז ל-3 אינץ' (76 מילימטרים) בקצה הקיצוני של החרטום. הקצה העליון של החגורה הראשית צומצם ל-8 אינץ' (203 מילימטרים), ומעל זה היה סיפון הסוללה של תותחי ה-6 אינץ', שהיה מוגן בלוח בעובי 7 אינץ'. התותחים בסוללה חולקו בחיפויים של קרופ לא מוצק.

הסיפון המשוריין היה בעובי 2 אינץ' מפלדה עדינה, מלבד החלק המרכזי של גוף האונייה, שם הצטמצם לעובי 1 אינץ (25 מילימטרים) והעלה מפלס סיפון לגג הסוללה המרכזית. הפחתת העובי שם הייתה הכרחית כדי להפחית את המשקל העליון. לצריחי הסוללה הראשיים של האוניות היו דפנות בעובי של 8 עד 12 אינץ', מותקנים על גבי ברבטים בעובי 12 אינץ'. התותחים בקוטר 9.2 אינץ' קיבלו הגנת שריון דקה יותר, עם דפנות של 5 עד 9 אינץ'; הברבטים שלהם היו רק בעובי 4 אינץ' (102 מילימטרים), והם הצטמצמו בגובהם בהנחה ששריון הצד סיפק הגנה מספקת, והסבירות של פיצוץ פגז מתחת לברבטה במנוף התחמושת הייתה קטנה מאוד. למגדל הניווט היו דפנות בעובי 12 אינץ'.

אוניות הסדרה עברו סדרה של שינויים במהלך הקריירה שלהן. בשנת 1907, קינג אדוארד השביעי העבירה חלק מתותחי ה-12 פאונד שלה באופן זמני לגגות צריח הסוללה הראשיים, אך זה התגלה כלא מספק והם חזרו למקומם המקוריים באותה שנה. בין 1907 ל-1908, היא וקומונוולת', דומיניון, הינדוסטן וניו זילנד הסירו את תותחי ה-3 פאונד המורכבים בגשר. הם גם קיבלו זרקורים בעמדות שונות, כולל גגות צריחי התותחים בקוטר 9.2 אינץ' וכנפי הגשר. פסי זיהוי ארובות גם נוספו לכל שמונה האוניות. היברניה והינדוסטן קיבלו מדי טווח על המבנה האחורי שלהם בשנים 1911–1912, ולרוב האוניות היו שינויים נוספים בזרקורים שלהן. לאפריקה היו רמפות שיגורים למטוסי ניסוי שהותקנו על החרטום שלה ב-1912 לצורך ניסויי טיסה, אם כי הציוד הועבר מאוחר יותר באותה שנה להיברניה, ממנה הוא הוסר כליל.

לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, זילנדיה (לשעבר ניו זילנד) נתנה את אחד מתותחי ה-12 הפאונד שלה כדי לחמש ספינת Q, וקיבלה זוג תותחי 3 פאונד במקומה. במהלך שיפוץ בתקופה ההיא, הוגדל הגשר של דומיניון. סוללת תותחי ה-6 אינץ' הוסרה מכל אוניות הסדרה בין השנים 1916 לאפריל 1917, כאשר בכל אונייה ארבעה מהתותחים הותקנו מחדש בסיפון גבוה יותר בתושבות ציר פתוחות במקום תותחי ה-12 פאונד שהיו ממוקמים שם, שם הם הושפעו פחות מים סוער, ולכן היו כלי נשק שמיש יותר. בתקופה זו הותקנו זרקורים נוספים.

בשנת 1918, זילנדיה וקומונוולת' עברו מודרניזציה רבה לשימוש כספינות אימון לתותחנים. תרני המוט שלהם הוחלפו בתרני חצובה כבדים שהיו מסוגלים לתמוך במנהלי בקרת האש ובמדי הטווח העדכניים ביותר. תותחי ה-12 פאונד הנותרים שלהם הוסרו וזוג תותחי נ"מ 3 אינץ' (76 מילימטרים) נוספו על המבנה האחורי. קומונוולת' קיבלה בליטות נגד טורפדו, אם כי זילנדיה לא. קומונוולת' קיבלה הסוואה מסנוורת, ודווח שזילנדיה נצבעה באופן דומה, אך לפי ההיסטוריון הימי ר.א. ברט, "היעדר ראיות רשמיות וצילומיות שולל זאת".

קינג אדוארד השביעי, אוניית המערכה הראשונה שהונחה לאחר תחילת שלטונו של אדוארד השביעי, נקראה על שמו של המלך; שאר אוניות הסדרה נקראו על שם החלקים המרכיבים את האימפריה הבריטית, כולל חבר העמים של אוסטרליה, דומיניון קנדה, הינדוסטאן (הודו), בריטניה (השם הרומי לבריטניה הגדולה), ניו זילנד, מושבות האימפריה האפריקאיות, והיברניה (השם הרומי של אירלנד).

כאשר אוניות הסדרה נכנסו לשירות החל משנת 1905, הם הצטרפו לצי האטלנטי, שם שימשה קינג אדוארד השביעי כאוניית הדגל של הצי, לפי הגדרתה שהאונייה תשמש תמיד כאוניית דגל. בשנת 1907 הועברו אוניות הסדרה לצי התעלה, כאשר קינג אדוארד השביעי שוב שירתה כאוניית הדגל של הצי. קינג אדוארד השביעי ואפריקה הועברו לצי הבית ב-1908, ושאר אוניות הסדרה הגיעו אחריהן לשם בשנה הבאה. שמה של ניו זילנד שונה לזילנדיה בשנת 1911 כדי לאפשר את השימוש בשמה המקורי עבור סיירת המערכה ניו זילנד. החל משנת 1912, אורגנו האוניות מחדש כשייטת אוניות המערכה השלישית, מרכיב בצי הבית.

באמצע 1912, אפריקה והיברניה היו מעורבות בניסויים עם המטוס דו-כנפי שורט המשופר S.27 "S.38" שהוטס על ידי קומנדר צ'ארלס סמסון; הראשונה הייתה ספינת המלחמה הבריטית הראשונה ששיגרה מטוס, והאחרונה הייתה הראשונה שעשתה זאת תוך כדי הפלגה. הבדיקות הוכיחו את התועלת של כלי טיס המשמשים לאיתור נפילת פגזים ולחפש כלי שיט עוינים, אך גם חשפו את חוסר הביצוע של הציוד שהיה זמין באותה עת. במהלך מלחמת הבלקן הראשונה במהלך 1912–1913 נשלחו אוניות שייטת אוניות המערכה השלישית לים התיכון כדי לייצג את האינטרסים הבריטיים באזור; הם היו מעורבים במצור בינלאומי על מונטנגרו כדי למחות על הכיבוש המונטנגרי של סקוטארי, שהיה אמור להיות חלק מהמדינה החדשה של אלבניה. אוניות הסדרה חזרו למים הבריטים ב-1913, שם הם עברו את השנה הבאה ללא תקלות.

לאחר כניסת בריטניה למלחמת העולם הראשונה ב-5 באוגוסט 1914, שייטת אוניות המערכה השלישית הוקצתה לצי הגדול, הצי הבריטי העיקרי במהלך המלחמה. האוניות נותקו זמנית כדי לתגבר את צי התעלה בנובמבר לפני שחזרו לצי הגדול בסוף החודש. תוך כדי שירות בצי הגדול, הוטל על השייטת לבצע פעולות סביב סקוטלנד והים הצפוני כחלק מהסיורים הצפוניים. שייטת אוניות המערכה השלישית הייתה מעורבת גם בסיורים של כל הצי הגדול במרכז הים הצפוני עד אמצע 1915, כולל בתגובה לפשיטה הגרמנית על סקרבורו, הרטליפול וויטבי בדצמבר 1914 וכדי לתמוך בשייטת אוניות המערכה הראשונה במהלך קרב שרטון דוגר בינואר 1915. עם זאת, שייטת אוניות המערכה השלישית לא ראתה פעולה נגד הכוחות הגרמניים בתקופה זו. בינואר 1916, תוך כדי הפלגה לאירלנד לשיפוץ, פגעה קינג אדוארד השביעי במוקש שהונח על ידי סיירת העזר הגרמנית מווה; אוניית המערכה טבעה לאט עד כדי כך שכל הצוות שלה הורד, למעט אדם אחד שנפל אל מותו במהלך הפינוי.

ב-1916 נותקה השייטת לפיקוד נור כדי לשמור על החוף הדרומי הבריטי, וכמה אוניות הוקצו לפעולות אחרות במקומות אחרים. היברניה וזילנדיה נשלחו למזרח הים התיכון בסוף 1915 כדי להשתתף במערכת גליפולי, אם כי הם ראו פעילות מועטה שם מלבד במהלך פינוי כוחות מדינות ההסכמה מחצי האי בתחילת 1916. זילנדיה חזרה לשייטת אוניות המערכה השלישית לאחר סיום מערכת גליפולי. באותה שנה, בריטניה נשלחה לים האדריאטי כדי לתגבר את הרג'ה מרינה (הצי המלכותי) האיטלקי נגד הצי האוסטרו-הונגרי, למרות שהיא לא ראתה שום פעולה שם. אפריקה צורפה לשייטת הסיירת ה-9 לשירות בסיורים האטלנטיים בשנת 1917, שהופקדה על ליווי שיירות בין סיירה לאון לקייפטאון, דרום אפריקה. הצוות של אפריקה לקה בשפעת הספרדית כשהייתה בסיירה לאון ב-1918, עם כ-476אנשי צוות שחלו ו-52 אנשי צוות שנפטרו.

באותה שנה, קומונוולת' וזילנדיה עברו מודרניזציה רבה, כאשר הראשונה שימשה לזמן קצר בסיורי הצפון ב-1918 לפני ששימשה כספינת אימונים של תותחנים. זילנדיה מעולם לא שימשה למעשה כספינת אימונים, אך היא הייתה מעורבת בניסויים בקרת אש ומאוחר יותר שימשה כספינת בסיס. דומיניון והינדוסטן שימשו כספינות בסיס כדי לתמוך בפשיטה על זבריחה ב-1918. בריטניה טורפדה על ידי הצוללת UB-50 הגרמנית מול כף טרפלגר ב-9 בנובמבר, יומיים בלבד לפני שביתת הנשק עם גרמניה שסיימה את הלחימה; היא הייתה אחת מספינות המלחמה הבריטיות האחרונות שאבדו במהלך המלחמה. הטורפדו הצית שריפה רצינית באחד ממחסני התחמושת בקוטר 9.2 אינץ' שלה, אבל כמו קינג אדוארד השביעי, היא נשארה על פני המים מספיק זמן כדי שהצוות שלה ירד מהאונייה, אם כי כחמישים אנשי צוות נהרגו בטורפדות ובאש שלאחר מכן. ששת אוניות הסדרה ששרדו נמכרו לגריטת ספינות בין השנים 1920 ל-1923, ולאחר מכן פורקו לגרוטאות.

מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת קינג אדוארד השביעי בוויקישיתוף