אוניות המערכה מסדרת סוויפטשור

אה"מ טריומף
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צ'ילה צ'ילה הצי המלכותי הבריטי הצי המלכותי הבריטי
סדרה קודמת	אוניות המערכה מסדרת קינג אדוארד השביעי
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת לורד נלסון
ציוני דרך עיקריים
מספנה	ארמסטרונג ויטוורת'
הוזמנה	1901
תחילת הבנייה	1902
הושקה	1903
תקופת הפעילות	1904–1920 (כ־16 שנים)
אחריתה	1 הוטבעה, 1 נגרטה
מידות
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 12,370 טון, מקסימלי: 14,060 טון
אורך	144.9 מטר
רוחב	21.7 מטר
שוקע	8.2 מטר
נתונים טכניים
מהירות	19 קשרים
גודל הצוות	729 איש
טווח שיוט	11,500 ק"מ במהירות 10 קשר
הנעה	12 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 12,500 כוחות סוס
צורת הנעה	2 מדחפים
אמצעי לחימה
שריון	שריון עיקרי – 76–178 מ"מ, שריון סיפון – 25–76 מ"מ, צריחי תותחים ראשיים – 203–254 מ"מ, קזמטים – 178 מ"מ, ברבטות – 51–254 מ"מ, מחיצות הגנה – 51–152 מ"מ, מגדל הניווט – 279 מ"מ
חימוש	4 תותחים 10 אינץ' (254 מ"מ), 14 תותחים 7.5 אינץ' (191 מ"מ), 14 תותחים 14 ליטראות (3 אינץ', 76 מ"מ), 4 תותחים 6 פאונד (2.244 אינץ' (57 מ"מ)), 2 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ)

אוניות המערכה מסדרת סוויפטשור הייתה קבוצה של שתי אוניות מערכה פרה-דרדנוט בריטיות. במקור הן הוזמנו על ידי צ'ילה כסדרת קונסטיטוסיון במהלך תקופה של מתיחות גבוהה עם ארגנטינה, והן נועדו להביס זוג סיירות משוריינות שהוזמנו על ידי ארגנטינה ושופרו לתפקיד זה. משמעות הדבר הייתה שהן היו קטנות יותר וחמושות קלות יותר מרוב אוניות המערכה של אותה תקופה. הן נרכשו על ידי בריטניה בשנת 1903 לפני השלמתן כדי למנוע את רכישתם על ידי האימפריה הרוסית כאשר המתיחות גברה בינם לבין האימפריה היפנית, בעלת ברית של בריטניה. בנייתן הסתיימה בשנה שלאחר מכן, לסוויפטשור וטריומף היו קריירות דומות בערך בעשור הראשון לקריירת השירות שלהן. הן שובצו בתחילה לצי הבית וצי התעלה לפני שהועברו לצי הים התיכון ב-1909. שתי האוניות הצטרפו מחדש לצי הבית ב-1912 והועברו לחו"ל ב-1913, סוויפטשור לתחנת הודו המזרחית כאוניית הדגל שלה, וטריומף לתחנת סין.

לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, ליוותה סוויפטשור שיירות חיילים באוקיינוס ההודי עד שהועברה לסיורים בתעלת סואץ בדצמבר. לאחר הגנה על התעלה בתחילת 1915 מפני התקפות עות'מאניות, האונייה הועברה לאחר מכן לדרדנלים בפברואר וראתה פעולה במערכת הדרדנלים בהפגזת ביצורים עות'מאניים. טריומף השתתפה במצוד אחר שייטת מזרח אסיה הגרמנית של מקסימיליאן פון שפה ובמערכה נגד המושבה הגרמנית בצ'ינגדאו, סין. האונייה הועברה לים התיכון בתחילת 1915 כדי להשתתף במערכת הדרדנלים. היא טורפדה והוטבעה מחוץ לגאבה טפה על ידי הצוללת הגרמנית U-21 ב-25 במאי 1915.

סוויפטשור הוטלה לתפקידי ליווי שיירות באוקיינוס האטלנטי מתחילת 1916 ועד שהוצאה משירות באפריל 1917 כדי לספק צוותים לכלי שיט נגד צוללות. באמצע 1918, האונייה פורקה מנשקה והופשטה כדי לשמש כספינת חסימה במהלך פשיטה שנייה שהוצעה על אוסטנדה. סוויפטשור נמכרה לגרוטאות ב-1920.

בסוף 1901, צ'ילה וארגנטינה היו על סף מלחמה, וצ'ילה הייתה מודאגת מיכולת הצי שלה להתמודד עם הסיירות המשוריינות ריבדאוויה ומריאנו מורנו, שארגנטינה הזמינה מאיטליה מוקדם יותר באותה שנה. סר אדוארד ריד, המתכנן הראשי של ארמסטרונג ויטוורת', היה בצ'ילה מסיבות בריאותיות באותה תקופה, ונפגש עם בכירי הצי הצ'יליאני כדי לדון ברעיון של רכישה או בנייה של שתי אוניות מערכה במהירות גבוהה וחימוש רב עוצמה בתפוסה נמוכה. רכישת אוניות קיימות לא הייתה אופציה מעשית, ולכן הצ'יליאנים ביקשו מריד לתכנן את האוניות לבנייה בבריטניה. צ'ילה הזמינה את האוניות, תחת השמות קונסטיטוסיון וליברטאד, בשנת 1901, קונסטיטוסיון מארמסטרונג ויטוורת' באלסוויק וליברטאד מ-Vickers ב-Barrow-in-Furness.

האוניות נחשבו לאוניות מערכה מדרג ב', מאחר שהיו חמושות ומשוריינות קלות בסטנדרטים בריטיים; סוויפטשור, למעשה, סבלה מחולשה מבנית בזמן השירות והצריכה חיזוק גוף, למרות שלטריומף לא היו בעיות כאלה. צ'ילה דרשה שהאוניות ישתלבו במבדוק ב-Talcahuano, ולכן הן היו צריכות להיות ארוכות וצרות יותר יחסית לתפוסה מאשר אוניות שנבנו בסטנדרטים בריטיים. הפרטים בסידורי התורן והעוגן, כמו גם סידור חדרי התחמושת וחדרי הטיפול בפגזים היו שונים מהסטנדרטים הבריטיים.

כחלק מהסכמי מאי, שסיימו את המתיחות הקרובה למלחמה בין ארגנטינה וצ'ילה, מכרה ארגנטינה את שתי הסיירות המשוריינות שלה, ריבדאוויה ומורנו, שהיו בבנייה באיטליה ליפן. קונסטיטוסיון וליברטאד הוצאו למכירה בתחילת 1903. בעוד שבריטניה לא הייתה מעוניינת לחלוטין באוניות, הפוליטיקה הבינלאומית קיבלה עדיפות: כשהאימפריה הרוסית הגישה הצעה עבור האוניות, הבריטים דאגו שהאוניות יוכלו לשמש אותן נגד בת בריתם החדשה יפן. כדי למנוע זאת, הבריטים רכשו את שתי אוניות המערכה הצ'יליאניות ב-3 בדצמבר 1903 תמורת 2,432,000 ליש"ט.

הרכישה שלהם על ידי האדמירליות אורגנה על ידי החברה הלונדונית של אנטוני גיבס ובניו, שותפות המנוהלת על ידי אלבן גיבס ואחיו הצעיר ויקארי גיבס. שניהם היו חברי פרלמנט, ותפקידם בעסקה גרם לכך שהם נפסלו מבית הנבחרים, על פי חוק ישן שאסר על חברי פרלמנט לקבל חוזים מהכתר. זה גרם לשתי בחירות משנה, שבהן נבחר אלבן מחדש ללא התנגדות, אך ויקארי איבד את כסאו.

למרות שהם עוצבו לדרישות צ'יליאניות ולא בריטיות והצריכו שינויים מסוימים במהלך הבנייה לאחר רכישתם, לא היה צורך בשינויים גדולים בעיצוב כדי להתאים אותם לשירות בריטי. שתי האוניות הושלמו ביוני 1904 ונכנסו לשירות בצי המלכותי, קונסטיטוסיון בתור סוויפטשור וליברטאד בתור טריומף.

לאוניות הסדרה היה אורך כולל של 475 רגל 3 אינץ' (144.9 מטרים), רוחב של 71 רגל 1 אינץ (21.7 מטרים), ושוקע של 28 רגל 6 אינץ' (8.7 מטרים) במעמס מלא. הדחק האונייה היה 12,175 טונות ארוכות (12,370 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-13,840 טונות ארוכות (14,060 טונות) במעמס מלא. לאוניות היה עודף משקל של 375 טונות ארוכות (381 טונות) בהשוואה לתפוסה שתוכננה שהגדילה את השוקע שלהם והפחיתה את הלוח החופשי שלהם.

ב-1914 מנה הצוות 803 קצינים ומלחים. אוניות הסדרה היו די ניתנות לתמרון כתוצאה מההגה המאוזן שלהם וצורת גוף אופטימלית כדי להפוך את ההגה ליעיל יותר. הן היו אוניות המערכה הבריטיות האחרונות שנכנסו לשירות עם פסגות חרטום והיו גם האחרונות שנכנסו לשירות מצוידות בכיסויי אוורור.

האוניות הונעו על ידי שני מנועי קיטור, תלת דרגתיים בעלי ארבעה צילינדרים הפוכים אנכיים שכל אחד מהם הניע מדחף אחד. תריסר דוודי צינור מים של Yarrow סיפקו קיטור למנועים בלחץ עבודה של 235 PSI (1,620 קילו-פסקל, 17 קילוגרם-כוח לסמ"ר). המנועים הפיקו סך של 12,500 כוחות סוס (9,300 קילוואט) שנועד לאפשר להם להגיע למהירות של 19.5 קשרים (36.1 קמ"ש). המנועים התגלו כחזקים מהצפוי ושתי האוניות עלו על 20 קשר (37 קמ"ש) במהלך ניסויים ימיים. זה הפך אותן לאוניות הקרב המהירות ביותר בצי המלכותי בזמן השלמתן, אם כי המהירות המתמשכת שלהן בשירות הייתה מעט יותר איטית מזו של סדרת דאנקן הישנה יותר. הן נשאן מקסימום 2,048 טונות ארוכות (2,081 טונות) של פחם, שהעניקו להן טווח של 6,210 מיילים ימיים (11,500 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). במהלך השירות הוכיחו האוניות שהן חסכוניות יותר ממה שחשבו תחילה עם טווח משוער של 12,000 מיילים ימיים (22,000 ק"מ) במהירות של 10 קשרים.

החימוש של מהאוניות לא היה מסוג הצי המלכותי הסטנדרטי - הם תוכננו כדי לעמוד בדרישות הצי הצ'יליאני וכל ספינה הייתה חמושה על ידי הבונה המתאים לה, למרות שהביצועים היו זהים. הן היו אוניות המערכה הבריטיות הראשונות מאז רינואון משנת 1895 שהרכיבו סוללה ראשית של תותחי 10 אינץ' (254 מ"מ) והאחרונות שעשו זאת. האוניות הרכיבו סוגים שונים במקצת של תותחי 10 אינץ'/ 45 קליבר, כל אונייה השתמשה בתותחים שתוכננו על ידי המספנה שבנתה אותה. הם עקבו אחר הנוהג הבריטי הסטנדרטי של התקופה של הרכבת הסוללה הראשית בשני צריחים תאומים, אחד מקדימה ואחד מאחורה. הצי המלכותי האמין שתותחי ה-10 אינץ' היו קלים מכדי להיות יעילים נגד אוניות מערכה מודרניות; הם יכלו לחדור את השריון של ספינות הקרב הגרמניות והרוסיות האחרונות, אבל לא את זה של אוניות המערכה הצרפתיות המשוריינות יותר. לתותחים היו הבדלים קלים במבנה, אבל שניהם ירו פגזים במשקל 500 ליברות (227 קילוגרם) במהירות לוע של 2,656 רגל לשנייה (810 מטר לשנייה); זה העניק טווח מקסימלי של 14,800 יארד (13,500 מטרים) בהגבהה המרבית של התותח של 13.5°. מחזור הירי של תותחי Mk VI שהיו בסוויפטשור נטען כי הוא 15 שניות ואילו זה של תותחי Mk VII בטריומף היה 20–25 שניות. כל תותח סופק עם 90 פגזים.

הייתה להם סוללה משנית חזקה, בהיותן אוניות המערכה הבריטיות היחידות שהרכיבו תותחים בקוטר 7.5 אינץ'/ 50 קליבר; אלו היו מסוג שונה מאשר תותחי ה-7.5 אינץ' שהורכבו על סיירות בריטיות מאוחרות יותר. עשרה מהתותחים הותקנו בסוללה מרכזית בסיפון הראשי, שם נמתחה עליהם ביקורת על כך שהם תופסים יותר מדי מקום בסיפון; ארבעת האחרים היו בקזמטים לצד התורן הקדמי והראשי בסיפון העליון. בעיה מרכזית עם התותחים על הסיפון הראשי הייתה שהם הורכבו נמוך מדי באונייה - רק כ-10 רגל (3 מטרים) מעל קו המים במעמס מלא - ולא היו שמישים במהירות גבוהה או במזג אוויר סוער, כאשר הם הוצפו במים בעת גלגול של יותר מ-14°. שני סוגי התותחים נבדלו מעט במבנה, אך היו בעלי ביצועים זהים. הם ירו פגזים במשקל 200 ליברות (91 קילוגרם) במהירות לוע של 2,781 רגל לשנייה (848 מטר לשנייה) בקצב של ארבעה פגזים לדקה. בהגבהה המקסימלית שלהם של 15° היה להם טווח מקסימלי של כ-14,000 יארד (13,000 מטרים). האוניות נשאו 150 פגזים לכל תותח.

הגנה מפני סירות טורפדו סופקה על ידי 14 תותחי QF 14 פאונד Mk I, התותחים שונו לשימוש בפגזים הסטנדרטים במשקל 12.5 ליברות (5.7 קילוגרם) המשמשים את תותחי QF 12 פאונד 18 cwt במהלך השירות הבריטי. הם ירו פגזים בקוטר 3 אינץ' (76 מילימטרים), במשקל 12.5 ק"ג במהירות לוע של 2,548 רגל לשנייה (777 מטר לשנייה). הטווח המרבי שלהם וקצב האש אינם ידועים. האונייה נשאה 200 פגזים לכל תותח. האונייה גם הרכיבה ארבעה תותחי הוצ'קיס QF 6 פאונד בצמרות הלחימה, אם כי אלו הוסרו בשנים 1906–1908.

האונייה הייתה חמושה גם בזוג צינורות טורפדו שקועים בקוטר 17.7 אינץ' (450 מ"מ), אחד בכל צד רוחב, ונשאה עבורם תשעה טורפדות.

תוכנית השריון של אוניות הסדרה הייתה דומה לזו של סדרת דאנקן. חגורת השריון הראשית בקו המים הייתה מורכבת משריון מוצק של קרופ (KCA) בעובי 7 אינץ' (178 מילימטרים). החגורה הייתה בגובה 8 רגל (2.4 מטרים), מתוכם 5 רגל 3 אינץ' (1.6 מטרים) מתחת לקו המים בתפוסה סטנדרטית. מלפנים ומאחור היו מחיצות אלכסוניות בעובי 2–6 אינץ' (51–152 מילימטרים) שחיברו את חגורת השריון לברבטים, החגורה נמשכה, אך הצטמצמה בעובי. העובי היה 6 אינץ' לצד הברבטים, אך הצטמצם עד 2 אינץ' לפני ומאחורי הברבטים. הוא המשיך קדימה אל החרטום ותמך באיל ניגוח מסוג דורבן של האונייה. הוא המשיך מאחור אל תא גלגלי ההיגוי והסתיים במחיצה רוחבית בעובי 3 אינץ' (76 מילימטרים). הרצועה העליונה של שריון בעובי 7 אינץ' כיסתה את דופן האונייה בין החלק האחורי של הברבטים עד לגובה הסיפון העליון. גם הקזמטים בסיפון העליון היו מוגנים על ידי חזיתות ודפנות בעובי 7 אינץ', אך היו מוקפים בלוחות אחוריים בעובי 3 אינץ'. תותחי ה-7.5 אינץ' על הסיפון הראשי הופרדו על ידי מחיצות בעובי 1 אינץ (25 מילימטרים) עם ציפוי בעובי .5 אינץ' (12.7 מילימטרים) המגן על קולטי הארובה לאחוריהם. מחיצה אורכית בעובי 1 אינץ' חילקה את הסוללה לאורך קו האמצע שלה.

חזיתות הצריחים היו בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים) והצדדים והאחוריים שלהם היו בעובי 8 אינץ' (203 מילימטרים). גגותיהם היו בעובי 2 אינץ' והתא שהגן על התותחנים היה בעובי 1.5 אינץ' (38 מילימטרים). מעל הסיפון העליון היו הברבטים בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים) בחזית ו-8 אינץ' מאחור. מתחת לרמה זו הם הצטמצמו ל-3 ו-2 אינץ' בהתאמה. מגדל הניווט היה מוגן בשריון בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים) בחזית ו-8 אינץ' בחלקו האחורי. שריון הסיפון בתוך המצודה המרכזית נע בין 1 ל-1.5 אינץ' בעובי. מחוץ למצודה, הסיפון התחתון היה בעובי של 3 אינץ' והשתפע כדי לפגוש את הצד התחתון של חגורת השריון. ההיסטוריון הימי ר. א. בארט העריך את החולשה הגדולה ביותר של תוכנית השריון שלהם כירידה בעובי של שריון הברבטות מתחת לסיפון העליון. הוא האמין שזה הפך את מחסני התחמושת של האוניות לפגיעים לפגיעות אלכסוניות ליד הברבטות.

סוויפטשור נכנסה לשירות ב-21 ביוני 1904 לשירות בצי הבית ובצי התעלה עד 1908. היא התנגשה בטריומף ב-3 ביוני 1905 וסבלה מנזק למדחפים, למרפסת הירכתיים ולגוף האחורי. האונייה שופצה במספנת צ'טם ביוני-יולי 1906. סוויפטשור הושמה לזמן קצר במילואים במספנת פורטסמות' מ-7 באוקטובר 1908 עד 6 באפריל 1909, כאשר נכנסה מחדש לשירות בצי הים התיכון. האונייה הוקצתה מחדש לצי הבית ב-8 במאי 1912 עד שזכתה לשיפוץ ממושך מספטמבר 1912 עד מרץ 1913. סוויפטשור הופעלה מחדש ב-26 במרץ והוקצתה כאוניית הדגל של תחנת הודו המזרחית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, ליוותה הספינה חיילים הודים מבומביי לעדן מספטמבר-נובמבר 1914. לאחר מכן היא הועברה לסיורים בתעלת סואץ ב-1 בדצמבר כדי לסייע בהגנה על התעלה. ממ-27 בינואר עד 4 בפברואר 1915 סייעה האונייה להגן על התעלה ליד קנטרה במהלך מתקפת סואץ הראשונה על ידי הכוחות העות'מאניים. סוויפטשור הועברה לאחר מכן לדרדנלים ב-28 בפברואר וראתה פעולה במערכת הדרדנלים בהפגזת ביצורים עות'מאניים. היא שובצה בשייטת הסיירות התשיעית לתפקידי ליווי באוקיינוס האטלנטי בפברואר 1916. ב-11 באפריל 1917, האונייה הגיעה לצ'טהאם, שם הוצאה משירות והושמה במילואים כדי לספק צוותים לכלי שיט נגד צוללות. סוויפטשור שופצה באמצע 1917 ושימשה כספינת לינה מפברואר 1918. בסתיו 1918 היא פורקה מנשקה והופשטה לשימוש כספינת חסימה בניסיון שני שהוצע לחסום את הכניסה לנמל באוסטנדה, אך המלחמה הסתיימה לפני שהמבצע הזה התרחש. האונייה שימשה לזמן קצר כספינת מטרה לפני שהועמדה למכירה במרץ 1920. סוויפטשור נמכרה לגרוטאות ב-18 ביוני 1920 לחברת פירוק ספינות סטנלי.

בדומה לסוויפטשור, טריומף נכנסה לשירות ב-21 ביוני 1904 והוקצתה בתחילה לצי הבית, לימים צי התעלה, עד 1909. ב-17 בספטמבר 1904 נפגעה האונייה על ידי SS סיירן ממספנת פמברוק וניזוקה קלות בלבד. בשנה שלאחר מכן, היא פגעה בטעות באוניית האחות שלה ונגרם נזק לחרטום שלה. טריומף קיבלה שיפוץ קצר במספנת צ'טם באוקטובר 1908 והועברה לצי הים התיכון ב-26 באפריל 1909. האונייה חזרה לצי הבית במאי 1912. היא הועברה לתחנת סין ב-28 באוגוסט 1913 והושמה במילואים בהונג קונג עד לגיוסה באוגוסט 1914 בתחילת מלחמת העולם הראשונה.

טריומף השתתפה במצוד אחר שייטת מזרח אסיה הגרמנית ובמערכה נגד המושבה הגרמנית בצ'ינגדאו, סין עד לנובמבר, אז החלה בשיפוץ בהונג קונג. האונייה יצאה ב-12 בינואר 1915 כדי להשתתף במערכת הדרדנלים. היא טורפדה והוטבעה מחוץ לגאבה טפה על ידי הצוללת הגרמנית U-21 בעת הפגזת ביצורים עות'מאניים בדרדנלים ב-25 במאי 1915.

מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת סוויפטשור בוויקישיתוף