PROFILPELAJAR.COM

תקנות אושא הן תקנות שתיקנה הסנהדרין בעיר אושא, אחרי שגלתה מירושלים בעקבות חורבן בית המקדש השני ושינתה את מיקומה מספר פעמים.

לפי האמור בתלמוד, ראש הסנהדרין בתקופת אושא היה ככל הנראה רבי ישמעאל, וכאשר רבי יוחנן מסר לתלמידיו "שמעתי מהולכי אושא" הכוונה היא לרבי ישמעאל^[1]. רושמי הדורות התחבטו כיצד ייתכן שרבי יוחנן שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא ילמד תורה מפי רבי ישמעאל שהיה שלושה דורות לפניו, אך ככל הנראה רבי יוחנן לא שמע את הדברים מפיו אלא משמו^[2].

גלות הסנהדרין לאושא

בזמן שהיה בית המקדש קיים, ישבה הסנהדרין הגדולה בלשכת הגזית. סנהדרין זו הייתה בית הדין הגדול והראשי של עם ישראל, ושם נקבעו חוקי המדינה. משגלתה הסנהדרין ממקומה בלשכת הגזית, בטלו דיני נפשות מכל סנהדרין קטנה שבכל עיר ועיר^[3].

לפני חורבן הבית השני החל מצב העם להדרדר. הצדוקים החלו להגביר את השפעתם על העם והכהנים גדולים היו לרוב מהצדוקים. כמאה ושמונים שנה לפני חורבן הבית גברה השפעת הקיסרות הרומית^[4] על מלכות ישראל, ודבקות העם במצוות הדת ירדה באופן משמעותי. ארבעים שנה לפני החורבן, כאשר התרבו שופכי דמים והסנהדרין לא רצתה לדונם על פי הכלל שיש למעט ככל האפשר בדיני נפשות החמורים מכול, הגלתה הסנהדרין את עצמה ממקומה בלשכת הגזית ל"חנויות", במטרה להתחמק מדיני נפשות. יש המפרשים שכוחה של הסנהדרין לדון דיני נפשות חל רק בלשכת הגזית, וככתוב בתלמוד על הפסוק "וקמת ועלית אל המקום" - מלמד שהמקום גורם^[5], אך יש המבטלים פירוש זה ומפרשים שדין זה הוא דווקא על הפרשה הכתובה שם אודות זקן ממרא שהמראתו חשובה המראה רק בלשכת הגזית ורק שם נידון למיתה אם פסק נגד פסקם של רוב חברי הסנהדרין^[6], וייתכן שצעד זה היה במטרה לעבור מלשכת הגזית ששם היה המרכז הרוחני של העם ובו התקבצו כל העם בשלוש רגלים, למקומות מרוחקים וצדדיים^{[דרושה הבהרה]}.

למקומה של הסנהדרין הייתה משמעות רבה, ובתלמוד מיוחסת השראת השכינה שבחלקו של שבט יהודה כנגד זו שבחלקו של שבט בנימין, לכך שהסנהדרין שבלשכת הגזית הייתה בחלקו של יהודה, ואילו השכינה עצמה הייתה בקדש הקדשים שהיה בחלקו של בנימין^[7]. כך גם יש משמעות רבה לגלות שגלתה הסנהדרין ולמשמעות גלות זו, ובתלמוד הושוו עשר הגלויות שגלתה הסנהדרין לעשר הגלויות שגלה השכינה ממקום למקום^[8], ובמדרש אף מובא שיעקב אבינו הקדים ובירך את זבולון מיד אחרי יהודה בנו, מכיוון שאחת מהגלויות של הסנהדרין הייתה בציפורי שהיא חלקו של זבולון^[9]: במדרש זה אף מובאת גרסה אחרת לסדר שבו גלתה הסנהדרין, ולפי סדר זה המקום השני היה באושא ”מה ראה יעקב אבינו שברך זבולון אחר יהודה והלא יששכר גדול ממנו. אלא צפה אבינו יעקב וראה שעתידה ירושלים ליחרב ועתידה סנהדרין שתעקר ממקומה משבטו של יהודה ולקבוע בחלקו של זבולון לפי שבתחילה גלתה סנהדרין וישבה לה ביבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם ומשפרעם לבית שערים ומבית שערים לצפורי וצפורי היא חלקו של זבולון ואחר כך גלתה מצפורי לטבריא”.

ספקות טומאה

ערך מורחב – ספק טומאה

שש מהתקנות הן אודות דיני ספקות בהלכות טומאה וטהרה:

ספק בית הפרס

ערך מורחב – בית הפרס

בית הפרס הוא שדה בגודל 2304 מ"ר שהיה קבור שם אדם וכשנחרשה השדה התפזרו העצמות, במקרה זה כל השדה במצב טומאה ייחודי. בשונה מההלכות האחרות אין הכוונה שהגזירה היא באופן שספק אם מדובר ב"בית הפרס", אלא הכוונה היא שהספק הוא "בית הפרס" שהיא התקנה האוסרת את השטח מחמת הספק.

עפר הבא מארץ העמים

ערך מורחב – טומאת ארץ העמים

טומאת עפר ארץ העמים התפתחה הלכתית בשלושה שלבים:

יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן גזרו שארץ העמים תגרום ספק טומאה. טעם התקנה הוא מכיוון שגויים אינם קוברים בצורה מסודרת, ומכיוון שהם חשודים על הזנות, הם היו קוברים את הנפלים שהפילו הזונות, בבית הפרטי שלהן.
שמונים שנה לפני חורבן הבית, הוסיפו חז"ל וגזרו על ספק טומאת ארץ העמים שתחול גם על אווירה ולא רק על אדמתה. כך מסר רבי ישמעאל ברבי יוסי לשליחי רבי יהודה הנשיא, לפני פטירתו.
באושא החמירו והוסיפו על הטומאה, שטומאת אדמת ארץ העמים תהיה בגדר וודאי טומאה, ותגרום לשריפת קדשים שנגעו בה, אך לאווירה יהיה רק דין ספק טומאה^[10]

ספק בגדי עם הארץ

בגדי עם הארץ, טמאים מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. דין זה קיים רק לתלמידי החכמים שהיו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים לשמור על טהרה תמידית (ולא רק כאשר נכנסו לבית המקדש) והקפידו על הלכות טומאה וטהרה (חולין על טהרת הקודש). עמי הארצות והבורים לא ידעו לשמור על הלכות טומאה וטהרה, ולכן תיקנו חכמי אושא שכל בגדי עם הארץ יחשבו לטמאים מספק,

ספק כלים הנמצאים

מהתורה כלים נטמאים אם נגע בהם אב הטומאה. כלי שנמצא במקום ציבורי הוא טמא מספק מחשש שמא נגע בו טמא, וזאת בניגוד לכלל הרגיל כל ספק טומאה ברשות הרבים טהור.

ספק הרוקין הנמצאים

ההלכה היא שכל המשקין (=הנוזלין) היוצאים מגופו של הזב בכוח (רוק, שתן וזיבה) מטמאים במגע ובמשא מהתורה. גזרו סנהדרין באושא, שכל הרוקין הנמצאין במקום ציבוריים יהיו טמאים מספק, שמא הם של זב.

ספק מי רגלי אדם שהם כנגד מי רגלי בהמה

ספק זה הוא בעצם הקל מכולם, ולמרות זאת החמירו בו חז"ל. המדובר הוא במים רגלים שנמצאו ולא ידוע של מי הם, כך שיש ספק ספיקא להקל - רוב צדדים להקל, שמא של אדם הוא ושמא של בעל חיים הוא (שאין בו טומאה), וגם אם של אדם הוא - שמא של אדם טהור הוא ואינו מטמא, ולמרות זאת החמירו חכמי אושא שהוא יטמא מספק.

תקנות אחרות

אדם זן את בניו הקטנים

"שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים"^[11] - לפי תקנה זו אדם חייב לפרנס את צאצאיו עד שיגיעו לבגרות הלכתית. להלכה נפסק כי אי אפשר לכפות אדם לזון את ילדיו, אך יש לביישו ולהכלימו ברבים כדי שייתן. כאשר בא סרבן מזונות לפני רב יהודה הוא היה מתבטא על האיש בזלזול וברבים "התנין ילד ואת מזון ילדיו מטיל הוא על אנשי העיר" כשהוא משווה מי שאינו זן את ילדיו לחיית טרף ובכך מביישו. ובדומה לכך עשה גם רב חסדא שהורה להכריז ברבים כי "עורב רוצה בנים, ואילו אדם זה אינו רוצה ילדים!"

הורים ניזונים מנכסים שהורישו

הורים שעוד בחייהם הורישו את כל רכושם לבניהם, אף-על-פי שהנכסים כעת אינם שלהם הם ניזונים מנכסיה אלו. ייתכן כי ההסבר לזה הוא שאם לא יזונו יפלו למעמסה על הציבור כתקנה הקודמת^[12].

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

תקנה זו מוזכרת במסכת כתובות דף נ עמוד א. התקנה היא שאדם לא יתן לצדקה יותר מחומש (20%) מנכסיו לצדקה כדי לא לגרום שהוא עצמו יצטרך לקחת צדקה. עם זאת, היו שנהגו לתת צדקה גם בכמות גדולה עד שפיזרו את כל נכסיהם, בטענה שדברים אלו אמורים רק על דין צדקה מכוח חיוב מצוות צדקה, אבל לא לאדם הנותן צדקה כדי לכפר על נפשו כמו שיעץ דניאל לנבוכדנצר "וחטאיך בצדקה פרוק", שמכיוון שהצדקה ניתנת בזה כדי לכפר על החטאים ולהנצל מעונש הגיהנום, הרי הם בכלל גדר צורכי רפואה שעליהם כתוב ש"כל אשר לאדם יתן בעד נפשו", ובגדרי רפואה אין הגבלה זו^[13].

כמה לדחוק בבן שילמד

באושא תקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו"^[14] תקנה זו קובעת שבשנים הראשונות של לימוד התורה יש לנהוג עם הילד בנחת, אך לאחר מכן יש לדחוק בו קשה על מנת שילמד תורה. בתלמוד מוסבר כי הוראתו של רב לרב שמואל בר שילת לא לדחוק על הילד רק עד גיל שש אך מגיל שש והלאה "ספי ליה כתורא" אין כוונתה לרדת לחייו של הילד, אלא רק ללמוד איתו בעל כרחו. החיוב להסתמר לילד בדרכי נועם אך גם בעונשים היא רק מגיל שנים עשר. לפי פירוש אחר החילוק הוא בין לימוד המקרא שגילו כבר מגיל שש לבין לימוד משנה שחיובו מאוחר יותר (גיל שנים עשר).

עם זאת ההלכה אוסרת בחומרא על הכאה אכזרית לילד ושוללת זאת בתוקף:

מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו. ופחות מבן שש אין מכניסים אותו. ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה. ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי. לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה

— משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ב', הלכה ב'.

אישה שמכרה נכסי מלוג ומתה

אישה שנשאת יכולה להביא עמה לבעלה שני סוגי נכסים: נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג. נכסי צאן ברזל הם נכסים "צמודים" כאשר הבעל יכול ליהנות מרווחים על הנכסים ובמקרה של גרושין מחזיר לה את שווים ההתחלתי. נכסי מלוג הם נכסים שנשארים ברשותה אבל לבעלה הזכות ליהנות מרווחים מהם, במקרה גרושין מחזיר לה את הנכסים כמות שהם.

התקנה מתייחסת למצב שאישה זו נישאה ולאחר מכן מכרה את נכסי המלוג שלה. מעיקר הדין מכיוון שלבעל יש קניין פירות בלבד המכירה תקפה, והבעל יפסיד את הקרקע. על פי תקנת אושא, אם היא תמות ובעלה חי יוכל על פי התקנה לקחת את הנכסים הללו מהקונים.

בתלמוד הסביר רב אשי, כי למעשה, זכותו של הבעל בנכסי אשתו דומה במידה מסוימת ליורש ובמידה מסוימת ללוקח. חכמים נתנו לבעל שני גדרים אלו בצורה שלא יוכלו להפקיע ממנו את הנכסי מלוג, ותמיד תהא ידו על העליונה, כך שלעניין יובל דינו כיורש שאין הירושה חוזרת למוריש^[15], אך לעומת זאת לעניין מכירת האשה יש לבעל דין לוקח, שהרי אם היה דינו כ"יורש" ברור שאם המוריש - האשה - מכרה את הנכס אין שוב ליורש כל זכות משפטית, ורק מכיוון שדינו כ"לוקח", חשוב הדבר כאילו הנכס כבר נמכר לו וממילא לא יכולה אשתו למכור יותר את הנכסי מלוג^[16].

חכם שסרח

במסכת מועד קטן^[17] מצטט רב אויא את תקנת אושא, שאב בית דין שסרח אין מנדין אותו (משום כבוד התורה) אלא אומרין הכבד ושב בביתך, חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם. התלמוד מביא כי תקנה זו חלוקה על פסקו של ריש לקיש שאומר שתלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא.

להלכה פוסק הרמב"ם כריש לקיש: ”חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם. אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו. אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה. שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה אע"פ שכשל כסהו כלילה. ואומרים לו הכבד ושב בביתך”. הרמב"ם אף מרחיב את הפסיקה וקובע כי גם תלמיד חכם בדרגה פחותה יותר שאינו נושא במשרה רשמית ומפורסמת של "אב בית דין", יש להתחמק ולמעט בנידויו: ”כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו. וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם אף על פי שנמנין להלקותו אם נתחייב מלקות. ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו”^[18].