תקופת הגיבוש או תקופת השיקום הייתה מעין תקופת רסטורציה אתיופית במהלכה האימפריה האתיופית, שהייתה בתהליכי התפוררות עברה תהליך איחוד והקיסר קיבל את כוחו בחזרה. בתקופה זו נערכה מודרניזציה מסוימת במדינה, כשברקע הכוחות הקולוניאליסטים השולטים מסביבה.

הקיסר הגונדרי, יואס הראשון, נרצח ב-1769 בידי ראס מיכאל(מכונה בכרוניקה של תקופת השופטים "קתליה נגוס"-הורג הקיסר) ויחד איתו פחתה חשיבותם של הקיסרים הגונדרים . לאחר מכן נשלטה האימפריה האתיופית על ידי מיכאל סהול, הראס^[1] של תיגראי שאייש את אזור גונדר ובאגמדיר. האימפריה נשארה במצב כאוטי, וסבלה מעימותים וממלחמת אזרחים, שנמשכו עד אמצע המאה ה-19. תקופה זו של שיקום אתיופיה נפתחה רשמית עם הכתרתו של הדג'זמאץ^[2] קאסה היילו לקיסר תוודרוס השני ב-1855 שמאחד את אתיופיה, מנסה לחסל את השיטה הפיאודלית ולמשוך את הכנסייה תחת שלטון הממשלה. תקופה זו מסתיימת עם התבוסה האתיופית תחת שלטונו של הקיסר היילה סלאסי במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה שהתרחשה ב-1936.

ערך מורחב – תקופת השופטים האתיופית

קאסה היילו נולד ב-1818 לתוך המציאות של תקופת השופטים האתיופית, תקופה זו שהתאפיינה במלחמת אזרחים ובמלחמה בין מצביאים, נסיכים ואצילים מקומיים שחלקו את האימפריה ביניהם ולחמו באופן קבוע. קיסרי השושלת הסולומונית של אותה תקופה היו למעשה בובות שנתמכו על ידי מצביא אחד, והופלו על ידי מצביא אחר וחוזר. אזורים באימפריה שהיו ממלכות אוטונומיות כמו גוג'אם ושאווה נשלטו על ידי ענפים אחרים של השושלת הסולומונית ובשאווה השליט המקומי סהלה סלאסי הכריז על עצמו כמלך^[3].

בתחילה קאסה היילו התחיל את דרכו כשיפטה^[4] מכיוון שהקיסר יוהנס השלישי השתלט על קווארה האחוזה הפיאודלית של משפחתו של קאסה היילו הוא התמרד כנגדו והוצא אל מחוץ לחוק. קאסה היילו אגר עם הזמן כוח ותמיכה מהתושבים, שלהם הוא חילק כסף ודגן^[5] ובהמשך היה מסוגל לא רק לשלוט באדמת אבותיו קווארה אלא היה מסוגל לשלוט בכל מחוז דאמבייה.

כאשר תוודרוס השני נעשה חזק מדי מכדי שאפשר להתעלם ממנו, הוא מונה לדג'אזמאץ של קווארה על ידי הקיסרית מנאן והתחתן עם נכדתה תוובץ' עלי, בתו של ראס באגמדיר עלי השני וסגן הקיסר ב-1845. באוקטובר 1846 תקף קאסה היילו ובזז את אזור דאמבייה^[6], בינואר 1847 הוא המשיך בתוכניתו לכבוש את גונדר. כאשר קאסה ביטל את תוכניתו לכיבושה של גונדר, הקיסרית מנאן שלח את צבאה צפונית לאגם טאנה, קאסה היילו הביס בקלות את צבא הקיסרית ולקח אותה בשבי יחד עם בעלה הקיסר יוהנס השלישי. בנו החורג של הקיסר וסגנו עלי השני בחר לתת ולשאת עם קאסה היילו, עלי השני נתן לקאסה היילו לשלוט בכל האזור שמצפון וממערב לאגם טאנה ובתמורה לכך שישחרר את אמו מהשבי.

משנת 1852 ועד ל-1855 אחרי סדרת לחימה עיקשת בין הצדדים ללא שום הפסד של קאסה היילו הקיסרית מאנן ובנה עלי השני נהרגו בקרב אישחל.

לאחר שהצליח להביס את צבא הקיסר תוודרוס היה כעת השליט המרכזי ביותר בצפון ולכן הוא החליט שכעת זה הזמן לאחד את האימפריה תחת שלטון אחד וחזק. הוא החל לצעוד עם כוחותיו אל עבר מחוזות וואלו, לסתה וווג במרץ 1855 והוביל מערכה אכזרית להכפפת האזור תחת שלטונו. השליטים המקומיים שושלת יג'ו והזאגווה התנגדו באופן עז לכוחותיו של הקיסר כמו כן גם המאמדוץ' המוסלמים. בווג ובלסתה הלחימה הייתה אכזרית ואחת מהדוגמאות הם שהיורש לכתר וגשום מהזאגווה גברה מדהין^[7] הוצא להורג ונתלה על עץ. מהלך זה של הקיסר גרם לפחד וכעס בווג ובלסתה. במחוז וואלו במקביל התנהל מאבק ירושה בין האחים למחצה לכתר וואלו משושלת המאמדוץ' אבא ווטאוו והאימאם אמאדה מאבק שהגיע ללוחמה בין המחנות אך שניהם התאחדו בסופו של דבר ונלחמו כנגד הקיסר באכזריות רבה. המשך המערכה בוואלו הוביל להתנגדות רבה יותר והקיסר השיב באכזריות שכללה קטיעת איברים. בסופו של דבר הקיסר לכד את אבא ווטאוו וכלא אותו במקדלה ב-12 בספטמבר ובכך הסתיימה הלחימה בת שבעת החודשים לכיבוש וואלו ביום השני לראש השנה האתיופי. מאוחר יותר האימאם אמאדה נתפס גם הוא ויחד עם תומכיו האצילים נאסר. אמאדה הוטבל לנצרות והקיסר הפך לסנדק שלו. מקדלה נהפכה לבית כלא של אסירים פוליטיים.

הקיסר הפנה כעת את צבאו אל עבר ממלכת שאווה. שאווה בזמן תקופת השופטים הכירה בקיסר שישב בגונדר כסמל ותפקדה למעשה כממלכה עצמאית שנשלטה על ידי ענף של השושלת הסולומונית והשיא היה כאשר שליטה סהלה סלאסי שינה את תואר השליטים של שאווה מ"מארידאזמץ" ("מפקד מפחיד") ל"נגוס" ("מלך") ושלט בשאווה ביד ברזל בלי התערבות מגונדר. סהלה סלאסי מת ויורשו היילה מאלכות היה זה שצריך להמודד מול כוחות הקיסר, מלך שאווה הכין את צבאו אך יותר מאוחר חלה ולא היה יכול לעמוד בראש צבאו אף על פי שארגן אותה, כוחות הקיסר חצו את הגבול בין וואלו לשאווה לתוך מחוז מאנז ובמקביל היילה מאלכות נפטר ממחלתו. מותו של מאלכות גרם למשבר בשאווה ופורר את הצבא שארגן, בעקבות זאת הנשים החזקות בממלכת סבתו זנאבווורק ואמו באזביש מהירו לבירת שאווה לעצור את התפוררות הממלכה וההתנגדות אך נעצרו על ידי כוחותיו של אבטו היילה מיכאל אחיו למחצה של המלך המנוח הנאמן לקיסר תוודרוס. הכוח הקיסר שכבש את מחוז מאנז המשיך דרומה וכבש את דברה ברהן וערים נוספות. נראה כי שאווה לקראת כיבוש והיא מתפוררת גם מבפנים, בגידתו של אבטו היילה גרמה לכעס באצולה השוואנית ולכן קבוצה שבראשה עמד אטו באזביה המליכה את בנו של היילה מאלכות, סהלה מריאם^[8] בן התשע למלך שאווה והתנגדו תחת דגלו ושמו. הניסיון להתנגדות לכוחות הקיסר היו חסרות תועלת ושאווה נכבשה על ידי הצבא הקיסרי, סהלה מריאם ואצילי שאווה הובאו ונכלאו במקדלה.

ב-9 בפברואר 1855 גבר קאסה על השליט האחרון בתקופת השופטים האתיופית הדג'זמץ' וובה היילה מריאם. לאחר מכן, הקיסר לשעבר סהלה דנגל שהומלך והודח חמש פעמים הפציר בקאסה היילו למנות אותו לקיסר והוא סירב, גורלו של הקיסר לשעבר יוהנס השלישי לא היה מוות אלא הוא טופל טוב על ידי קאסה היילו. קאסה היילו הומלך כקיסר אתיופיה בשם תוודרוס השני בכנסיית וואבה דאראסגה מריאם, על ידי הארכיבישוף של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית האבונה סלמה השלישי.

ערכים מורחבים – תוודרוס השני · המשלחת הבריטית לאתיופיה

בזמן שלטונו של תוודרוס כקיסר, הוא שם לו למטרה לאחד ולפתח את המדינה. הוא שאף לבנות צבא מודרני וריכוזי המבוסס על בירוקרטיה מסודרת ותקשורת מפותחת. כמו כן הוא ניסה לעניין את האירופאים בברית משותפת על בסיס האיבה לעולם המוסלמי. רעיונותיו לא מומשו מכיוון שהיה עסוק בכיבושים נרחבים ומכיוון שהאירופאים היו אדישים לבקשותיו וראו בו גורם זניח. כאשר העביר את עיר הבירה מגונדר לדברה תבור ויותר מאוחר למקדלה הוא כבר שלט בתיגראי, בוואלו בשוואה ובגוג'אם. על מנת שלא יתרחשו שוב מלחמות אזוריות בין המצביאים השונים הקיסר כלא את רוב האצילים המשפעים ביותר במקדלה. בין האסירים היה נסיך הכתר הצעיר של שאווה סהלה סלאסי (ידוע יותר בשם מנליק השני). תוודרוס גידל למעשה את הנסיך הצעיר ואפילו השיא אותו לבתו אליטש תוודרוס. מריאם ברח לבסוף ממקדלה ונטש את אשתו ובכך פגע בקיסר באופן אישי. לאחר שאשתו מתה הקיסר נישא שוב, ומאשתו השנייה נולד לו יורש אלמיהיו תוודרוס.

במשך שלטונו של תוודרוס האזור של ים סוף צוין על ידי מלחמה קבועה בין האימפריה העות'מאנית למצרים שניהם אויבים מושבעים של אתיופיה, ובהזדמנויות מרובות ניסו להשתלט על אתיופיה. בעקבות זאת ניסה תוודרוס לכרות ברית עם האימפריה הבריטית. באוקטובר 1862 הוא שלח מכתב למלכה ויקטוריה שתעזור לו להילחם כנגד העות'מאנים. המכתב נענה רק כעבור שנתיים, כאשר הקיסר כלא אזרחים בריטים. בעקבות כלאית האזרחים הבריטים ב-1868 הצבא הבריטי הגיע לאתיופיה עם כ-32,000 חיילים על מנת להביס את תוודרוס. הבריטים סיכמו עם קאסה מרצ'ה שהוא יוביל אותם למקדלה דרך תיגראי תמורת כסף וכלי נשק. תוודרוס הכין את צבאו לקרב במקדלה, במקום שבו הוחזקו האזרחים הבריטים. הבריטים החלו את המתקפה ב-10 באפריל 1868 ולמחרת שחרר הקיסר את האסירים, אך לא היה די בכך כדי להציל את חייו של הקיסר. ב-13 באפריל הבריטים תקפו בפעם האחרונה ובאותו הערב תוודרוס השני התאבד.
לפני שהבריטים עזבו את אתיופיה הם העלו את מקדלה באש.

ערך מורחב – תקלה גיורגיס השני

עקב מותו של הקיסר תוודרוס והנסיגה של הכוחות הבריטיים ממקדלה, וגשום גובזה הכריז על עצמו כקיסר אתיופיה בשם תקלה גיורגיס השני. גיורגיס ביסס את תביעתו לכתר מכיוון שטען שהוא צאצא של השושלת הסולומונית דרך אמו שהייתה אחותו של קיסר אתיופיה לשעבר סהלה דנגל גיורגיס הוא גם צאצא של שושלת זאגווה דרך אביו ולכן הוא הראה שיש לו שני ייחוסים לבתים היסטוריים וחשובים בהיסטוריה האתיופית. גיורגיס היה מאותגר על ידי השליטים המקומיים שלא הכירו בו כקיסר כמו קאסה מרצ'ה התגרי שהיה בעל נשק מודרני שקיבל מהבריטים כאות תודה לעזרתו כנגד הקיסר תוודרוס, דג'אזמץ' דאסטה גוואלה שליט גוג'אם, מנליק השני מלך שאווה, עלי פאריס שליט וואלו וראס ווולד מאריאם מבאגמדיר כל אלו לא הכירו בו כקיסר הלגיטימי. על מנת שהשליטים המקומיים יכירו בו לגיורגיס לא הייתה ברירה אלא ללכת בדרך הצבאית, תקלה בחר בגוג'אם כראשונה והביס את כוחותיו של דאסטה גוואלה, הוא החליף את דאסטה גוואלה כשליט של גוג'אם ומינה את בלמראס אדאל בן דודו של דאסטה גוואלה. בעקבות זאת השליטים האחרים ראו שגיורגיס יכנס בהם והם ניהלו במסווה של טקסי נשואים אחותו לאקץ' גאברה מאדהין התחתנה עם שליט גוג'אם החדש, אחיו למחצה היילו ווולד קירוס נישא לבתו של ראס דארג סאהל סאלאסי בן דודו של מלך שאווה מנליק השני טיסמה דארג. עם הפיוס של המערב והדרום גיורגיס פנה כעת מזרחה לוואלו, גיורגיס הביס את כוחותיו של עלי פאריס. מותו של אבונה סאלמה השני, וההיעדרות של ארכיבישוף חדש ממצרים, מנעו מגיורגיס להיות קיסר על פי חוק. מרצ'ה שהיה במשא ומתן עם פטריארך אלכסנדריה דרש לשלוח ארכיבישוף חדש שיכתיר אותו לקיסר אתיופיה, כעת גיורגיס היה חיב להביס את מרצ'ה מכיוון ששלט בכל דרכ הגבול בצפון, גיורגס הכין את צבאו וצעדו דרך סימיאן לתוך מערב תיגראי וחנו ליד העיירה עדי ארקאי. הקרב בין כוחותיו של גיורגיס לצבאו של מרצ'ה החל ב-11 ביולי 1781 צבאו של גיורגיס שהיה גדול הפסיד בקרב ליד העיר עדווה גיורגיס נתפס ולאחר שנה בשבי הוא מת.

ערך מורחב – יוהנס הרביעי

לאחר מותו של תקלה גיורגיס השני קאסה מרצ'ה היה בעל יתרון צבאי גדול מעל כל יריביו האחרים שטענו ולכן הכתיר את עצמו לקיסר אתיופיה בשם יוהנס הרביעי^[9]. ליוהנס היו מתנגדים פניימים כמו מלך שאווה מנליק השני שטען גם הוא לכתר הקיסרי וראס אדאל שקיבל מיוהנס את התואר מלך גוג'אם והוכתר בשם תקלה היימנות על מנת שיתמוך בו. יוהנס שאף להחליש את ההגמוניה של מנליק השני בדרום ולכן הכתיר את היימנות למלך של קאפה. בזמן זה גוג'אם שלטה על שטחים נרחבים בתוך האימפריה האתיופית וכללה שטחים מהממלכות באזור וואלגה והגיעה בשיאה עד לנהר גיב. מנליק כעס מההכתרה של היימנות למלך קאפה ולכן יצא לקמפיין צבאי כנגד היימנות בגוג'אם, בקרב אמבבו^[10] גוג'אם הפסידה והיימנות יחד עם בניו נשלחו לאנטוטו, בסופו של דבר מנליק השני ותקלה היימנות הגיעו להסדר, היימנות הכיר במנליק כמלך קאפה ובתמורה קיבל זהב ויהלומים. יוהנס ראה שאינו יכול על שני המלכים יחד ולכן פנה בידידות ובתו של מנליק זאודיתו נישאה לבנו אראיה סלאסי שניתן לו גם התואר ראס והיה המושל של וואלו.

יוהנס העביר את מושבו מעדווה דרומה למקלה. הקיסר יוהנס שהיה ביחסים טובים עם האימפריה הבריטית פנה אליהם בבקשה לעצור את ההתפשטות המצרית דרומה, המצריים ששלטו בצפון אתיופיה (באזורים הקרובים לים האדום אריתריאה ) והחלו להתפשט דרומה לכיוון הרר וסיפחו אפילו את סולטנות עפר דבר שהכעיס את אתיופיה. הבריטים לא התייחסו לבקשות אך נראה שהיו לטובת מצרים בגלל תעלת סואץ שנפתחה ועל מנת לאפשר מעבר בטוח בים סוף היה צורך להשתלט על האזורים החופיים בקרן אפריקה.

ערכים מורחבים – מלחמת מצרים-אתיופיה · ראס אלולה · הקולוניה האיטלקית אריתריאה

בשלטונו יוהנס היה עסוק במאבקים צבאיים בגבולות הצפוניים של האימפריה. הראשון היה הח'דיו איסמעיל פאשא שליט מצרים, ששאף לכבוש את כל אזור הנילוס תחת שלטונו. המצרים ניסו לעודד את מלך שאווה מנליק השני להתמרד כנגד הקיסר יוהנס אך בפועל מנליק השני תמך בקיסר והחל לשנוא את המצרים בגלל כיבוש האזור שבין עיר הנמל זילע להרר ב-11 באוקטובר 1875. מנליק ויוהנס ראו את הרר כמדינת לוויין של אתיופיה והכיבוש המצרי הכעיס את שניהם. כמעט באותו הזמן המצרים החלו להתפשט מעיר הנמל מאסאווה שנמסרה לידיהם מהאימפריה העות'ומנית ב-1867, המצריים שלטו גם ברוב צפון סודאן וכבשו את עיר הנמל זולה וכל ערי הנמל שמדרום למאסאווה, וייסדו אמברגו שמנע ייבוא נשק לתוך השטח האתיופי. יוהנס פנה לבריטים שיעצרו את בעלי בריתם המצרים, יוהנוס לא נלחם כנגד המצרים ולמעשה הבליג וניסה להראות למדינות אירופה שמצרים היא התוקפנית ולא מדינתו, אך לאירופאים לא היה אכפת ולכן יוהנוס הפסיק את האיפוק והחל לשלוח צבא ולהילחם כנגד מצרים. לאחר הניסיונות הכושלים לפתרון הבעיה בדרכים דיפלומטיות הכריז יוהנס מלחמה על מצרים ב-23 באוקטובר 1875.

בבוקר של ה-16 בנובמבר 1875 פגש הצבא המצרי את צבאו המוכן של יוהנס בגונבט האתיופים הערימו על המצריים כאשר הם הצליחו לגרום להם לנוע לתוך עמק תלול צר ובכך האתיופים החלו לירות עליהם מתותחים שהוצבו בגבעות שמסביב הצבא המצרי איבד כשליש מחייליו, כולל המפקד עצמו. החדשות על המפלה של הכוחות המצרים זרעו זלזול בשלטונו של הח'דיו. המצרים חזרו ארבעה חודשים מאוחר יותר עם צבא מצויד יותר, שמנה בין 15,000 לבין 20,000 חיילים. הקרב בין שלושת הימים במרץ 1876 בגורה הותיר אחריו 500 חיילים מצריים הרוגים, פצועים ושבויים. לידיו של יוהנס נפל גם שלל שהותירו המצרים: 12,000-13,000 רובים, 16 תותחים, תחמושת ושלל אחר. בשנים שלאחר מכן ניסו שתי המדינות להגיע לפתרון דיפלומטי. באותו הזמן החלה מצרים לאבד בסודאן, אזור שהיה חלק מהטריטוריה המצרית, התנועה המוסלמית המדהיסטית החליפה את המצרים באזור וגם בסכסוך עם אתיופיה. הבריטים הגיעו כדי להגן על המצריים ב-1884 וארגנו הסכם בין שלוש המדינות, הידוע בשם הסכם עדווה. על פי ההסכם, מצרים תחזיר לאתיופיה את השטח שנכבש ממנה, אם אתיופיה תעזור בפינוי החיילים המצריים מסודאן. אחרי שאתיופיה קיימה את ההסכם, היא קיבלה שוב את השליטה באזור אך לא בנמלים.

בעקבות עידוד של הממשלה הבריטית מחשש לקולוניה החדשה של צרפת בקרן אפריקה טג'ורה הם שכנעו את האיטלקים לכבוש את מאסאווה לאחר הפינוי המצרי ממנה, כאשר האיטלקים כבשו את מאסאווה הקיסר האתיופי כעס. הגנרל של יוהנס ראס אלולה שהיה מושל האזור ובירתו הייתה אסמרה החל לארגן את צבא המחוז ללחימה. מאסאווה היא העיר האיטלקית השנייה באזור אסאב העיר הראשונה נקנתה ממסיונר איטלקי בשם גאיסאף סאפאטו שקנה אותה ממסולטאן אוסה מוחמד האנפארי כעת איטליה החלה לגבש את הקולוניה החדשה על חופה של ים סוף, אחד הדברים הראשונים שעשו האיטלקים במאסאווה היה לעצור את היבוא והייצוא לאתיופיה מהים האדום. האיטלקים החלו להתפשט מאזורם לאזורים דרומיים וצפוניים כגון סחטי וווילה. ובתוך כך הם חצו את הגבול למחוז של ראס אלולה, אלולה פנה לקיסר ודרש שידרוש נסיגה איטלקית. אך ללוא מענה איטלקי או קיסרי אלולה הוביל את צבאו ללחימה כנגד האיטלקים והביס אותם בקרב דוגאלי, מכאן המשיך צפונה לסאטי והכין את צבאו למלחמה כאשר האיטלקים ואלולה נלחמו פתאום הגיע הצבא האתיופי עם חילים רבים, האתיופים ניצחו והאיטלקים נסוגו.

ערכים מורחבים – סודאן המהדיסטית · קרב מטמה

כאשר מוחמד אחמד הכריז על עצמו כמהדי הוא החל להילחם יחד עם חסידיו^[11] כנגד מצרים ובריטניה אך גם באתיופיה בגלל התערבותה. המהדיסטים החלו בתחילה לפלוש לדמביה, והקיסר שבו בזמן היה עסוק עם האיטלקים בצפון, שלח את מלך גוג'אם תקלה היימנות להילחם כנגדם, אך הפסיד בקרב כנגד המהדיסטים ובתו נלקחה בשבי והוצאה להורג. בעקבות זאת המהדיסטים שלטו באופן כמעט בלתי מוגבל במערב באגמדיר, מלך שאווה מנליק השני נקרא על ידי הקיסר לעזור למלך גוג'אם להילחם במהדיסטים, שילוב זה היה קטלני ולא טוב ליוהנוס שני המלכים כרתו ברית להפיל את הקיסר יוהנס הרביעי, יוהנס רתח ועזב את האיטלקים שהיו נצורים בסאטי והחל לצעוד לעבר דרום באגמדיר לכיוון גוג'אם ושיגר קמפיין אכזרי כנגד תקלה היימנות, בעקבות זאת מלך גוג'אם התנצל בפני הקיסר והאשים את מלך שאווה בהסתה למרד, כרגע בראש מעיני הקיסר היה הענשת שאווה ומנליק השני, בלי תמיכת גוג'אם אצילי שאווה פחדו מפלישת הקיסר לאזור.

במקביל לכך המהדיסטים החלו לפשטו על העיר גונדר, העיר הועלתה באש ותושבים רבים נהרגו. יוהנס שהיה בדרכו לשוואה פנה כעת צפונה לעבר גונדר, יוהנס נלחם כנגד המהדיסטים בקרב מטמה ב-10 במרץ 1889. האתיופים שפרצו למבצר המהדיסטי במטמה ובראשם עמד יוהנס שהתעקש להיות בקו האש כנגד העצה של הגנרלים. בסופו של דבר צלף מהדיסטי ירה לעבר יוהנס ופצע אותו אנושות, הקיסר גסס. היורש היחיד היה בנו הצעיר גוגסה יוהנס^[12]. הקיסר יוהנס קרא לבנו של אריה סלאסי ראס מנגשה שהיה בקרב וגילה לו באופן מפתיע שהוא בנו והכריז עליו כיורש, בלי הקיסר הכחות האתיופים היו בבלבול. יוהנס הרביעי מת לבסוף במטמה ב-11 במרץ 1889. הצבא האתיופי התפזר, המהדיסטים לאחר מרדף הצליחו להשיג את גופת הקיסר כרתו את ראשו ושלחוהו לבירת הח'ליפה אומדורמן .

ערך מורחב – מנליק השני

כילד, סהלה מריאם נלקח מביתו יחד עם אצילים רבים על ידי תוודרוס השני. תוודרוס לא התאכזר אליו והתנהג אליו כבנו וכיורש עתידי משום שלא היו לו ילדים. תוודרוס בתקופה הזו היה למעשה אביו ומורהו. על מנת להראות קרבה בין שניהם, התחתן סהלה מריאם עם בתו אליטש תוודרוס. סהלה, שהרגיש ניכור כלפי תוודרוס מכיוון שכלא אותו ואת משפחתו, החליט לברוח ממנו חזרה לשוואה. עם חזרתו, הצליח להדיח את השליט שמונה על ידי תוודרוס והחל ליזום התקפות כנגד תוודרוס, התקפות שנכשלו.

ערכים מורחבים – ממלכת שאווה · המירוץ לאפריקה · התרחבותה של האימפריה האתיופית

לאחר שתוודרוס מת תקלה גיורגיס השני המליך עצמו לקיסר, אף על פי שמנליק רצה להמליך את עצמו לקיסר הוא לא עשה זאת על מנת לא להיכנס לסכסוכים פנימיים אחרי שגיורגיס מת קאסה מרצ'ה הכתיר את עצמו לקיסר ושוב מנליק שחשק בתואר הקיסרי וויתר ולא נלחם עד הסוף על הכתר. בתקופה זו שהוא היה בצד הוא למעשה הרחיב את ממלכתו שאווה. מזרח גוראגה נכבשה כמעט ללא כל התנגדות אך היה קושי עצום בלכבוש את אזור ארסי וכל האזור המערבי משאווה. אחרי שהביס את מלך גוג'אם תקלה היימנות בשנת 1882 מנליק היה יכול לכבוש ולספח את לאקה נקמט, לאקה קאלם, את ממלכות אזור גיב גארה, גומה, גארו, גאמה, לימו-אנאראה אך לא את ממלכת ג'ימה הסכימה להיות מדינת חסות של שאווה, יחד עם ג'ימה שאווה הצליחה לכבוש את ילובור, קולו וקונטה בשנת 1889, קמבטה נכבשה ב-1890, שנה מאוחר יותר נכבשו אוגדן, בלה וסידאמו ובכך הצליחה לספח את גופה ווואליטה ב-1894 שלוש שנים אחרי כן ממלכת קאפה נכבשה. כאשר המצרים פינו את אזור הרר במאי 1885 האמיר עבדולהי החל לשלוט בהרר, עבדולהי היה מוסלמי קיצוני שהציק לתושבים הנוצרים בממלכתו. כאשר נוצרים איטלקיים נרצחו על ידי חילי האמיר באוגדן באפריל 1886, מנליק השני ראה את זה כתירוץ ונכנס עם צבאו להרר^[13]. אך לפני שמנליק תקף, הוא הציע לאמיר של הרר להפוך את מדינתו למדינת חסות של שאווה, האמיר סירב ופתח בתקפה על מנליק ב-6 בינואר 1887. מנליק הביס את האמיר שברח לסומליה, מנליק מינה את בן דודו ווולדה מיכאל גודסה אביו של היילה סלאסי כמושל הרר.

כאשר מנליק השני הוכתר כקיסר אתיופיה הוא שלט על אימפריה גדולה ממה שיורשיו השאירו לו. בעקבות הכיבושים הללו היסטוריונים רבים משווים את מנליק השני לקיסר עמדה ציון הראשון מתקופת תור הזהב שבתקופתו כל השטחים הללו בדרום היו חלק מהאימפריה האתיופית.

ערכים מורחבים – הסכם אוצ'ילי · הפלישה האיטלקית הראשונה

כאשר מנליק השני הוכתר לקיסר אתיופיה ב-1889 אחת מהפעולות הראשונות שלו היו ניטרול כוחו של מנגשה יוהנס בנו של יוהנס הרביעי והראס של תיגראי שהצהיר שהוא היורש האמיתי ולכן הוא חתם על הסכם עם איטליה הנקרא הסכם אוצ'ילי, בהסכם מנליק נתן לאיטלקים את המחוזות בגוס, חמסיאן, אקלה גוזאי וסאריה וחלקים מתיגראי^[14] ובכך להחליש את הראסים בצפון שהתנגדו למנליק כמו מנגשה יוהנס וראס אלולה בתמורה האתיופים דרשו מהאיטלקים ערבות בינלאומית למקרה של תקיפה אירופאית על אתיופיה. להסכם היו שני עותקים אחד באיטלקית ואחד באמהרית, בגרסה האיטלקית של ההסכם במאמר 17 נאמר שאתיופיה הסכימה להיות תחת תחום השפעה איטלקי ובגרסה האמהרית נכתב שאתיופיה יכולה להשתמש באיטליה כגיבוי ביחסי חוץ. בעקבות זאת האיטלקים הכריזו על אתיופיה כמדינת חסות. כאשר הקיסר מנליק שמע על זה הוא כפר בהסכם והכחיש את ההצהרה האיטלקית אך לא בפומבי. במרמה, מנליק השני שהיה מודאג מהכוונות האיטלקיות כלפי מדינתו שלח את ראס מקונן לאירופה במסווה של שגריר להצהיר שאתיופיה מסכימה להצהרותיה של איטליה ובכך אתיופיה השיגה מרומא כ-28 תותחים וכ-38,000 רובים. איטליה חושבת כעת שאתיופיה תחת שליטתה.

מנליק השני בחן את "השפעתה של רומא" בכך שהוא קיבל לאתיופיה יועצים צרפתים איטלקים, ואף חתם עם הבריטים על הסכם, בלי הרשעתה של איטליה לגבי הגבולות של אתיופיה עם הקולוניה החדשה סומלילנד הבריטית בהאאד. האיטלקים ששלטו באופן פעיל וצבאי מסביב לאתיופיה בקולוניות החדשות שלהם סומלילנד האיטלקית ואריתריאה ראו שאתיופיה אינה מצייתת להם ולכן החליטו לפלוש אליה ב-1895 דרך אריתריאה. הקיסר מנליק קרא לכל אזרחי אתיופיה לקרב כנגד האיטלקים ואכן רבים מהמלכים החשובים, ראסים, הגיעו והביאו חיילים עימם. צבא שאווה שהיה חמוש עם הרובים והתותחים האיטלקיים הגיע חיילי הרר הגיעו בפיקודו של ראס מקונן, ואפילו ראס מנגשה הטוען לכתר הגיע עם חייליו התגרים, הראסים מבגמדיר וגוג'ם הגיעו עם חיילים רבים, פרשי הגאלה הגיעו אף על פי שארצם נכבשה לא מזמן על ידי מנליק ועוד כולם התאחדו כנגד הפלישה האיטלקית.

הקיסר מנליק גייס כ-100,000 חיילים שנלחמו מול כ-17,000 חיילים איטלקים והביסו אותם בקרבות. הטעויות של האיטלקים היו שהם חשבו שמנליק לא יצליח לגייס כלכך הרבה חיילים מכיוון שהיה מסוכסך עם הראסים והשליטים המקומיים, הדרך המהירה שבה הם הגיעו לתיגראי. לאחר שהאיטלקים הובסו בקרבות אמבה אלגזי, מאקלה, תיגראי הם הובלו בפיקודו של וראסט ברטיארי ותקפו את עדווה ב-1 במאי 1896. צבאו של מנליק שהיה מצויד הייטב והאיטלקים שלא הכירו את שטח הקרב והמפות לא די בזה בזמן הקרב פרצה סערת גשם. האתיופים הביסו את האיטלקים זהו היה אסון גדול לצבא האיטלקי כ-7,000 הרוגים 1,500 פצועים ו-3,000 שבויים. השבויים הוצעדו בצעדת מוות לאדיס אבבה. שאר הצבא האיטלקי ברח חזרה לאריתריאה כשברקע האתיופים מפגזים אותם עם ארטילריה, חיילי מנליק לא פלשו לאריתריאה המלחמה הסתיימה. האיטלקים חתמו עם אתיופיה על הסכם שלום והגדירו מחדש את הגבול של אתיופיה עם אריתראה והכירה בכך אתיופיה מדינה ריבונית. הניצחון הגדול בעדווה שם את אתיופיה על המפה כעת מדינות אירופה הבינו שאתיופיה מדינה חזקה שאי אפשר לפלוש אליה בקלות. קרב זה נחגג עד היום ב-1 במאי והוא חג לאומי באתיופיה הנקרא יום עדווה.

לאחר ניצחונה של אתיופיה בקרב עדווה הלה תקופה של מודרניזציה מסוימת. רבים מהמצאות המודרניות הגיעו לאתיופיה כגון: חשמל, טלפון, טלגרף, חיסונים, מערכת דואר ועוד. שיחת הטלפון הראשונה התרחשה בקו הטלפון החדש שבין אדיס אבבה להרר ב-1894. מערכת עיתון לאומית כושלת הוקמה שנקראה "שכל ישר". ב-1905 מנליק השני יזם את בנייתו של בית הספר הממשלתי הראשון באתיופיה, באותה השנה הוקם הבנק הראשון בנק אביסיניה עם עזרתה של מצרים וב-1909 הוטבעו המטבעות הראשונים. מנליק ניסה גם לעצור את העבדות אך ללא הצלחה. רחובות אדיס אבבה נסללו בכבישים והדרכים הכפריות שופצו. מנליק הקים ממשלה עם שרים ופקדים ראשונה וקרא לזרים להגיע לאתיופיה ולייעץ לו ואכן הם הגיעו במיוחד צרפתים, בריטים, גרמנים ורוסים אך יעצו הטוב ביותר היה שווייצרי. עסקים רבים בהנהלת זרים הוקמו בתקופה זו ואדיס אבבה הפכה למרכז כלכלי גדול בקרן אפריקה. שטחים חדשים נכבשו וסופחו לאימפריה. הקיסר מנליק פעל כדי לקדם ממשל אזורי טוב ולכן הוא היה חייב לעצור את שליטתם של המלכים והראסים המקומיים אך כשל. בתקופת קיסר זה הגיעו לאתיופיה המכוניות הראשונות. במישור יחסי החוץ מנליק הקים שגרירויות במדינות אירופה וגם הם שלחו שגרירים חזרה. ב-1902 מנליק שלח את ראס מקונן לביקור דיפלומטי ברחבי אירופה ובבריטניה, ושנה לאחר מכן משלחת אמריקאית ראשונה הגיע לאתיופיה. ב-1904 אתיופיה עזרה לבריטניה לעצור את מלחמת מולה המשוגע שגרם בעיות בסומליה. ב-1906 בריטניה, צרפת ואיטליה חתמו על הסכם תלת-צדדי בהסכם זה סוכם שהם מכירים באתיופיה כמדינה ריבונית אך עם "יצוצו בעיות" מדינות אלו יבאו לעזרת אתיופיה וחילקו את אתיופיה לאזורי השפעה בריטניה קיבלה את כל אגן הניקוז של הנילוס שכלל גם את אגם טאנה, צרפת קיבלה את אזור קו הרכבת מג'יבוטי ועד לאדיס אבבה ואיטליה קיבלה את האזור מאריתריאה לאדיס אבבה לבין סומלילנד הבריטית הסכם זה נחתם מבלי ליידע את מנליק.

ב-1906 מנליק חלה והיו לו ארבעה יורשים אפשריים: על פי הכללים המסורתיים של השושלת הבא אחריו יהיה צאצא בקו זכרי של השושלת הסולומונית הדג'אזמץ' טאיה גולילט, לאחריו ישנם עוד שלושה יורשים כולם צאצאים בקו נשי: ישנם את שני נכדיו מבתו שאווה ראגגה הגדול הוא הדג'אזמץ' (רוזן) וווסן סגד בנו של וודדג'ו גובנה בעלה לשעבר של שאווה ראגגה והשני הוא ליג' ייאסו בנה מבעלה הנוכחי ראס מיכאל מוואלו וילדתו של מנליק השני זאודיתו שהתחתנה עם ראס גוגסה וואל אחיינה של אשת מנליק, הקיסרית טיטו בטול. מנליק החל לסנן את המועמדים מנליק לא רצה לשקול את טאיה גולילט כיורש בגלל השנאה אליו. וווסן סגד סונן משום שחלה בשחפת והיה ברור שהאצולה לא תבחר באישה כקסרית וכך זאודיתו לא נשקלה כמועמדת^[15]. אחרי שחטף שבץ בזמן שעלה לרגל לדברה ליבנוס ביוני 1908 הוא הודיע לשרים ליועצים ולכל הראסים הגדולים שנכדו ליג' ייאסו יירש אותו, ייאסו היה רק בן 12 ועדין לא היה יכול לשלוט באתיופיה ולכן מינו בהסכמתו של מנליק את ראס טסמה נדאוו לאנדרסה (סגן קיסר) כל הראסים האחרים ניסו להשיג כוח על חשבון הקיסר באזורם, ואפילו אשת הקיסר טיטו בטול ניסתה לקחת נתח מהשלטון ולמנות לקיסר את אחיינה גוגסה וואל או את אשתו זאודיתו, בתו של מנליק לקיסרית^[16].

סמכותו של ראס טסמה כסגן הקיסר הוגבלה לא רק על ידי הקיסר החצי משותק מנליק אלא גם על ידי הקיסרית שדרשה שהיא תשלוט ביחסי החוץ של אתיופיה, כתגובה ראס טסמה ארגן הפיכה כנגדה יחד עם אצילים מרכזיים והמשמר הקיסרי שבראשו עמד הבטה גיורגיס כוחה הוגבל. למרות זאת לראס טסמה היו בעיות נוספות השרים והיועצים סירבו לבצע את החלטותיו ולמעשה הזכירו לו שהוא רק סגן קיסר ולא יותר^[17]. לאחר מותו של ראס טסמה ב-1911 כונסה ועדה שיעודה מינוי סגן קיסר חדש בוועדה זו השתתף גם יורש העצר ייאסו ודרש להיות השליט דה-פקטו הוועדה הסכימה וייאסו נהפך לסגן הקיסר של מנליק והשליט בפועל. בשנה הראשונה כשליט בפועל עמדו בפני ייאסו אתגרים קשים. ב-31 במאי ראס אבטה ארגן הפיכה כנגד ייאסו ולכך השתלט על מחסן תחמושת עיקרי המצויד בכלי נשק מודרניים בארמון אך לבסוף שוכנע להיכנע בתמורה לשליטה במחוזות הדרומיים. ב-14 ביולי היה ניסיון להרעיל את ייאסו באותה השנה בנובמבר אביו של ייאסו ראס מיכאל מוואלו הגיע לבירה אדיס אבבה עם כ-8,000 מחייליו על מנת לשמר את שלטון בנו מהפכה נוספת^[18].

עתה שלטונו של ייאסו היה תלוי באביו ראס מיכאל שהיה מוסלמי מבני האורומו, ובכך איים על הכנסייה האורתודוקסית האתיופית. הראס מיכאל היה יכול לרכז בקלות צבא של כ-80,000 חיילים רק מהמחוז שלו וזה לא כולל את התמיכה שנתנו לו בני האורומו. לבסוף ב-12 בדצמבר 1913 הקיסר מנליק מת ואתיופיה איבדה את אחד מקיסריה הגדולים, מות של מנליק רק הוסיף שמן למדורה האתיופית ולכן הפחד ממלחמת אזרחים גרמה לבית המלוכה להסתיר את מותו. כעת היורש החוקי של הכתר הוא ייאסו שעדיין לא הוכתר באופן רשמי קרובי משפחתו האצילים בייחוד אשתו של מנליק טאיתו בטול ניסו להגדיל את כוחם והתאחדו כנגד ליג' ייאסו.

ערך מורחב – ייאסו החמישי

על מנת להשיג תמיכה מצד קרובי משפחתו האורומו המוסלמיים ייאסו התאסלם ותחת שלטונו אביו ראס מיכאל קיבל לידיו את השליטה על החלק המזרחי של אתיופיה. הצרפתים הבריטים והאיטלקים שחששו מעזרה אתיופית לאויביהם ולכן הם הציבו חיילים בברברה, מאסאווה וג'יבוטי. משענת כוחו של ייאסו היה הסולטאן העות'מאני, ייאסו היה ביחסים טובים גם עם המנהיג הסומלי מוחמד עבדאללה חסן. הידיעה על התאסלמותו גרמה לאצילות השוואנית לנדות את ייאסו ולהדיחו כראש הכנסייה האתיופית^[19].

באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, אירוע כלל עולמי שהשפיע גם על אתיופיה. בנוסף ממשלות צרפת, בריטניה ואיטליה חתמו על הסכם לונדון ב-26 באפריל 1915 שעל פיו מדינות אלו יכלו להרחיב את שטחיהם באפריקה על חשבונם של הגרמנים. הצרפתים והבריטים הסכימו שהאיטלקים יוכלו לטעון לגבולות חדשים של המושבות האיטלקיות אריתריאה, סומלילנד האיטלקית, לוב והמושבות הסמוכות השייכות לצרפת ובריטניה. הדאגה האתיופית הייתה שהרי לאיטליה אין לאן להתפשט במזרח אפריקה ובין המושבות אריתריאה וסומלילנד האיטלקית ישנה מדינה שאינה נשלטת על ידי אף אחד מהצדדים והיא אתיופיה.

ייאסו, שאימץ שיטה רשמית של נייטרליות תמך למעשה במעצמות המרכז גרמניה, אוסטריה, ולבעלי בריתם האימפריה העות'מאנית. שני הסיבות העיקריות לכך שתמך במעצמות המרכז היו: ראשית, הוא לא אהד את מדינות ההסכמה (בריטניה, צרפת ואיטליה) שלא כמו סבו מנליק שהיה בעל בריתם. הם גם חילקו את אתיופיה בהסכם התלת צדדי ב-1906 לתוך אזורי השפעה והקיום של המושבות שמסביב על החוף מנע את הגישה של אתיופיה לים. הגרמנים לעומת זאת דחו את ההסכם, ורצו להגיע עם אתיופיה להסכם. שנית, הוא היה צריך בעל ברית בגלל האכלוסייה המוסלמית הגדולה באתיופיה במיוחד במזרחה באזורים כמו אוגדן ועפר ומסיבה זו היה לצד העות'ומאנים. על מנת להראות את הסימפתיות שלו הוא הציג תמיכה במנהיג הלאומני הסומלי מוחמד עבדאללה חסן המכונה "מולה המשוגע" שהיווה למעלה מעשור בעיה מרכזית לבריטים בסומליה.

הכעס של מדינות ההסכמה הופנה כעת לקיסר והם יסדו אמברגו נשק על אתיופיה והזהירו אותה על התערבות צבאית אך הקיסר הצעיר לא נרתע והמשיך הפעם באופן פומבי להצהיר על תמיכה במעצמות המרכז. האצילים האתיופים לא אהבו את ההתגרות של ייאסו במדינות ההסכמה והם הפיצו ידיעות שהקיסר נאף באשתו ובכך גרמו לארכיבישוף של הכנסייה האתיופית האבונה מאטאוווס להודיע על אי תמיכה בקיסר וב-27 בספטמבר 1916 בזמן חג המסקל הוא הודיע על הדחתו של ייאסו מתפקיד הקיסר באשמת כפירה בנצרות. בתו של מנליק זאודיתו הוכרזה כקיסרית באותו היום וטפרי מקונן בנו של ראס מקונן הוכרז כסגן הקיסרית וכיורש העצר ובעקבות זאת ירש את אביו בתור הראס (דוכס) של הררג והיה ידוע יותר בשם ראס טפרי. על מנת להשיג שליטה מלאה על אתיופיה כנגד הראסים המקומיים מונה הבטה גיורגיס אחד מהגנרלים והיועצים הגדולים ביותר של הקיסר מנליק השני לשר המלחמה ושיחק תפקיד מרכזי בשלטון עד מותו ב-1926.

כאשר ייאסו שמע את החדשות הוא היה בהרר באותו הזמן ומהיר באופן מידי לחזור לבירה אדיס אבבה, אך הובס בקרב במיאסו עיירה ליד דירה דאווה. אביו ראס מיכאל ניסה עם צבאו להגיע מוואלו שבשליטתו דרומה לבירה אך נאלץ להילחם בטורו ליד העיר אנקובר שם הוא נחל ניצחון, אך בקרב השני המכריע יותר בסאגל עיירה הנמצאת צפונית לאדיס אבבה הוא הובס על ידי צבא שוואה בפיקודו של ראס טפרי ב-27 באוקטובר 1916. ייאסו שנראה לאחרונה בעפר הצליח להתחבא אך לבסוף נלכד ב-1921. ייאסו נכלא בכלא בגרמלטה, במזרח אתיופיה עד אשר נפטר בסתיו 1936.

ערכים מורחבים – הקיסרית זאודיתו · טפרי מקונן

ההסדר הפוליטי של 1916 וחלוקת הכוח בין הקיסרית זאודיתו לבין יורשה וסגנה ראס טפרי כוח היא תקופה של ממשלה כפולה. שני השליטים היו בעלי שני ארמונות נפרדים וקבוצות של תומכים. זאודיתו שקיבלה חינוך דתי וחסרה ידיעת שפות אחרות הציגה פטריוטיות, שנאת זרים, שמרנות ובכך יצגה את חינוכה של אימה החורגת הקיסרית טאיטו. ראס טפרי קיבל במידה חינוך מודרני, למד עם מיסיונרים צרפתיים והיה בין הראשונים שלמדו בבית הספר המודרני הראשון באתיופיה. בגלל חינוכו טפרי היה מודע יותר לצורך המודרני ולפתיחות עולמית. הוא היה מנוסה מכיוון שלפני זה הוא היה המושל של מחוז סידאמו והררג. בתקופה זו זאודיתו הייתה השליטה הריבונית אך ראס טפרי היה השליט בפועל.

כסגן הקיסרית ראס טפרי מקונן החל ברפורמות כלליות על מנת לפתוח את אתיופיה למערב ולקבלה לחבר הלאומים בין צעדיו הראשונים היו ביטול העבדות שהייתה נפוצה ב-1923. בתי ספר הוקמו לעבדים משוחררים בעיתונים האתיופים החלו להפיץ את השקפותיו של יורש העצר. משלחת אצילים שבראשה עמד טפרי החלה במסע בארץ ישראל ובאירופה, החל מרומא ששם בורך על ידי ראש ממשלת איטליה החדש בניטו מוסוליני ומלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי, אחרי כן ביקר בצרפת, לוקסמבורג, בלגיה, הולנד, בריטניה שם קיבל תואר כבוד מאוניברסיטת קיימברידג', שוודיה, וגרמניה. טפרי נפגש גם עם האפיפיור פיוס האחד עשר בותיקן. בטיוליו טפרי הכריז שאתיופיה תמשיך לצעוד קדימה לעבר המערב אף על פי כן, הוא נכשל בלשכנע את צרפת, איטליה ובריטניה לתת לאתיופיה את אחד מערי הנמל שבשליטתם. המשלחת האתיופית גרמה לרחש באירופה ועוררה רבים מן האוכלוסייה שרבים מהם לא היו מודעים לאתיופיה.

באתיופיה רבים מן השמרנים כגון הבטה גיורגיס שר המלחמה לא ראו זאת כקדמה והתנגדו לביטול העבדות ולסיוריו של יורש העצר. לא רק בממשלה היו לטפרי מתנגדים אלה גם האפיפיור הקופטי קיריל החמישי שהתנגד למינוי יילד אתיופיה לעמוד בראש הכנסייה האתיופית, שלזה שאף טפרי סיום השליטה המצרית ופאטריך אלכסנדריה בנצרות האתיופית. השמרניים האתיופים ניסו להפיל את טפרי ולהתנקש בו. אשת טפרי מנאן שגילתה תוכנית זו הזהירה את בעלה והוא פנה לקיסרית זאודיתו כועס ורותח. על מנת לפייס את טפרי הוא הועלה בדרגת אצולה מראס לנגוס בנובמבר 1928. הכתרה זו של טפרי הייתה שנויה במחלוקת משום שלמעשה לא שלט בממלכה כלשהי בתוך האימפריה האתיופית אלא היה נמצא בבירה לצד הקיסרית, דבר שכזה לא היה קיים אף פעם בהיסטוריה האתיופית. מתנגדיו ראו בזה עלבון לקיסרית כגון הדג'אזמץ' באלצ'ה סאפו וראס גוגסה וואלה, בעלה של הקיסרית, שניהל מרד כנגד טפרי וצעד עם צבאו מגונדר לאדיס אבבה אך הובס בקרב אנצ'יאם ב-31 במרץ 1930. הידיעה על מות בעלה של הקיסרית השפיעה על זאודיתו והיא נפטרה באפריל 1930.

אף על פי שהקיסרית זאודיתו נפטרה באפריל זה היה רק בנובמבר כאשר הנגוס טפרי הוכתר כקיסר אתיופיה. הקיסר החדש החל תוכנית של מרכוז מבנה המדינה. הוא יזם חוקה לאימפריה האתיופית, שהייתה מבוססת על חוקת מייג'י היפנית, והחוקה הכתובה הראשונה נכנסה לתוקף ב-1931, והחליפה להלכה את הכברה נגסט כמקור הלגיטימציה של הקיסר.

על פי החוקה החדשה הוקמה אספה לאומית דו-בתית שהכילה שני בתים, בית הנציגים (הבית התחתון) והסנט הקיסרי (בית העליון). הסנט כלל נציגים שהם אצילים ואישיים חשובים שמנו על ידי הקיסר. בבית התחתון היו נציגים בעלי קרקעות שגם נבחרו על ידי הקיסר. אף על פי שהמבנה של החוקה היה לשימור כוח הקיסר וכלל בין היתר את בתי המשפט תחת שלטון הקיסר שהיה גם נשיא בית המשפט האימפריאלי החוקה היטב עם האזרחים. תפקידה של מועצת השרים שהוקמה על ידי הקיסר מנליק השני היה לייעץ למלך ולנהל את מדיניות הפנים. הקיסר לא מינה ראש ממשלה אך בראש מועצת השרים עמד ראשון השרים תואר שניתן לשר המבוגר ביותר.

החוקה החדשה הגבילה את השליטה בכתר אך ורק לצאצאי השושלת הסולומונית מקו זכרי ומצאצאיו לעתיד בלבד מהלך זה הכעיס מספר אצילים כגון אלו נסיכי גוג'ם ותיגראי שהיו מהשושלת הסולומונית בקו נשי. הקיסר עודד גם את ההתפשטות של החינוך המודרני ושכנע צעירים אתיופים רבים ללמוד בחוץ לארץ לחזור עם השכלה מערבית ולעזור בבניית האומה. הקיסר גם בנה את בית החולים המודרני הראשון וכמה בתי ספר. הכוח הצבאי של האימפריה האתיופית התחזק עם יועצים צבאיים אירופאים שאימנו את המשמר הקיסרי והצבא. הקיסר המשיך לקדם אנשים מרקע נמוך לעמדות גבוהות בממשל על חשבון האצולה המסורתית דבר שהרגיז את האצילים ולכן הקיסר החליט לאזן את שתי הקבוצות ויצר את מועצת הכתר. מועצת השרים נשלטה על ידי פשוטי העם עם מיעוט של אצילים בזמן שמועצת הכתר נשלטה על ידי האצולה עם מיעוט של פשוטי העם.

ערכים מורחבים – בניטו מוסוליני · משבר אתיופיה

ערכים מורחבים – הפלישה האיטלקית השנייה · האימפריה הרומית החדשה

בנובמבר 1935 אלפי חיילים איטלקיים מלווים יחד עם חיילי אסקארי^[20] החלו לצעוד לתוך צפון תיגראי מאריתריאה תחת פיקודו של אמיליו דה בונו. ובאופן דומה חצו האיטלקים את הגבול בדרום ובמזרח מסומלילנד האיטלקית תחת פיקודו של רודולפו גראזיני לאזור אוגדן. הקיסר שהיה בעל אמונה עמוקה בחבר הלאומים שיעצור את הפלישה והתנגד לקריאות המלחמה מהאצילים. הקיסר הסתמך על ההצהרה שקמה עליה חבר הלאומים ה"ביטחון הקיבוצי" בכך שאם מדינה שחברה בארגון מותקפת זה היה נראה כאילו כולם הותקפו ולכן הקיסר חיכה לעזרתם של חברי הארגון. בריטניה וצרפת קיוו להשתמש במסוליני כמעוז נגד המאחזים הגרמניים באוסטריה, ולכן לא רצו להכעיס את מוסוליני במה שהם ראו מדינה אפריקאית לא חשובה. לא רק שהם לא עזרו לאתיופיה צרפת גם הטילה אמברגו נשק ומנעה למעשה ייבוא מג'יבוטי לאתיופיה דרך קו הרכבת. צרפת ובריטניה עודדו סנקציות עדינות על איטליה שלא כללו איסור דלק ונפט לשימוש צבאי, הסנקציות היו חסרי תועלת. על מנת לפתור את הבעיה שרי החוץ של צרפת ובריטניה נפגשו וניהלו מסר ומתן חשאי שנקרא הסכם לאואל-הור שהיה לפי דעתם פתרון לבעיה האתיופית והיא שאתיופיה תעביר את השליטה ברוב תיגראי ובאוגדן לאיטלקים, תסכים לחסות בריטית באגן הנילוס הכחול ואגם טאנה, ותיתן לצרפת את השליטה בכל אזור קו הרכבת ג'יבוטי-אדיס אבבה. ותחת שליטתו הישירה של הקיסר יהיו שאווה, וואלו, חלק מתיגראי ושטחים מארץ גאלה, מדינה זו של הקיסר תהיה תחת הגמוניה איטלקית. כאשר ההסכם דלף האתיופים כעסו על כך שמכרו אותם לאיטלקים.

לקיסר האתיופי היילה סלאסי לא הייתה ברירה והוא הכריז מלחמה על הפלישה האיטלקית. אלפי גברים שהיו חמושים עם רובים ישנים מהמאה הקודמת, חרבות, חניות, ומגנים צעדו לצפון אתיופיה לעמת את הכוח האיטלקי הענק שהיה חמוש עם טנקים מודרניים, מקלעים, ארטילריה ומטוסים שחומשו עם פצצות גז. אפילו צבא הקבע המודרני שנוצר על ידי הקיסר לא היה יכול לעליונות הטכנולוגית של האיטלקים. הקיסר ידע שאין מנוס מלחימה אך לא דחה והמשיך בדרך הדיפלומטית עד שחבר הלאומם יתערב. הקיסר הקים את מפקדת הצפון שלו בעיר דאסי ופיקד על החיילים נגד האיטלקים. המפקד האיטלקי שפיקד על הפלישה מאריתריאה אמיליו דה בונו הועבר מתפקידו עקב איטיות הפלישה והוחלף על ידי פייטרו באדוליו תוך כשברקע הם נלחמים כנגד הצבא האתיופי במספר קרבות בתיגראי ובצפון באגמדיר, בקרבות אלו האיטלקים עשו שימוש בגז רעיל שנאסר במפורש באמנות ז'נבה אך עדיין חבר הלאומים והאירופאים שתקו, בהתקופות אלו נהרגו לא רק אזרחים אלא גם איכרים ובעלי חיים. רוב הכחות האתיופים היו מרוכזים במאיצ'ו תחת פיקודו של הקיסר, הגנרלים האתיופים שחששו מתפיסת הקיסר בשבי המליצו לו לא להיות נוכח בקרב ולכן הוא חזר לבירה אדיס אבבה.

הקיסר שידע שאתיופיה לא תחזיק מעמד כנגד איטליה כינס את משפחתו והם עלו על הרכבת מאדיס אבבה לסומלילנד הצרפתית ומשם שוטו לארץ ישראל. לפני שהקיסר עזב את אתיופיה הוא מינה את סגנו ראס ימירו למפקד הצבא וכוחות הצפון ואת חותנו למפקד כוחות הדרום, מפקד המשטרה אבבה ארגאי תחת פקודתו של הקיסר ארגן כוחות גרילה שילחמו כנגד האיטלקים לאחר כיבוש אתיופיה. ב-5 במאי 1936 האיטלקים תחת פייטרו באדוליו נכנסים לאדיס אבבה והשלימו את כיבוש אתיופיה מלבד הרר שהייתה המעוז האחרון. באותו היום מוסוליני נאם ברומא והכריז "אתיופיה היא איטלקית" רבים מהנוכחים הריעו לו ושמחו, ומלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי הוכרז כקיסר אתיופיה באותו הנאום. קיסר אתיופיה החדש ויטוריו הכריז על האימפריה האיטלקית^[21] ומינה את פייטרו באדוליו לדוכס אדיס אבבה, סומלילנד האיטלקית יחד עם אריתריאה ואתיופיה אוחדו לאחת ונקראו מזרח אפריקה האיטלקית למושל הכללי של הקולוניה החדשה מונה פייטרו באדוליו. אתיופיה נכנסת לתקופה בת חמש שנים של כיבוש איטלקי שיסתיים רק כאשר בעלות הברית משחררים אותה במהלך מלחמת השחרור האתיופית ב-1941.

הקודם: תקופת השופטים

היסטוריה של אתיופיה 11 בפברואר 1855 - 5 במאי 1936

הבא: אתיופיה הכבושה

היסטוריה של אתיופיה
התקופה הקדומה	פרהיסטוריה • שבא • סבא • ממלכת דעמת • קיסרות אקסום
ימי הביניים	תקופת החושך • תקופת תור הזהב • תקופת השפל • תקופת התחייה • תקופת השופטים
אתיופיה המודרנית	תקופת הגיבוש • תקופת הכיבוש • תקופת השחרור
סוציאליזם	מלחמת האזרחים • החונטה הצבאית • הרפובליקה העממית
כיום	ממשלת המעבר • הפדרציה האתיופית