לפי ההלכה, נשים אינן נכללות במצוות תלמוד תורה, אף על פי שאישה הלומדת תורה זוכה על כך לשכר. חז"ל הדריכו את האבות שלא ללמד את בנותיהם תורה, ויש שסברו שהדבר אסור, למעט לימוד הדינים הנצרכים לשם קיומם שאותם מחויבת ללמוד, וכן לימוד יסודות היהדות.[1]
עם זאת, נשים שלמדו בעצמן וגדלו בתורה, זכו בדרך כלל ליחס מכבד. החל מהמאה העשרים חל שינוי בגישה זו בקרב חלק מהוגי הדעות ואנשי ההלכה, והתפתחה מערכת חינוך לנשים הכוללת לימוד תורה מעמיק.
במקורות ההלכה
מצוות תלמוד תורה כוללת שני חלקים: האחד לימוד פרטי ההלכות, המנהגים ועיקרי האמונה, לשם קיומם בחיים, והשני לימוד עיוני של התורה לכל רבדיה. חז"ל דרשו מן הפסוק ”וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם” (ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ט), שנשים אינן חייבות בלימוד תורה.[2] הפוסקים ציינו כי מאחר שאישה חייבת בקיום רוב המצוות, וכן עליה להכיר את עיקרי האמונה, מוטל עליה ללמוד את פרטי הדינים כדי שתוכל לקיימם;[3] אך בשונה מן האיש, עליו מוטל להגות בתורה כל ימי חייו, אם האישה בקיאה בהלכות הדרושות לה, היא איננה מחויבת בלימוד נוסף.
אף על פי שזו שורת הדין, כבר בתקופת התנאים התגלעה מחלוקת באשר לשאלה האם ראוי הדבר שילמד אדם את בתו תורה. במשנה במסכת סוטה (פרק ג', משנה ד') דעת בן עזאי, שחייב אדם ללמד את בתו תורה. לעומתו אמר רבי אליעזר: ”כל המלמד את בתו תורה כאילו לומדה תפלות”. לפי הרמב"ם, תפלות היא "השוא ודברי ההבל",[5] ובהלכות תלמוד תורה הוא מרחיב יותר: ”מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן”.[6]
על אף שכאמור הרמב"ם פוסק שאישה שלמדה תורה שבעל פה יש לה שכר, הוא מוסיף ופוסק כדעת רבי אליעזר שציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה.[7]הפרישה מדייק בלשון הרמב"ם שכתב "רוב הנשים", כלומר ייתכנו נשים שבעבורן לימוד תורה הוא חיובי מכיוון שמטרתן לשם שמים להתלמד ולהתחכם בתורה. ומכאן למד שאמנם מלכתחילה אין האב רשאי ללמדה שמא תוציא את התורה לדברי הבאי, אך אם בא ללמוד מעצמה רשאי ללמד אותה ויש להניח שהיא מאותו מיעוט.[8]
האחרונים נחלקו האם יש בכך היתר לאשה עצמה ללמוד תורה, אם היא מניחה שתלמד את דברי התורה כראוי. הרב אלעזר שך[9] מפרש שאמנם לאב אסור ללמד את בתו תורה, מחשש שתוציא דברי תורה לדברי הבאי, אך האישה עצמה, ביודעה שתלמד את התורה כראוי ולא מתוך עניות הדעת – מותרת ללמוד תורה, ואף נוטלת על כך שכר. לעומתו, הרב שמואל וואזנר[10] טוען שאסור לאישה לסמוך על דעתה שתלמד כראוי, וכוונת הרמב"ם היא שבדיעבד, אם כבר למדה וזכתה ללמוד את התורה לאמיתה – יש לה שכר.
דעה ייחודית הובאה באחרונים בשם הרב שמואל ארקיוולטי, חכם בן דורו של רבי יוסף קארו, שנשאל מאשה חכמה בדבר לימוד תורה, והשיב, שמה שאמרו חכמים שהמלמד את בתו תורה כאילו לימדה תיפלות, זהו רק במלמדה בילדותה, ”אמנם הנשים אשר נדב ליבן אותנה לקרבה אל המלאכה, מלאכת ה', מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה', תשכונה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן להדרן לאדרן לחזק ידיהם לאמץ זרועותיהן וכו'. עשי והצליחי, ומן השמים יסייעוך!”[11]
בדומה לזה מבאר החיד"א[12] שהסיבה שלימדו חכמים את ברוריה משום שראו שכוונתה ללמוד בכל לבה וגודל שכלה.
ביחס לתורה שבכתב פוסק הרמב"ם שאף על פי שלכתחילה לא ילמד אדם את בתו, מכל מקום אינו נחשב כאילו לימדה תיפלות.[13]
יש שכתבו שמקור דברי הרמב"ם הוא ממצוות הקהל, בה נלמדת התורה ברוב עם במוצאי חג הסוכות שלאחר שנת השמיטה, ולגביה נאמר בתורה ”הקהל את האנשים הנשים והטף”.[14] בתלמוד, רבי אלעזר בן עזריה מפרש, שהגברים באים כדי "ללמוד", והנשים כדי "לשמוע".[15]התוספות[16] מציינים בשם הירושלמי כי דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה חולקת על בן עזאי, ולדעת בן עזאי מקרא זה מתפרש כפשוטו – הן הגברים והן הנשים באים כדי ללמוד. את דעת רבי אלעזר בן עזריה מפרשים התוספות שהנשים באות כדי ללמוד את פרטי ההלכות בהן גם הן מחויבות, אך לא "ללמוד", כלומר לעסוק בתורה בעיון. לפי הט"ז, כוונת רבי אלעזר בן עזריה היא ש"הנשים לא ישימו לב רק בפשוטי הדברים לשמוע אותן, אבל לא בחלק הלימוד".[17] והב"ח כתב, שממצווה זו (הקהל) למדנו שאין איסור על נשים ללמוד תורה שבכתב, וזהו המקור לדברי הרמב"ם.[18]
מטרונה שאלה את רבי אלעזר: מפני מה חטא אחת במעשה העגל והן מתין בה ג' מיתות? אמר לה: אין אשה חכמה אלא בפלך. אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה, איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה! אמר לו: ישרפו דברי תורה - ולא ימסרו דברי תורה לנשים!
ברכות התורה
ראשונים ואחרונים עסקו בשאלה מדוע נשים מברכות ברכות התורה אף על פי שהן פטורות מלימודה, וחכמים אף התבטאו בגנות לימוד התורה על ידן. המהרי"ל[20] הציע כמה טעמים: ראשית, מאחר שלימוד תורה שבכתב איננו נחשב ל"תיפלות", ייתכן שהברכה מתייחסת ללימוד זה; שנית, מאחר שיכולה ללמוד בעצמה בלי שילמדוה אחרים, ואם כוונתה לטובה יש לה שכר על כך - נמצא שנשים שייכות עקרונית בלימוד התורה ולכן מברכות על כך; שלישית, מאחר שלכל הדעות האישה חייבת ללמוד את פרטי הדינים הנצרכים לה לשם קיומם, נמצא שהיא שייכת בלימוד התורה. הבית יוסף מביא את דבריו[21] ופוסק כמותם.[22]
על בסיס שיטות אלו התעוררה בשנים האחרונות בציבור הדתי לאומי בישראל תנועה המבקשת להכשיר יועצות טהרה – נשים הבקיאות בהלכות טהרה ותוכלנה להשיב לשאלות נשים בעניינים אלה. בולטת בהקשר זה תוכנית "קרן אריאל" של מדרשת נשמת. עם זאת, קיימת התנגדות חלקית לכך, ובציבור החרדי בישראל הדבר איננו נפוץ.
בשונה מהוראת הלכה, ההלכה פוסלת אישה מלשבת בדין.[27]
גישות אוהדות ללימוד תורה על ידי נשים
בספרות הפוסקים כמעט ואין למצוא יחס אוהד ללימוד תורה על ידי נשים, אפילו באופן פרטני, למעט התייחסות מכבדת לנשים שהתפרסמו בגדולתן התורנית.
בין היתר, הנחת היסוד הרווחת גרסה שעיקר תפקיד האישה הוא הטיפול בבית, בלידת ילדים וגידולם, כך שזמנה לא אמור להיות פנוי ללימוד תורה עיוני הדורש זמן ומאמץ רבים. בסיפור שמספר הבן איש חי[28] מתואר ויכוח בין אב לביתו הלמדנית, כאשר האב טוען שאין טעם בלימודיה של הבת כאשר לאחר נישואיה לא יהיה לה פנאי לעסוק בתורה, ומה שכבר למדה ישכח ממנה; לעומתו הבת שנפשה חשקה בתורה מוסיפה לעמוד על רצונה להוסיף בלימודיה. לאורך הסיפור נוקט הבן איש חי גישה אוהדת לבת.
ייתכן כי את הרקע לסיפור שאב הבן איש חי מהנוכחות של נשים למדניות בבגדאד עיר מגוריו. על פי מספר עדויות: ”בבגדאד ובהודו נהגו אז היהודים ללמד את הבנות תורה, נשים למדניות ובקיאות בתורה ובספרות הרבנית היו אז תופעה רגילה באותן המדינות, ובמסיבות חכמים ישבו גם הן והיו נושאות ונותנות עמהם בדברי תורה, והיו ביניהן אף נודעות ומפורסמות ששמן הלך לפניהן”.[29] אף הבן איש חי עצמו מספר כי הנשים בביתו נהגו להשכים מדי יום קודם עלות השחר ללמוד פתח אליהו ולימודים נוספים, וסבתו הייתה לומדת שמונה עשר פרקי משנה מדי יום. בליל הושענה רבה היו הנשים בביתו נשארות אף הן ערות, ולומדות ספר דברים וספר תהילים כמנהג. עדות נוספת אודות לימוד תורה לנשים בבגדד בתקופה קודמת לר' יוסף חיים ניתן למצוא בתשובת הרב צדקה חוצין[30] שם מסופר על חתן שהיה צריך לבחור אישה בין שתי אחיות, והעדיף להינשא לזו "היודעת ללמוד תורה".[31]
בין הפוסקים בדורות האחרונים מתבלט הרב עובדיה יוסף בגישתו האוהדת לנשים שנפשן חשקה בתורה. כך למשל, בעוד שכמה מגדולי הפוסקים כתבו שלאשה גדולה בתורה אין דין תלמיד חכם, שמצווה לתמוך בו ולהקדימו לאחרים בצדקה, או לקום מפניו, וכיוצא בזה,[32] הרב עובדיה יוסף כתב שמאחר שיש מעלה בלימודה אם לומדת כראוי, אף שאינה מצווה בכך, ומצווה היא, ויש לה שכר, פשוט הדבר שיש לה דין תלמיד חכם לכל דבר.[33][34]
בכמה מדרשותיו תיאר הרב יוסף את הנשים שנדבה רוחן לעסוק בתורה כ"נשים יקרות רוח שזכו להיות גדולות בתורה". על פי עדות בתו, עדינה בר שלום, הוא היה מעודד את בנותיו בילדותן להפוך לנשים מלומדות כמו נחמה ליבוביץ'.[35] למרות היחס האוהד, הרב יוסף ציין שאין זו הדרך הסלולה עבור רוב הנשים.[36]
בעבר אמרו חז"ל כי אין לנשים ללמוד תורה שבעל פה (כדוגמת תלמוד). הדבר נבע מכך שנשים לא למדו אז כלל, גם לא מדעים כלליים. בזמננו, כשנשים לומדות מדעים כלליים כמו גברים, גם לימוד תורה שבעל פה שייך אליהן, והדבר אף קשור לקִרבה שלנו אל זמן הגאולה.
— עדין שטיינזלץ, ארבעה שערים – פנימיות, ירושלים: קורן, 2017, עמ' 259.
הרב יצחק גינזבורג מדבר רבות על עלית מעמד האשה בדורנו (על פי הסברים בתורת הקבלה), ומרבה לעודד לימוד תורה לנשים. בתוך כך, מעביר שיעורי תורה רבים המיועדים לנשים בלבד (בין היתר בחג הבנות, עיד אל בנת)[37].
נשים כתומכות למידה של הגברים
הגישה המסורתית ברוב הדורות בעם ישראל ראתה את תפקידה המרכזי של האישה ביחס ללימוד תורה, מעבר לידיעת ההלכות הדרושות לה, בתמיכה בלימוד התורה של בעלה, ובעידוד וחינוך בניה ללימוד התורה. נשים הודרכו ליטול עליהן את עול הבית, לקבל עליהן חיי דחק, ולשאת תפילה בכל עת על בעליהן ובניהן, שיצליחו בלימודם. חכמים הדגישו כי זו היא הדרך שתביא אותן לחיי העולם הבא.
כך אמרו בתלמוד:
"גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר "נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי" (ישעיהו ל"ב, ט'). אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן".
(תרגום: אמר לו רב לרבי חייא: נשים, בזכות מה יזכו (לחיי העולם הבא)? בזכות הבאת בניהם לבית הכנסת ללמוד מקרא מפי רבם, ובזכות ששולחות את בעליהן לבית המדרש, ובזכות שממתינות לבעליהן עד שישובו, ומאפשרות להם לנסוע לעיר רחוקה כדי ללמוד תורה.)
חז"ל שיבחו את הנשים המשקיעות את כוחותיהן בהכוונת בעליהן וילדיהן ללימוד התורה. כך למשל מספרים חז"ל על אימו של רבי יהושע בן חנניה, שבעודו תינוק הייתה נוהגת להוליך את עריסתו לבית המדרש "בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה".[38] על כך שיבחה רבו, רבן יוחנן בן זכאי "אשרי יולדתו".[39]
רש"י[40] מפרש "לפי שאימו גרמה לו שיהיה חכם, שכל הימים שעיברתו אמו, הייתה מחזרת בכל יום על כל בתי מדרשות שהיו בעיר, ואומרת להם: בבקשה מכם, בקשו רחמים על העובר הזה שיהיה חכם".
ואכן עיקר ההדרכה לנשים בספרות הראשונים היא בתחומים אלו. כך למשל כותב רבינו יונה: ”תהא האשה זהירה להתפלל ערב ובוקר וצהריים ובסוף תפילתה יהא עיקר תחנוניה על בניה ובנותיה שיהיו יראי שמים, ושיהיו בניה מצליחים בתורה, כי עיקר זכותה של אשה לעולם הבא שבניה עובדים להשם יתברך, ועושים רצונו ויראים אותו”.[41] במקום אחר הוא כותב: ”ולמה נצטווה לדבר עם הנשים תחילה, מפני שהן שולחות בניהם שיתעסקו בתורה ומרחמות עליהם בבואם מבית הספר, ומושכות ליבם בדברים טובים שיהא חפצם בתורה, ושומרות אותם שלא יתבטלו מן התורה, ומלמדות אותם יראת חטא בילדותם”.[42] הדרכות מסוג זה נפוצות בספרות הראשונים והאחרונים.
שכר הנשים בלימוד התורה של הגברים
בתלמוד, רבינא אמר, שבשכר פעולותיהן אלה הנשים חולקות עם הגברים את שכר לימוד התורה שלהם.[43] מפורסם גם המעשה ברבי עקיבא, שנישא לרחל בתו של כלבא שבוע, והיא שעודדה אותו ללכת ללמוד תורה, ולבסוף, כאשר חזר לביתו עם אלפי תלמידיו, ביקש רבי עקיבא לכבדה משום "ששלי ושלכם – שלה",[44] ומפרש הר"ן, שמפני שהיא שייעצה לו ללכת ללמוד תורה – תורתו שייכת לה. עוד אמרו בתלמוד, שנשותיהן של תלמידי חכמים, שמנדדות שינה מעיניהן בעולם הזה כדי לאפשר לבעליהן ללמוד תורה, נקראות "ידידו" של הקדוש ברוך הוא, וזוכות בשכר עמלן לחיי העולם הבא.[45]
האור החיים בספרו חפץ ה'[46] מפרש את הדברים, שמאחר "שהם סיבה ללומדים, כאילו הם עצמם לומדים". על פי מהרי"ט אלגזי, שכרן של הנשים גדול יותר משל הגברים, משום שכאשר הן שולחות את בעליהן ללמוד תורה, יש להן שכר מושלם גם אם הבעל למעשה התבטל מלימודו.[47]
יש אומרים, שאשה המסייעת לבעלה שיוכל ללמוד תורה יש לה מחמת כך דין תלמיד חכם, הן לגבי שיעור הכבוד שמחויב להינתן לה בהלווייתה,[48] והן לעניין החובה לקום מפניה כדין קימה מפני תלמיד חכם.[49]
גישה זו הרואה את עיקר תפקידן של הנשים בחינוך בניהן לתורה ובתמיכה בלימוד התורה של הבעל משמשת גם בימינו כבסיס החינוך לבנות בציבור החרדי. בציבור הדתי-לאומי בישראל התפתחו גישות מורכבות יותר, המחנכות לצד גישה זו גם התפתחות אישית בלימוד התורה.
נשים למדניות
למרות המבט העקרוני הרואה בשלילה לימוד תורה לנשים, ישנם מקרים רבים של נשים חכמות שעסקו בתורה ובדרך כלל היחס כלפיהן הוא אוהד ומכבד. על בנות צלפחד, שנשאו ונתנו עם משה על זכותן לירושה עם מות אביהן ללא בנים, אמרו חז"ל ”חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן”.[50] שבע נשים, שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר, זכו לנבואה, אף שתנאי לנבואה הוא השגת חכמת התורה.[51] דבורה אף שפטה את ישראל, והייתה מלמדת את העם דינים.[52]
בספרות חז"ל מתבלטת ברוריה, בתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון, ואשתו של רבי מאיר, שהייתה בקיאה בהלכה, ניהלה דיונים הלכתיים עם התנאים, ואף נפסקה הלכה כדעתה כנגד דעתם.
הגמרא מספרת על האמורא רבי יוחנן, שבא לפניו רב שמלאי בבקשה ללמוד ממנו את ספר יוחסין בתוך שלשה חודשים. רבי יוחנן השליך עליו גוש עפר ואמר לו: "אם ברוריה, שהייתה מסוגלת ללמוד שלש מאות הלכות ביום מפי שלש מאות חכמים שונים, נזקקה ליותר משלש שנים כדי ללמוד ספר יוחסין, אתה רוצה ללמדו בשלשה חודשים?".[53]
במחלוקת בהלכות טומאה וטהרה השתתפה ברוריה במחלוקת בין התנאים, ורבי יהושע אמר "יפה אמרה ברוריה".[54] עוד מובאת מחלוקת בעניין טומאת תנור, בין בנו של רבי חנניא בן תרדיון לבתו, "וכשנאמרו דברים לפני רבי יהודה בן בבא אמר, יפה אמרה בתו מהוא".[55]
ברוריה לא חששה להתבטא בתקיפות אף בשיחתה עם תנאים,[56] או בגערה בתלמידים.[57]
ילתא הייתה אשתו של האמורא רב נחמן. בתלמוד אנו מוצאים משא ומתן הלכתי בינה לבין בעלה.[58] היא נהגה להשתתף בדרשת החכם, ואף הייתה נישאת על גבי כיסא מיוחד בדרך אליה.[59] ילתא לא חששה להתווכח עם אמוראים.[60] כשרב נחמן בעלה הציע לרב יהודה לשלוח לה דרישת שלום ורב יהודה סירב, התפתח ביניהם משא ומתן הלכתי, שהסתיים רק כאשר אמרה ילתא לבעלה "הנח לרב יהודה, שלא ינצח אותך בדבריו וישימך כעם הארץ".[61]
עוד מסופר בתלמוד[62] מעשה באמורא עולא שהתארח בביתם של רב נחמן וילתא. בתום סעודתו בירך עולא על הכוס, והגיש אותה לרב נחמן שישתה ממנה (לפי התלמוד, שתיית כוס של ברכה מביאה ברכה על השותה ממנה). רב נחמן ביקש שהכוס תישלח לילתא, ועולא סירב בטענה שהברכה איננה מגיעה לאישה אלא בזכות ודרך בעלה, ולכן ישתה הוא ותתברך ממילא היא. כששמעה כך ילתא, קמה בכעס, ירדה למרתף היין ושברה ארבע מאות חביות. כשעולא ניסה לפייסה ולשלוח לה כוס נוספת, על פי עצת רב נחמן, הטיחה בו ילתא מילים קשות. יש שפירשו את תגובת ילתא בכך שרצתה להראות לעולא כי לא היין הוא שעומד בראש מעייניה, ומחאתה הייתה על כך שמנע ממנה את הברכה עצמה.[63]
פעם אחת שאלה ילתא מרבה בר בר חנאשאלה הלכתית התלויה במראה העין. רבה השיב באיסור. ילתא חשדה שרבה לא היטיב לראות את השאלה, מפני שהיה חולה בעיניו, והפנתה את השאלה לרב אחר, שהשיב לה להיתר, תוך שהוא מסתמך על עדותה של ילתא שבדרך כלל היה מתיר לה רבה שאלות דומות.[64]
תיעוד של נשים למדניות
ישנם מספר מקרים מתועדים של נשים למדניות. בתקופת הראשונים, רבי פתחיה מרגנסבורג בספרו סיבוב רבי פתחיה כותב: ”ר"ש הלוי בן עלי ראש ישיבת בגדד, אין לו בנים אלא בת אחת, והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד, והיא מלמדת הקרייה לבחורים, והיא סגורה בבנין דרך חלון אחד, והתלמידים בחוץ ולמטה ואין רואים אותה”. בהקדמה לשו"ת מהרש"ל מובא סדר היוחסין שלו, ובין היתר נמנית הרבנית מרים שפירא, אשר ”תפסה ישיבה כמה ימים ושנים, וישבה באוהל, וילון לפניה, ואמרה הלכה לפני בחורים מופלגים”. הרבנית אסנת ברזאני התפרסמה בכורדיסטן במאה ה-17 כלמדנית, פוסקת הלכה, פייטנית ומקובלת, ואף עמדה בראשות ישיבה.
פסקי הלכה שהובאו מפי נשים למדניות
במספר מקרים מביאים הפוסקים פסקי הלכה מפי נשים למדניות. בשו"ת מהרי"ל[65] נושא ונותן מהר"י מולין עם "אשה חכמה", הרבנית לאה, בהלכה. בשו"ת תשב"ץ[66] מביא תשובה הלכתית בשם "הרבנית אשת הרב ר' יוסף אבי הרב רבי מתתיהו (טריוויש הרב מפריש)", ומשבח את דבריה.
בהקדמה לספר פרישה ודרישה (חלק יורה דעה) מאריך בן המחבר בשבחה של אימו, אשר לצד תמיכתה בלימוד התורה של בעלה, ”לא שם נפשה לשום דבר בטלה, רק מחיל אל חיל עוסקת בתורה, פרשה של ימי השבוע עם פירוש רש"י ושאר מפרשים... היתה אוזרת כגבר חלציה במשא ומתן הדברי תורה, ולפעמים אשר המציאה מדעתה איזה פשט מתוק מדבש, נופת תטופנה שפתותיה, ובפרט בדיני נשים ובהלכות נדה היתה בקיאה כמעט כאחד מבעלי הוראה... וכהנה וכהנה נתנה תמיד דעתה ולבה לידע טעמי התורה”. הוא מביא בשמה פסק הלכה מפורט בהלכות הדלקת נרות שבת, וכמה פוסקים (למעט המגן אברהם[67] שחלק על פסק ההלכה שלה וכתב "אין חכמה לאשה אלא בפלך") הלכו בעקבותיה להלכה, כפי שכותב הרב עובדיה יוסף: "כבר הסכימו האחרונים לדברי הרבנית שהיא אישה אשר נשאה ליבה בחכמה".[68]
במאה העשרים ועד לימינו
ברוב ההיסטוריה היהודית, לא התקיימה מערכת חינוך תורני לנשים, בדומה לתלמודי התורה שרווחו לבנים. חינוכן של הבנות היה מופקד בעיקר בידי האם, שלימדה אותן את ההלכות הרלוונטיות כלפיהן והדריכה אותן בדרך התורה. עם השינויים שחלו בעולם היהודי בתקופת ההשכלה, נשמעו יותר ויותר קולות שצידדו במתן חינוך תורני פורמלי לבנות.
בעולם החרדי, הייתה זו שרה שנירר שיזמה והקימה בשנת 1918 את תנועת בית יעקב, שכללה בתי ספר לבנות. בשנותיה הראשונות זכתה התנועה ליחס מעורב. הלגיטימציה העיקרית לתנועה התקבלה בשנת 1929, כאשר הרב חיים עוזר גרודזנסקי והאדמו"ר מגור הביעו תמיכה כללית ברשת בתי הספר. בשנת 1933 הביע החפץ חיים, גדול הפוסקים במזרח אירופה באותה העת, תמיכה בתנועה. דבריו התפרסמו והפכו לתשתית הרעיונית שהצדיקה את השינוי בגישה ללימוד תורה (שבכתב בלבד) על ידי נשים:
ונראה שזה הוא שאמרו המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, הוא דווקא בימים ההם, שהבנים והבנות היו נמצאים במקום הוריהם, וקבלת ההורים הייתה חזקה מאד אצל כל הבנים והבנות שיתנהגו בדרכי הוריהם, כמו שכתוב "שאל אביך ויגדך", ולכן היה די לבנות לסמוך בהנהגתן על מעשה הוריהן, ואין להן ללמוד תורה, אבל כעת, שבעוונותינו הרבים שקבלת האבות רופפת מאד, וגם הדבר מצוי שאין הבנים והבנות דרים אצל הוריהם, ובפרט לאותן שלומדות כתב ולשון העמים, שבודאי מצווה רבה ללמדן תנ"ך ומוסרי חז"ל כגון מסכת אבות ומנורת המאור וכיוצא בזה, כדי שיתחזקו באמונת תורתינו הקדושה, שאם לא כן - קיים חשש גדול שיסורו מדרך ה' ויעברו על כל יסודות הדת, חס ושלום
— ליקוטי הלכות, מסכת סוטה, דף כ"א, עמוד א'.
בחלוף השנים, למרות מתנגדים, התבססה תנועת בית יעקב והפכה לברירת המחדל עבור בנות בחינוך החרדי, עד לימינו. הלימודים בסמינר בית יעקב כוללים לימודי קודש נרחבים, כאשר לצד לימוד הלכות והשקפה יהודית על פי הגישה החרדית, וכן לימודי היסטוריה יהודית נרחבים (מכונים בראשי תיבות "תו"י"), נלמד גם התנ"ך בעיון, כולל מפרשיו המעמיקים כמו הרמב"ן, דבר שזכה להתנגדות גם בימינו מפי רבנים שסברו שהדבר אסור על פי ההלכה.[69] עם זאת, נאסר בבית יעקב ללמוד משנה, למעט מסכת אבות.
בעוד ובציבור החרדי שינוי המגמה בנוגע ללימודי תורה לנשים נבע מהצורך להתמודד עם רוחות ההשכלה, בציבור הדתי-לאומי בישראל התקיים שינוי עמוק יותר שהכיר בזכותן של נשים להשכיל בתורה ולהעמיק את לימודיהן בה, וכן הביא בחשבון שיקולים פמיניסטיים שהתייחסו להגבלת לימוד התורה על ידי נשים כאפליה. כתוצאה מכך נפתחו בישראל בתי מדרש לנשים, שמכנות את עצמן לרוב מדרשות (למעט ישיבת דרישה לבנות בכפר עציון, בראשות הרבנית חנה גודינגר). בבתי מדרש אלו לומדות נשים (לרוב בגילאים על-תיכוניים) מקרא, הלכה, מחשבת ישראל, חסידות, ותלמוד, בהתאם לתוכניות לימודים משתנות.
^ספר מעין גנים, דבריו הובאו בין היתר בפירוש תורה תמימה לדברים פרק י"א, פסוק י"ט. הרב יצחק נסים הביא חידוש זה באיגרותיו, ותהה "מיהו המחבר הנזכר, רבי שמואל ארקוואלטי, אם הוא מהיראים, שכן הרב חיד"א לא הזכירו" ("נחלת אבות", אסופת גנזים מבית משפחת ששון, מכון אהבת שלום, ירושלים תשס"ז, עמ' 210. וראו אגרת המשך בנידון בספר "ישיבות בגדאד" חלק ד', הרב משה ש. שבת (עורך), מכון "אהל דוד ששון", ירושלים תשע"ט, עמ' 556). כוונת הרב נסים לספר שם הגדולים בו הרב חיד"א אינו מזכיר את הרב שמואל ארקיוולטי.
^ומעט לפני כן הגדיר הט"ז את דרך הלימוד הבעייתית לנשים "לימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה" טורי זהב יורה דעה סימן רמ"ו, סעיף קטן ד'. הרמב"ן (דברים פרק לא פסוק יב) מעיר כי עיקר מטרת מצוות ההקהל היא התחזקות ביראת ה', ולכן המצווה שייכת גם בנשים, "כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה'".
^הליכות עולם חלק ח', עמוד קצד. וראו עוד עמוד שפד-שפח, ויחוה דעת חלק ג' סימן עב.
^אברהם ברוך ענתבי סקה, נשים למדניות בעולמו הספרותי והרעיוני של הרב עובדיה יוסף: עיון בגרסתו לסיפור על הבחורה החכמה בתלמוד בהשוואה לגרסת הרב חיים יוסף, פעמים 166, אביב תשפ״א, עמ' 100-51
^תוספות יבמות דף מ"ה, עמוד ב' ד"ה מי; שבועות דף כ"ט, עמוד ב' ד"ה שבועת. לפי גישה אחת בתוספות, דבורה לא הייתה שופטת, אלא רק מלמדת הלכות. לפי גישה שנייה בתוספות, דבורה הייתה חריגה משאר נשים שבדרך כלל פסולות מלשבת בדין.
